פאנפיק הארי פוטר-מקורי-לא הושלם...
המשך לפרקים 1-3.
פרק 4: התחממויות ופיצוצים
משיעור התגוננות מפני כוחות האופל, הלכו תלמידי השנה השלישית
מגריפינדור אל המרתפים לשיעור שיקויים עם תלמידי סלית'רין.
קייטלין שנאה את השיעור הזה יותר מכל שיעור אחר מכיוון שהיא
הייתה צריכה לסבול גם את פרופסור גרין ואת סנייפ בנוסף לתלמידי
גריפינדור. תלמידי גריפינדור נכנסו לכיתה, שבה כבר ישבו תלמידי
סלית'רין שהגיעו כמה דקות קודם. קייטלין התיישבה במקומה הקבוע
בין לילי לתלמידת סלית'רין בשם קריסטין ביילי.
"אין לי כוח לשיעור הזה..." מלמלה קייטלין. לילי הנהנה.
"ממתי אין לך כוח לשיעור כלשהו, ווייט? חשבתי שאת מתה על
המורים!" אמרה קריסטין.
"אל תתחילי." אמרה קייטלין בשקט. אם היה משהו טוב אצלה, זה
שהיא לא מתפרצת בקלות. בדרך כלל היא עונה בשקט, מה שתמיד מעצבן
את מי שעומד מולה עוד יותר. קריסטין השתתקה, אבל זה היה בגלל
שפרופסור גרין נכנס לכיתה.
"אל תצפו ממני לברכת בוקר טוב. היום אנחנו ממשיכים עם שיקויי
הזיכרון המסובכים יותר שהתחלנו בשבוע שעבר. בבקשה להוציא את
ספרי הלימוד ואת המצרכים שלכם. דרך העבודה כתובה על הלוח, וחסר
למי שלא יצליח." אמר פרופסור גרין ביובש, כמו תמיד. הוא היה
איש גבוה במיוחד, בעל קרחת מבריקה ולעיתים אפילו מעט מפחידה.
היו לו עיניים שחורות ומפחידות. המראה הכללי שלו היה מפחיד
ומטריד.
קייטלין הבעירה אש מתחת לקדירה שלה, והחלה להכין את השיקוי. עם
כל שנאתה לשיעורים האלו, היא ידעה להכין שיקויים בצורה מדהימה,
הודות לכך שהיא ידעה לבשל כמו מוגלגית אמיתית. כשהיא גילתה
בשנתה הראשונה שהכנת שיקויים היא למעשה דומה מאוד לבישול, היא
הפסיקה לפחד מכך וגילתה שהיא נהנית מכך מאוד. לפני שהיא הכניסה
את חתיכות רגלי הצפרדעים לתוך הקדירה, היא הסתכלה מסביבה על
הכיתה. פרופסור גרין ישב בשולחנו ורשם משהו על חתיכת קלף.
מצידה האחד היא ראתה את לילי מערבבת במיומנות את השיקוי שלה.
מצידה השני, קריסטין ביילי קראה בסתר גיליון של המכשפה, ירחון
אופנה מוזר במיוחד המיועד למכשפות שמשעמם להן. בקצה השני של
הכיתה, סוורוס סנייפ חתך את רגלי הצפרדעים שלו, מגניב מדיי פעם
מבט אליה. לא רחוק ממנה ישבו ג'יימס וחבריו. פיטר ערבב את
השיקוי שלו בידיים רועדות, והיא ידעה שהוא הסתבך שוב עם
השיקוי. רמוס הוסיף דברים לשיקוי. ג'יימס וסיריוס ערבבו את
השיקויים שלהם.
קייטלין הוציאה חתיכת קלף ועט נוצה מהתיק שלה ורשמה משהו
במהירות. היא לחשה משהו לקריסטין.
"את יכולה להעביר את הפתק הזה לשרון שיושבת מולך ולהגיד לה
שתעביר לג'יימס פוטר?" היא אמרה, בודקת שפרופסור גרין לא
מסתכל. קריסטין חייכה. למרות שהיא לא אהבה את בנות גריפינדור
במיוחד, היא תמיד שמחה להעביר פתקים בזמן השיעור. לא היה לה
משהו יותר טוב לעשות.
ג'יימס, שבדיוק החליש את האש מתחת לקדירה שלו, הרגיש טפיחה קלה
על גבו. הוא הסתובב אחורה כדי להביט בשרון שחייכה אליו והעבירה
את הפתק של קייטלין. הוא הנהן וחייך לאות תודה ואז, בשקט ובלי
שפרופסור גרין יראה, הוא קרא.
ג'יימס,
אחרי גילוי עתידות (השיעור האחרון...) תחכה ליד כיתת התגוננות
מפני כוחות האופל. אל תחשוב שאתה יכול לברוח, כי אתה לא. אני
אדבר אתך בכל מקרה...
קייטלין.
ג'יימס נאנח. הייתה לו הרגשה שהוא יודע בדיוק מה היא הולכת
להגיד לו.
"מה העניין, ג'יימס?" שאל סיריוס. ג'יימס קיפל את הפתק והכניס
אותו לכיסו.
"שום דבר." הוא אמר, אבל בלי הרבה הצלחה. סיריוס הכיר אותו
כל-כך טוב שהוא יכל לומר שמשהו הפריע לו.
"זה קשור לפתק הזה, נכון? ממי זה? מה היה כתוב שם?" הוא שאל את
ג'יימס.
"עזוב, לא עכשיו. כשנצא מהשיעור." התחמק ג'יימס. סיריוס נאנח
וחייך לעצמו. הייתה לו הרגשה שהוא יודע על מה מדובר.
"מר בלק, מר פוטר. יש סיבה לכך שאתם מדברים? אלוהים יודע שזה
לא על השיקוי שאתם אמורים להכין." אמר לפתע פרופסור גרין.
כל-כך לפתע שג'יימס וסיריוס הרימו ראשם בבהלה.
"סליחה פרופסור גרין. זה לא יקרה שוב." אמר סיריוס בקול תמים
שלא רימה אף אחד בכיתה. קריסטין צחקקה.
"מה קרה אתך?" ירתה אליה קייטלין.
"כלום..." היא צחקקה בתשובה. "אני סתם חושבת שסיריוס חמוד..."
"בלק? חמוד?" הזדעזעו לילי וקייטלין. קריסטין בחרה לא לענות,
אלא להמשיך לבהות בסיריוס ולצחקק לעצמה.
קייטלין, שכבר סיימה את השיקוי שלה ובדיוק הכניסה חלק ממנו
לבקבוק קטן, פנתה שוב להביט בכיתה. עכשיו היא הסתכלה לכיוונו
של סנייפ שוב, שלצידו נתקעו אמילי בנטון ומלאני גילברט.
סנייפ, שסיים את השיקוי שלו עוד לפני קייטלין, הביט בשעמום על
אמילי מסתבכת עם השיקוי שלה. לפתע החלו בועות סגולות לעלות
מהקדרה של אמילי וסנייפ החל לצחוק בלי יכולת להפסיק. קייטלין
התמלאה זעם. היא ידעה כמה זה לא נחמד להיות מושפל מול הכיתה
(בשנה הראשונה, היא הצליחה להמס את הקדרה שלה...) והיא לא יכלה
לראות את סנייפ צוחק על אמילי ככה, למרות שהיא כביכול שנאה
אותה.
לפתע הרגישה קייטלין חום עז בידיה, כאילו הצמידה אותן לקדרה
רותחת, וסנייפ שבדיוק שם יד אחת על הקדרה שלו כדי להחזיק עצמו
מליפול על הרצפה מרוב צחוק, צרח והרים את ידו מהקדרה כאילו
נצרב. כולם פנו להביט בו.
"מה קרה, מר סנייפ?" שאל פרופסור גרין. "היית טיפש מספיק כדי
לגעת בקדרה חמה?"
"לא, פרופסור גרין! הקדרה הייתה קרה בהתחלה ופתאום היה גל חום
נוראי..." אמר סנייפ, מביט בכף ידו האדומה.
מוחה של קייטלין הסתובב בפראות. האם יש קשר בין החום שהרגישה
בידיה לבין החום בקדרתו של סנייפ?
"ובכן, תן לי לראות. אולי זו כוויה רצינית..." אמר פרופסור
גרין. הוא תפס את כף ידו של סנייפ ובחן אותה.
"טוב, מר סנייפ, זה לא נראה רציני. ובכן, אתם משוחררים. במקרה
יצאתם מכאן היום ללא שיעורי בית. להתראות." אמר פרופסור גרין.
רעש עלה מיד בכיתה כשהתלמידים החלו לארוז את חפציהם. קייטלין
ארזה את המצרכים, גיליונות הקלף והנוצות במהירות לתיק שלה
ויצאה בריצה מהכיתה. לילי הביטה בה בהשתאות.
"אני חושבת," אמרה לפתע קריסטין, "שקייטלין גילתה כוח חדש
בתוכה."
לילי הביטה בה בפליאה.
"ואיך את יודעת, ביילי?" היא שאלה לבסוף.
"אה, סתם ניחוש. הייתה לי הרגשה שגם היא הרגישה את החום בקדרתו
של סוורוס." אמרה קריסטין בחיוך. ללילי תמיד היה הרושם ששום
דבר לא ממש משנה לקריסטין. בשבילה, הכל רכילויות, מגזינים
ובנים.
"טוב, שיהיה." אמרה לילי אחרי שהסתכלה על קריסטין למשך כמה
שניות, הסתובבה ויצאה מהכיתה במהירות על מנת להשיג את קייטלין
לפני ארוחת הצוהריים.
אמילי הסתובבה לבדה במסדרונות בית הספר. היא הייתה אמורה ללכת
לשיעור גילוי עתידות רק אחרי ארוחת הצוהריים, אבל היא לא
הרגישה שהיא מסוגלת להיכנס לאולם הגדול, בטח שלא לאכול, אחרי
כל מה שעבר עליה ביומיים האחרונים מאז שהגיעה להוגוורטס. היא
חשבה לעצמה מחשבות דיי אומללות, מביטה ברצפה בזמן שהלכה, ולא
ראתה שמישהו בא ממולה. היא נתקעה בו ונפלה לאחור.
"או, סליחה." אמר קול לחוץ. אמילי הביטה למעלה וראתה את פיטר
פטיגרו מושיט לה יד. היא לקחה אותה, והוא משך אותה למעלה, עוזר
לה לקום.
"זה בסדר." היא אמרה לבסוף, מחייכת. בניגוד לכל תלמידי
גריפינדור בשנה שלה, פיטר היה מגושם, ולא תלמיד מבריק במיוחד,
לכן היא הרגישה דיי בנוח בחברתו.
"למה את לא בארוחת הצוהריים?" שאל פיטר. אמילי נאנחה.
"סתם, אני לא רעבה במיוחד, ואני צריכה להכיר את הטירה יותר טוב
אחרי הכל. למה אתה לא שם?" היא שאלה בעניין.
"הייתי צריך לחזור למגדל גריפינדור. שכחתי את ספר גילוי
העתידות שלי בחדר..." מלמל פיטר והסמיק. אמילי חייכה.
"זה בטח ממש מצחיק אותך... אין לי בעיה אם תרוצי לספר לחברות
שלך... הם ממילא צוחקות עליי תמיד."
"אל תהיה טיפש, פיטר. מלבד זאת שאיני בן אדם כזה, אין לי ממש
חברות אם לא שמת לב. אבל נראה שלך יש חברים מאוד טובים!" אמרה
אמילי בעידוד.
"כן... אבל גם הם יודעים לרדת עליי כשהם רוצים. יש להם סיבה...
הם בערך הכי חכמים ומקובלים בשנה שלנו." הודה פיטר.
"רמוס לא נראה כל-כך נורא, הוא בטח יותר טוב מסיריוס וג'יימס.
שרון בוני אומרת שהם שני מטומטמים שחצנים." אמרה אמילי.
"טוב, אולי. בכל מקרה, אני חבר שלהם, אני לא יכול לדבר עליהם
ככה. אם את רוצה לדבר עליהם ככה, לכי תעשי את זה עם שרון
בוני!" אמר פיטר בכעס פתאומי ומיהר ללכת לשם. אמילי הסתכלה
אחריו בתסכול.
"או יופי!" היא אמרה לעצמה. "היחידי בבית הספר הזה שמדבר איתי
מרצונו החופשי, וגם איתו רבתי!" היא הסתובבה והלכה לכיוון
המגדל הצפוני, מוצאת את דרכה באורח פלא.
שיעור גילוי העתידות הכפול של תלמידי גריפינדור היה דיי
מעניין. הם שוב קראו בעלי תה, וקייטלין התעודדה מעט כשהצליחה
לגלות ללילי שבערך בפברואר היא תתאהב, ופרופסור מיסטיק הייתה
יותר משמחה לאשר את זה.
עתידה של קייטלין גם הוא כלל כל מיני אהבות מוזרות, וגם קצת
מזל רע. אבל קייטלין ידעה לא להאמין לכל דבר כזה. כבר מזמן
אמרו לה שגילוי עתידות הינו מקצוע לא כל-כך אמין.
כשיצאו מהמגדל של פרופסור מיסטיק, פנו התלמידים לכיוון הקומה
הראשונה לארוחת ערב. בקומה השנייה נעצרה קייטלין.
"מה קרה, קייט?" שאלה לילי.
"קבעתי עם... עם פרופסור סטאר ליד כיתת התגוננות מפני כוחות
האופל, כדי לדבר על... על משהו." גמגמה קייטלין. לילי הביטה
בה, לא משוכנעת כלל.
"את יכולה להגיד שאת צריכה לדבר עם ג'יימס, ולא להמציא לי
תירוצים מפגרים!" התעצבנה לילי והלכה לה לבדה. קייטלין נאנחה
בעצבנות ונשענה על הקיר, מביטה בתלמידים החולפים על פניה בדרך
לארוחת הערב. לאחר כמה דקות עברו שם סיריוס, ג'יימס ורמוס,
אחריהם נגרר פיטר, כולם צוחקים וממהרים לארוחת הערב, אבל
ג'יימס נעצר וחיכה שהם יתרחקו.
"היי." הוא אמר. קייטלין הביטה בו לרגע, תוהה איך תפתח את
הנושא.
"היי ג'יימס. תקשיב... לפני שאתה אומר משהו ולפני שאני אומרת
משהו, אני מבקשת שננסה להישאר ידידים, שזה לא יהרוס לנו את מה
שהיה עד עכשיו." היא אמרה לו.
"את כבר לא צריכה להגיד מה את חושבת, אם ככה." אמר ג'יימס
במרירות לא אופיינית לו. "זה דיי ברור שאת לא מרגישה כמוני."
"בבקשה אל תכעס עליי." ביקשה קייטלין.
"אני לא כועס עלייך, אלא על עצמי. אבל ברור לך שלהישאר ידידים
אנחנו לא יכולים."
"למה?" שאלה קייטלין, מתחילה לאבד את הסבלנות. מזה בדיוק
פחדה.
"כי אני עדיין אוהב אותך, ואני לא אהיה מסוגל לדבר אתך רק בתור
ידיד, אחרי שאת כבר יודעת." התעצבן ג'יימס, וקולו התחזק מעט.
"באמת... אפשר לחשוב שאנחנו ילדים קטנים... תתגבר כמו שאני
אתגבר." הרימה קייטלין את קולה. שתיקה נפלה ביניהם.
"את בכלל לא מבינה!" צעק ג'יימס לפתע.
"לא מבינה מה? אולי אם תסביר לי אני אבין!!!!" צעקה קייטלין
בחזרה.
"עזבי, אני לא רוצה לדבר אתך." אמר ג'יימס בשקט.
"אז לך!!!" צעקה קייטלין.
"אל תדאגי, אני הולך!" צעק ג'יימס. קייטלין פלטה צעקה חזקה של
כעס, עצבים ותסכול, ורצה משם במהירות. ג'יימס הביט בה מתרחקת
בריצה, והחל ללכת לכיוון השני, לאולם הגדול כשהוא ממלמל:
"בנות..."
קייטלין ישבה על מדרגות הכניסה לבית הספר והביטה בשמיים בכעס.
כבר כמה שבועות שהיא לא רואה שום דבר שם למעלה, אבל היא הניחה
שזה מעצם העובדה שהיא בכלל לא רוצה לראות שם דברים. היא הרהרה
בריב, אם אפשר לקרוא לזה כך, שהיה לה עם ג'יימס לפני כמה דקות.
בחום הצורב שחשה בידיה לפני שקדרתו של סנייפ התחממה גם היא.
האם קיים קשר? האם זהו כוח חדש שגילתה בתוכה? משהו שנובע
מכעס?
כל זה נשמע הגיוני לחלוטין... ועם זאת, איך זה שלא שמה לב לכך
קודם? הרי היו רגעים בהם כעסה יותר ממה שכעסה היום...
הדלתות הגדולות מאחוריה נפתחו והיא נבהלה מעט והביטה לאחור.
לילי עמדה שם, מחייכת חיוך זעיר.
"או, זו את." נשמה קייטלין לרווחה.
"מי חשבת שאני?" שאלה לילי.
"סתם, מישהו... לא יודעת. הרעש של הדלתות הבהיל אותי, הייתי
שקועה במחשבות." אמרה קייטלין בשקט וסתמיות מוזרה.
"אה, בסדר." אמרה לילי והתיישבה לצידה. היא הביטה בקייטלין
מספר דקות, בהן קייטלין הביטה בשמיים, שוב שוקעת במחשבות כאלה
ואחרות, ושקט רגוע שרר בחוץ.
"אז... דיברת עם ג'יימס?" שאלה לילי לבסוף.
"כן."
"ו... מה אמרת לו? מה קרה? הוא היה דיי עצבני כשהוא נכנס לאולם
הגדול." אמרה לילי בהתלהבות וסקרנות.
"טוב, אמרתי לו שאני לא מרגישה כמוהו. הוא התעצבן, ואמר שלא
נוכל להישאר ידידים וכל זה... ואז שאלתי למה, הוא אמר שאני לא
מבינה... בקיצור היה ריב גדול, צעקות ועניינים. אנחנו לא
מדברים עכשיו... נראה לי." אמרה קייטלין בתסכול מהול בכעס.
לילי חייכה.
"תראי, קייט... אני יודעת שזה יעצבן אותך, ושקשה לך לאבד ככה
סתם ידיד טוב, אבל תאמיני לי, ג'יימס לא שווה את זה, באמת. את
תראי, זה יעשה לך רק טוב להיות רחוקה ממנו." אמרה לילי בשקט
וברצינות.
"מה שתגידי."
"את כועסת עליי?"
"לא, למה לי?"
"סתם."
"לילי, אני בסדר, אני פשוט קצת מוטרדת ועצבנית." אמרה
קייטלין.
"למה מוטרדת?" שאלה לילי בעניין.
"בגלל... בגלל מה שקרה היום בשיעור שיקויים, כשהקדרה של סנייפ
התחממה..."
"מה קרה? זה סתם היה משעשע." אמרה לילי, נזכרת בשיעור בחיוך
קטן.
"ממש שנייה לפני זה, הרגשתי חום דומה בכפות ידיי, והרגשתי זעם
עצום על סנייפ, בגלל שהוא צחק על אמילי בנטון. אני חושבת שיש
קשר. אני חושבת שאני חיממתי את הקדרה של סנייפ." אמרה קייטלין
בשקט.
"וואו, אם זה ככה, זה מגניב."
"מגניב, לילי? אני אצטרך לשלוט בכעס שלי כמו שלא עשיתי מעולם.
אני לא אצליח. כל בית הספר יישרף עד שאני יעזוב." אמרה
קייטלין, לחץ בקולה.
"קייטלין, יהיה בסדר. עכשיו בואי נחזור פנימה לחדר המועדון.
דרך אגב, יש ביקור בהוגסמיד בעוד שבוע! נכון שיהיה ממש כיף
לבקר שם?" אמרה לילי בשמחה. קייטלין חייכה.
"ועוד איך!"
פרק 5: איש זאב
(טוב, כאן ברגע זה, הרשיתי לעצמי, המחברת, להיכנס לסיפור בקטע
קצת שונה. לעשות איזו אתנחתא ולספר לכם על אחת הדמויות שסביר
להניח שכולכם מכירים. לספר לכם איך אני רואה אותה בהוגוורטס.
זה יתחבר לסיפור בצורה, אני מקווה, מושלמת.)
כשהוא התקבל לבית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, הוא לא האמין
שהוא יישאר שם יותר משבוע. אבל רמוס לופין מצא חברים טובים מהר
מאוד, ולא חשב אפילו על לעזוב.
לחששותיו הייתה סיבה. סיבה טובה מאוד אפילו. כשהיה יותר קטן,
הוא ננשך על ידי איש זאב, ומאז גם הוא אחד כזה.
מעולם לא היו לו חברים, הוא למד לקרוא ולכתוב וכל הדברים האלו
בבית עם אמו ואביו, וכשהגיע זמנו להיכנס להוגוורטס, כולם חששו
שלא יקבלו אותו.
אבל מנהל בית הספר, אלבוס דמבלדור, היה בעד לשלב תלמידים מכל
סוג בבית הספר, והוא האמין ברמוס בכל ליבו.
כך פגש רמוס את ג'יימס, סיריוס ופיטר. שלושת חבריו הטובים
ביותר.
הם, כמובן, לא ידעו שהוא איש זאב, והוא פחד לספר להם. הוא פחד
שאם יידעו, הם יעזבו אותו לבדו. והוא לא רצה להיות לבדו שוב.
זה הפחיד אותו.
אבל ג'יימס וסיריוס היו חכמים מדיי. הם שמו לב להיעדרותו פעם
בחודש, והתירוצים שלו על אמו החולה (שהיו שקרים כמובן) הלכו
והתמעטו, וחבריו התקשו להאמין להם בשלב מסוים. בסוף שנתו
השנייה בבית הספר, רמוס סיפר לחבריו על היותו כזה.
הם ישבו בחדר המועדון של גריפינדור, שבוע לפני סוף שנת
הלימודים, השעה הייתה מאוד מאוחרת ולא היה שם איש מלבדם. רמוס
בהה בלהבות ההולכות ודועכות שבאח, ג'יימס וסיריוס, כרגיל,
שיחקו בטאקי מתפוצץ, ופיטר עבר שוב ושוב על החומר למבחן
האחרון, למרות שהוא כבר היה אתמול.
"תקשיבו... אני צריך לספר לכם משהו." אמר לפתע רמוס. פיטר הניח
מיד את הספר והביט ברמוס בסקרנות. ג'יימס וסיריוס אספו בזהירות
את הקלפים לערמה בלתי מזיקה ונפילה, והביטו בו גם הם.
"בסדר, אנחנו מקשיבים." אמר ג'יימס.
"טוב, אתם החברים הכי טובים שאי פעם היו לי... ואני מרגיש שאני
חייב לספר לכם את זה, כי בסופו של דבר, אתם תעלו על זה. אני לא
הולך לבקר את אמא שלי כל חודש, אמא שלי לא חולה בכלל. היא
עובדת במשרד הקסמים וטוב לה וכיף לה." התחיל רמוס.
"בסדר, זה טוב ויפה ואפילו משמח. אבל, לאן אתה כן נעלם אם
ככה?" שאל סיריוס בחוסר סבלנות אופייני. הוא תמיד היה קצת על
קוצים.
"אני... אני הולך במעבר סודי מהערבה המפליקה לצריף ישן
בהוגסמיד. מה שסיפרו לכם שהוא הצריף המצווח." הסביר רמוס.
"טוב ויפה, רמוס, אבל... למה?" שאל ג'יימס.
"כי... טוב... אני... אני איש זאב." אמר רמוס והשפיל את מבטו.
"אתה מה?" שאל פיטר בבהלה.
"איש זאב." אמר רמוס, מביט בהם בחשש.
"וואו... ואפשר לדעת ממתי זה?" שאל סיריוס בעניין.
"בערך מאז שהייתי בן חמש או משהו כזה." הודה רמוס.
"ולא סיפרת לנו על זה עד עכשיו???" קרא ג'יימס בקול דיי רם.
"שתוק, טיפש! אתה תעיר את כולם ואין לי כוח שיתחילו לשאול
שאלות וזה לא בדיוק נושא שכולם צריכים לדעת עליו!" אמר רמוס
בכעס.
"סליחה, סליחה." אמר ג'יימס בשקט. "אני פשוט לא מבין איך זה
שעד עכשיו לא סיפרת לנו על זה. אנחנו חברים שלך, לא? חשבתי
שאנחנו אמורים לדעת הכל אחד על השני!" אמר ג'יימס. הוא נשמע
מעט עצבני ואפילו קצת מאוכזב.
"אני מצטער, ג'יימס. פחדתי שלא תרצו להיות חברים שלי אם תדעו,
אז ניסיתי להסתיר את זה." אמר רמוס בשקט, בקול מתנצל.
"תראה, רמוס... אין מצב שבגלל דבר כזה ננטוש אותך או משהו כזה!
אנחנו לא בני אדם כאלה. חשבנו שזה דיי ברור." הסביר סיריוס.
"הייתי צריך לדעת ולבטוח בכם, אני מצטער, באמת. אם זה מפריע
לכם, אני אבין..." התנצל רמוס. סיריוס וג'יימס הסתכלו אחד על
השני בחיוך ואז על רמוס.
"נראה לך? אתה יודע איזה אדיר זה להיות חבר של איש זאב!" קרא
סיריוס בהתלהבות. רמוס חייך.
"תראה רמוס, יותר מזה שנישאר חברים שלך, ננסה אפילו למצוא דרך
להיות אתך ביומיים האלה, של ירח מלא..." הציע ג'יימס.
"זה יהיה מעולה!" התלהב סיריוס.
"זה יהיה מסוכן, בעיקר." אמר פיטר מהצד.
"למי אכפת?" שאלו ג'יימס וסיריוס ביחד.
"לי." אמר רמוס. הם הסתכלו עליו בפליאה.
"מה זאת אומרת? אנחנו עושים את זה בשבילך, רמוס!!!" התפלא
ג'יימס.
"כן, אבל זה יהיה ממש מסוכן, וזו תהיה בגידה באמון של פרופסור
דמבלדור." הסביר רמוס באכזבה.
"טוב, איך שאתה רוצה." אמר ג'יימס בקצרה, קם מכיסאו וסימן
לסיריוס לבוא איתו לחדר השינה.
"לילה טוב." אמר סיריוס ועלה אחרי ג'יימס.
רמוס ישב לבדו בחדר המועדון, נזכר באותו היום, לפני בערך שלושה
חודשים, כשסיפר לחבריו הטובים על היותו איש זאב. הם היו הוגנים
למדיי, לא השאירו אותו לבדו, אלא ניסו לעזור לו. פיטר עוד היה
באולם הגדול, אוכל ארוחת ערב ומשלים חומר בשיקויים עם שרון
בוני, סיריוס וג'יימס אמרו שהם צריכים ללכת לספרייה להשאיל
איזה ספר שרצו לקרוא, אז רמוס הלך בחזרה למגדל גריפינדור והחל
לקרוא את העמודים שניתנו להם בהתגוננות מפני כוחות האופל. הוא
לא ממש האמין לשטויות ב נביא היומי, על זה שיש את וולדמורט
וכל זה, אבל הוא נהנה משיעורי התגוננות מפני כוחות האופל יותר
מכל שיעור אחר בבית הספר, אז הוא השקיע בכך את רוב זמנו. הוא
בדיוק היה עסוק בפסקה המספרת על לחשי שיתוק כשהתמונה נפתחה
ושני תלמידים נכנסו לחדר המועדון בסערה, אוחזים בשלושה ספרים
שנראו כבדים להחריד.
"היי, רמוס! תראה מה מצאנו! מצאנו דרך לעזור לך!!!" אמר ג'יימס
בהתלהבות והתיישב לצידו של רמוס. הוא לקח את הספר של רמוס
מידיו והניח אותו על השולחן. סיריוס הניח את הספרים שהם הביאו
ורמוס ראה את הכותרות שלהם בבירור.
שינויי צורה מסובכים ומסוכנים, לחיות כחיה ו מדריך מתקדם
לשינויי צורה מתקדמים מאוד.
"זה טוב ויפה, אבל מה בדיוק הרעיון?" שאל רמוס בעניין.
"החלטנו שכדי שיהיה לך יותר קל בימיי ירח מלא, אנחנו צריכים
להיות אתך. אתה מסכים איתי?" אמר ג'יימס.
"כן, אבל זה דיי מסוכן לבני אדם להסתובב-"
"חכה, תקשיב עד הסוף!" קטע אותו סיריוס.
"בקיצור, כדי שנוכל לבלות אתך, אנחנו צריכים להיות חיות. ואין
דרך טובה יותר מאשר... להיות אנימאגי!" סיים ג'יימס בשמחה.
"אנימאגי? ג'יימס, זה קסם ממש קשה, ולפי מה שפרופסור סטיבנס
אמרה באחד השיעורים, צריך לתאם אותו עם משרד הקסמים, להירשם
והכל..." אמר רמוס, מבט מודאג על פניו, ובצדק. כשג'יימס או
סיריוס, או שניהם ביחד, הביאו רעיונות, בסופו של דבר הם ביצעו
אותו בשלמותו. זה הפחיד אותו. הפעם היה מדובר בעניין רציני,
הסתבכות עם החוק.
"אל תדאג, רמוס. יהיה בסדר. אני וג'יימס נהפוך לחיות גדולות
יחסית, כדי שנוכל לשלוט בך כשתשתנה, ופיטר... הוא יכול להפוך
לחיה קטנה, כדי שהוא יוכל להקפיא את העץ..." הסביר סיריוס.
"אני ממש מצטער שסיפרתי לכם איך נכנסים למעבר..." מלמל רמוס.
"אל תתחיל עם המצפוניות הזו שלך, רמוס. יהיה כיף, אתה תראה!
עכשיו, איפה פיטר כשצריכים אותו?" אמר ג'יימס והסתכל מסביבו על
חדר המועדון. בפינה אחת ישבו לילי וקייטלין, מכינות שיעורי
בית. בפינה אחרת ישבה אמילי בנטון לצידה של שרון בוני והתאמנה
על כל מיני קסמים שנראו לו קלילים למדיי. היו דיי הרבה אנשים
בחדר, אבל פיטר לא היה שם.
"שאלה טובה. לדעתי הוא עוד באולם הגדול." אמר סיריוס, מביט גם
הוא מסביבו.
פיטר לא חזר עד שהשעון השחור על ידו של סיריוס הראה אחת עשרה
וחצי. הוא נכנס לחדר המועדון, שהיה נטוש עכשיו, והתיישב בכבדות
על הכורסא ליד רמוס.
"איפה היית?" שאל ג'יימס. הוא וחבריו בילו את הזמן בקריאה על
אנימאגים, ועיניו כבר התעייפו.
"אתה לא תאמין, ג'יימס. יצאתי מהאולם הגדול בערך חצי שעה
אחריכם יחד עם שרון, ופרופסור גרין ניגש אליי פתאום. הוא אמר
שהוא צריך לדבר איתי על ההישגים הנמוכים שלי בשיקויים. הוא
הכריח אותי להכין כל מיני שיקויים משנה שעברה, ומהשנה הראשונה.
זה היה סיוט!" סיפר פיטר, נשימתו קצרה כאילו רץ את כל האורך של
מגרש הקווידיץ'.
"אתה רציני?" שאל ג'יימס בלחש.
"לא, אני משקר לך במצח נחושה." חייך פיטר. ג'יימס גיחך קלות.
"טוב, אז מה עשיתם עד עכשיו? חיכיתם רק לי?" שאל פיטר
בהשתאות.
"למען האמת, פיט, כן. יש לנו עדכון לגבי התכניות שלנו ללילות
ירח מלא." ענה לו סיריוס. הבעתו של פיטר השתנתה מיד מהשתאות
לסקרנות מתלהבת.
"נו, אז תספרו כבר!" האיץ פיטר מיד.
"בסדר, תירגע קצת. סיריוס ואני קראנו הרבה ספרים על אנשי זאב
ועל שינויי צורה. הגענו מהר מאוד למסקנה שאנחנו נצטרך להפוך
לחיות אם אנחנו רוצים לבלות עם רמוס בלילות שבהם הוא מזדאב,
והחלטנו שהדרך הטובה ביותר היא ללמוד להיות אנימאגים." הסביר
ג'יימס.
"אני-מה?" שאל פיטר, מבולבל לחלוטין. שינויי צורה אף פעם לא
היה המקצוע החזק שלו. למען האמת, אף מקצוע לא היה המקצוע החזק
שלו, מלבד טיפול בחיות בפלא שהתחיל ללמוד השנה.
"אנימאגים, פיט. זה אומר שנוכל להפוך לחיה כלשהי כשנרצה." אמר
סיריוס.
"אה... הבנתי. כל חיה? איזה שבוחרים באותו הרגע?" שאל פיטר.
"לא, רק אחת. בגלל זה חשבנו שצריך שתי חיות גדולות, שיוכלו
להתמודד עם זאב רצחני, וחיה קטנה שתוכל להקפיא את הערבה
המפליקה." הסביר ג'יימס, ניצוץ של התלהבות נדלק בעיניו בכל פעם
שחשב על ההרפתקה שבללמוד להיות אנימאגי ולהסתובב עם איש זאב.
"נשמע לי הגיוני בהחלט. אז? מי יהיה מה? איך אתם חושבים ללמוד
את זה? זה חוקי?" שאל פיטר.
"לאט, פיטר! למען האמת, זה לא ממש חוקי. צריך להיות רשום במשרד
הקסמים וכל זה... ואני חושב שאנחנו מתחת לגיל שמותר להפוך
לאנימאגי." הסביר ג'יימס בלי הרבה חרטה על העניין הבלתי חוקי
שבהפיכתם לאנימאגים.
"זה הולך להיות ממש מסוכן, ג'יימס." מלמל פיטר.
"למי אכפת?" שאלו סיריוס וג'יימס ביחד.
"עכשיו רמוס יגיד 'לי', ונחזור לסוף שנה שעברה." קבע ג'יימס.
רמוס חייך, וארבעתם התפקעו מצחוק.
"אולי תהיו בשקט? אמצע הלילה עכשיו ויש כאן אנשים שרוצים
לישון!" קראה אחת הבנות מלמעלה. הבנים, שהיו כל-כך רגילים
למקרים כאלו, לא התרגשו במיוחד.
"בסדר, קייטי ווייטי, אנחנו נהיה בשקט... כשאת תהיי בשקט. לילה
טוב!" קרא סיריוס בחזרה.
כעבור חמש שניות עמדה קייטלין בתחתית המדרגות, כעוסה ובעיניה
מבט מפחיד עד כדי קיפאון.
"כדאי שתירגע קצת, בלק. ושיהיה ברור, זה קייטלין וזה ווייט,
הבנת?" היא אמרה בקול שקט ורגוע, כאופייני לה במצבים אלו.
"מה שתגידי." אמר סיריוס בצחוק.
"אני באמת לא יודעת מי נתן לך רשיון לדבר..." אמרה קייטלין
ברוגע ועלתה בחזרה לחדר השינה שלה.
"אני כבר לא יודע את מי אני מעדיף, אותה או את אוונס." אמר
סיריוס, שלא הסתדר עם אף אחת מהן. שלושת חבריו גיחכו קלות.
הבוקר עלה בהיר וקריר. סיריוס היה הראשון להתעורר בחדר השינה
של בני השנה השלישית בגריפינדור. הוא חשב על השיחה של אתמול,
ועל איך זה יהיה להיות אנימאגי. הם כמובן כבר החליטו לאילו
חיות יהפוך כל אחד מהם. סיריוס, בצורה הטבעית ביותר בשבילו,
ינסה להפוך לכלב גדול, ג'יימס אמר רק שהוא יהיה איזו שהיא חיה
גדולה וחזקה, ופיטר... זה דיי הצחיק אותו לחשוב על זה... פיטר
יהיה עכברוש. סיריוס גיחך מעצם המחשבה.
"בוקר טוב." נשמע קולו המנומנם של ג'יימס מאחת המיטות שבחדר.
"בוקר טוב." החזיר סיריוס והתחיל להתלבש במדי בית הספר. החדר
נהיה יותר מואר ככל שעבר זמן, ושאר הבנים התחילו גם הם
להתעורר. רמוס היה מוכן, כרגיל, ראשון למרות שהתעורר, כרגיל,
אחרון. הוא פנה להביט ביומנו עם כל התאריכים החשובים. מבט חטוף
ביומנו הביא על פניו הבעה של חרדה. ג'יימס, כמובן, קלט את מבטו
מיד.
"מה קרה רמוס?" הוא שאל בעניין.
"יהיה ירח מלא הלילה." הוא אמר והביט בחבריו.
"לכל הרוחות! תכננו לעשות שטויות הלילה רמוס!" התעצבן סיריוס.
"היי, אל תהפוך את זה לאשמתו. תאשים את פרופסור בטומי
"כיולוגי" אימי, המורה לאסטרונומיה!" קרא ג'יימס בעצבנות.
"טוב, סליחה! אל תערוף לי את הראש!" אמר סיריוס.
"זה הולך להיות נוראי. אני שונא לילות ירח מלא." אמר רמוס
בעצבות, התיישב על מיטתו וזרק את היומן לקצה השני של החדר.
"יהיה בסדר רמוס. אנחנו נבוא אתך!" אמר ג'יימס בשמחה.
"לא. אתם עדיין לא אנימאגים וזה מסוכן לבני אדם להיות בחברת
איש זאב בשעת הזדאבות. אני פשוט אצטרך לסבול את זה לבד." אמר
רמוס בדיכאון.
"הוא צודק." קבע פיטר, שבדרך כלל שתק בשיחות כאלה.
רמוס נאנח וקם ממיטתו בשנית.
"אנחנו נאחר לשיעור. בואו נלך." הוא אמר בקצרה ויצא מהחדר.
חבריו הלכו בעקבותיו.
הם לא יצאו איתו בסוף. הוא התעקש שהם יישארו בטירה, יעשו
שטויות בלעדיו ואולי אפילו יכינו קצת שיעורי בית.
"איזה דיכאון." אמר סיריוס. "כל-כך משעמם! אני חייב לעשות
משהו! רמוס כבר הלך?"
"כן. לפני שלוש שניות סיריוס. איפה אתה?" שאל ג'יימס, רואה
שחברו נמצא בגלקסיה אחרת.
"כאן, כמו שאתה בטח רואה. או אולי נפלה לך עדשה מהמשקפיים או
משהו. כדאי שתבדוק." צחק סיריוס.
"ממש מצחיק." אמר ג'יימס מבעד לצחוק המתפרץ.
"אז למה אתה צוחק?" שאל סיריוס. שניהם צחקו בלי סוף.
בצד אחר של חדר המועדון ישבה קייטלין לבדה. לילי הלכה לישון
מוקדם, שרון ומלאני הכינו שיעורי בית בספרייה ובקשר לאמילי היא
לא ידעה דבר מכיוון שלילי עדיין לא הייתה מוכנה לדבר איתה.
"אני לא מבינה אותה..." מלמלה קייטלין לעצמה. "היא מעולם לא
הייתה כזו...". היא הביטה בג'יימס ארוכות. איך יכלה לאבד את
הידיד הטוב ביותר שלה? איך הוא יכול לעשות את זה? הוא צחק שם,
עם שניים מחבריו. לאן נעלם רמוס? תהתה קייטלין.
"סליחה?" נשמע קול מבויש. קייטלין הסיטה את ראשה מג'יימס ופגשה
את אמילי בנטון עומדת מולה בחשש.
"סלחתי. מה רצית?" שאלה קייטלין, שוכחת מכל הכעסים והשטויות.
אמילי התיישבה בכורסא מולה.
"רציתי לשאול אותך אם את יודעת... אם את יודעת למה לילי שונאת
אותי?" אמרה אמילי בהיסוס.
"אה... כן, אני יודעת, אבל אני לא יכולה לספר לך כי זו תהיה
בגידה באמונה של לילי והיא חברה מאוד טובה שלי. הכי טובה למען
האמת." אמרה קייטלין. היא הצטערה על אמילי, בכנות אמיתית.
"בסדר, מקובל עליי. תגידי, עד מתי מותר לנו להסתובב
במסדרונות?" שאלה אמילי לפתע.
"נראה לי שעד תשע בערב, אבל אני לא בטוחה כלל." ענתה קייטלין.
לפתע התעורר בה החשק לצאת מחדר המועדון ולשאוף קצת אוויר צח של
ערב.
שתיקה נפלה ביניהן.
"את רוצה לצאת החוצה קצת?" שאלה לפתע קייטלין. אמילי חייכה.
"קיוויתי שתשאלי את זה!" היא אמרה.
הן יצאו בשקט מחדר המועדון והתהלכו במסדרונות, מקוות לא לפגוש
איזה מורה. הן לא היו בטוחות שמותר להן לצאת בכלל ממגדל
גריפינדור.
"בואי נצא לאדמות." הציעה אמילי.
"בואי." שמחה קייטלין. הן ירדו אל אולם הכניסה ומשם פתחו את
דלתות העץ הגדולות ויצאו החוצה אל אוויר הערב הקריר.
האדמות היו שקטות מאוד, והאוויר היה כל-כך צלול ונעים שקייטלין
חשה שהיא מסוגלת להישאר שם כל הלילה אם רק ירשו לה.
"כיף כאן בחוץ." אמרה קייטלין ושאפה את הריח המשכר שהיה בחוץ.
"את רוצה להגיד לי, קייטלין ווייט, שזו הפעם הראשונה שאת יוצאת
החוצה מאז שהגעת לכאן?" שאלה אמילי בתמיהה.
"למען האמת כן. אני מהתלמידות הטובות שמצייתות לחוקים."
"גם לילי כזאת?"
"מה את חושבת? ברור שכן. היא לגמרי כזאת. נראה לי שיותר ממני.
יש כאלה שטוענים שהיא הייתה צריכה להיות ברייבנקלו, את יודעת.
איפה שכל החכמים." סיפרה קייטלין.
רחש נשמע מכיוון עץ גדול שהיה בקרבתן.
"מה זה?" שאלה אמילי בבהלה והסתתרה מאחורי קייטלין, שהייתה
גבוהה ממנה בראש ומשהו.
"אני לא יודעת, אמילי. בואי נלך לבדוק." הציעה קייטלין והחלה
להתקדם לעבר העץ כשאמילי הולכת בצמוד אליה.
ליד העץ עמדה אחות בית הספר ולידה... רמוס לופין.
"רמוס לופין!" קראה קייטלין בהפתעה.
"קייטלין? מה את עושה פה? אסור לך להיות כאן. וגם לך, אמילי!"
אמר רמוס בבהלה והביט בשמיים.
"אוי, אל תהיה כזה. יצאנו לשאוף אוויר ואנחנו כבר חוזרות
פנימה. מה אתה עושה פה?" שאלה אמילי, מביטה אל-על אל פניו של
רמוס.
"אני פה... כי... לא משנה. זה לא עניינכן כל-כך." אמר רמוס
בעצבנות ושוב הביט בשמיים.
"אל תגיד לי שאתה הולך בדרכה של אחותי ורוניקה!" קראה קייטלין
בצחוק.
"מה?" שאל רמוס.
"תפסיק להסתכל כל הזמן בשמיים כאילו יש שם משהו כל-כך מעניין."
אמרה קייטלין בתוכחה מעושה. רמוס גיחך אבל שוב הביט אל השמיים
בחרדה. היו עננים רבים והסתירו את הירח לגמרי.
"טוב, רמוס. אני צריכה לחזור לבית הספר, זה הזמן לתת למר
קרמייקל-סטו את התרופה שלו. בנות, כדאי שתחזרו לטירה. רמוס,
תיכנס פנימה מיד." חילקה האחות הוראות ונתנה לרמוס מקל עץ ארוך
ביותר.
"אין בעיה. אני אסתדר. תודה." אמר רמוס בקצרה. כעבור כמה דקות,
אחרי שהאחות נעלמה מאחורי דלתות הכניסה, קייטלין פנתה שוב
להביט ברמוס בעניין רב.
"מה כל העניין הזה?" היא שאלה.
"איזה עניין?" שאל רמוס בלחץ.
"לאן אתה צריך להיכנס ולמה?" שאלה אמילי.
"זה לא עניינכן, עכשיו לכו מכאן. תאמינו לי שזה לטובתכן. בבקשה
תל-". רמוס לא סיים את משפטו. מבט אחד בשמיים קטע אותו. העננים
התפזרו וירח עגול ויפהפה נגלה לפניהם. קייטלין ואמילי הביטו
בירח המדהים לכמה שניות. כמה שניות שאחר כך כמעט עלו להן
בחייהן.
כשהן הסתובבו להביט שוב ברמוס נשמעה יללה מקפיאת דם, והן מצאו
עצמן עומדות, לא מול רמוס לופין, אלא מול זאב מפלצתי, גדול
ומאיים, שחשף את שיניו החדות לעומתן.
פרק 6: אויבים וחברים
מוקדש במיוחד לקריסטינה, עליה ביססתי את קריסטין... (-:
קייטלין ואמילי עמדו מפוחדות, חסרות אונים, מול הזאב המפלצתי.
הכל קרה מהר מדיי. רגע אחד רמוס עמד שם, ושנייה אחרי זה הוא
נעלם והופיע זאב. מוחה של קייטלין הסתובב במהירות המחשבות שרצו
בו.
"אמילי... את... את חושבת שזה טרף את רמוס?" שאלה קייטלין בפחד
את הנערה שהסתתרה מאחוריה.
"אני מאוד מקווה שלא..." מלמלה אמילי בפחד. קייטלין ידעה שהן
צריכות לברוח משם, אבל רגליה היו דבוקות לאדמה שעליה עמדה והיא
לא יכלה לחשוב על דבר מלבד רמוס וכמה היא מפחדת. דמעות החלו
יורדות מעיניה, דבר שגרם גם לאמילי לפחד יותר ושתיהן עמדו שם,
מפוחדות עד דמעות וחסרות כל דרך להינצל. הזאב התקרב אליהן כל
הזמן, חושף את שיניו באיום.
אני חייבת להוציא אותנו מזה... אנחנו חייבות לצאת מזה
בחיים... בבקשה שמישהו יעזור לי! חשבה קייטלין בייאוש.
קריסטין ביילי, תלמידת סלית'רין בשנתה השלישית, הייתה תמיד
היפה של בית הספר, לא משנה באיזה בית ספר. היה לה שיער
בלונדיני כהה מעט שגלש עד לכתפיה בצורה חלקה ומדהימה, עיניים
כחולות עם גוון מדהים ומיוחד של אפור שיכלו לכשף את זה שעומד
מולה, והיא אפילו לא השתמשה בשרביט. פניה היו מושלמות.
אבל היא מעולם לא הייתה תלמידה מצטיינת. מעולם לא התעניינה
בשום מקצוע מלבד אולי כשפומטיקה, שבחרה השנה ושיקויים. היו לה,
למרות כל זאת, תחביבים רבים. היא אהבה לקרוא מגזינים לנשים,
ואם של מכשפות יותר טוב, להתעסק בבגדים ובעיקר באיפור ותכשירי
קוסמטיקה.
היא הלכה לה במסדרון שבקומה הראשונה, בדרכה למרתפים של בית
סלית'רין אחרי שבילתה ערב שלם בקריאה באולם הגדול ונסחפה עד
שפרופסור בטומי אימי בא ואמר לה שעליה לחזור לחדר המועדון
שלה.
היא הלכה לאט, ראשה נמצא הרחק בכתבה שזה עתה קראה על שיקויי
הזנה לשיער יבש כשמשהו גרם לה לעצור. היא עמדה בשקט לכמה שניות
ואז פנתה אל החלון הקרוב והביטה אל המדשאות. ליד עץ הערבה
הגדול היא ראתה שלוש דמויות. חיש מהר היא זיהתה את קייטלין
ווייט ואמילי בנטון... עומדות מול מפלצת שנראתה כמו מה שהיה
פעם זאב.
"מה לכל הרוחות...?" היא מלמלה לעצמה ובלי לחשוב פעמיים רצה
במהירות החוצה אל האדמות של בית הספר.
"ווייט... בנטון..." התנשפה קריסטין כשהגיעה בריצה לצידן של
הבנות המפוחדות. "מה קורה כאן?"
"אם הייתי יודעת, ביילי, הייתי עושה משהו. אני לא יודעת! ה...
דבר הזה פתאום הופיע פה ורמוס נעלם... ו... זה הולך לטרוף
אותנו!!!" צרחה קייטלין לפתע, כשהזאב קפץ לעברה וניסה לתפוס
ברגלה, אבל היא קפצה לאחור, תוך כדי שהיא מפילה את אמילי שעמדה
מאחוריה לרצפה.
"קייטלין!" רטנה אמילי.
"סליחה, אמילי!" התנצלה קייטלין, מתרחקת מהזאב בעוד קריסטין
עוזרת לאמילי לקום על רגליה.
"תודה." אמרה אמילי.
"אין בעד מה." אמרה קריסטין בשעה ששתיהן שלפו את השרביטים
מגלימותיהן. קייטלין, ששרביטה היה כבר בחוץ מקודם, נעמדה
לצידן, וככל שהזאב התקרב, הן נסוגו לאחור אל כיוון הטירה.
"מה עושים עכשיו לכל הרוחות?" קראה אמילי. קריסטין וקייטלין
עמדו משני צדיה, מביטות דיי באימה על הזאב המתקרב.
"הלוואי שהייתי יודעת." מלמלה קייטלין.
"בואו פשוט נסתובב ונרוץ פנימה. אני בטוחה שאנחנו יותר מהירות
ממנו." הציעה קריסטין.
"אני לא סומכת על זה. ומלבד זאת, אני לא מסוגלת לזוז! אני
פוחדת!" אמרה אמילי. קייטלין לא אמרה זאת אמנם, אבל גם היא
פחדה מאוד וגם היא חשבה שהיא לא מסוגלת לזוז.
"אין לנו ברירה. אנחנו נהיה חייבות לעשות את זה." אמרה
קריסטין.
"היא צודקת, אמילי. בספירה של שלוש..." החלה קייטלין ואז
שלושתן ספרו עד שלוש ביחד. הן פתחו בריצה מטורפת לעבר הכניסה
לטירה, כשהן שומעות את צעדי הריצה של המפלצת מאחוריהן.
"מהר! מהר!" קראה קייטלין אל אמילי שרצה מאחוריה.
"אני מנסה!" קראה אמילי, אבל אז היא התמוטטה על הארץ.
"אמילי!" קראה קייטלין באימה, מבחינה בזאב המתקרב אל אמילי
ואליה.
"קייטלין, תעזרי לי, אני לא מצליחה לקום, אני חושבת ששברתי
משהו." בכתה אמילי.
קייטלין לא חיכתה אף רגע נוסף ורצה לעברה.
"קייטלין, לא! את חייבת לברוח משם!" קראה אליה קריסטין ממדרגות
הכניסה לטירה.
"אני חייבת להציל אותה, קריסטין!" התעקשה קייטלין בעוד היא רצה
לעברה של אמילי. קריסטין רצה במהירות אחריה, שוכחת לגמרי שעליה
לדאוג לעצמה, דבר שכל תלמיד סלית'רין אחר היה חושב עליו ברגעים
כאלה.
בכוחות משותפים הצליחו קייטלין וקריסטין לגרור את אמילי הרחק
ממלתעותיו של הזאב הנוראי.
"אתן קולטות שאנחנו הולכות להסתבך אם יתפסו אותנו?" שאלה
קריסטין בעודה מתנשמת במהירות ובו זמנית פותחת את הדלתות
הראשיות של הטירה. בית הספר היה דיי חשוך ומעט מפחיד בלילה,
והאפשרות שכל רגע יופיע אחד המורים הגבירה את האימה.
"בואו נלך בשקט אבל במהירות." לחשה קייטלין. שתי הבנות שלצידה
הנהנו. למעשה, היא ואמילי היו צריכות לעלות כמה קומות טובות
כדי להגיע לבית שלהן, אבל קריסטין הייתה רק צריכה להגיע לכניסה
למרתפים שהייתה ממש ליד המדרגות המובילות למעלה.
הן הלכו דיי לאט למען האמת, מנסות להיות כמה שיותר בשקט. לפתע
אור קלוש של נר הופיע מאחוריהן וצעדים נשמעו.
"לכל הרוחות." לחשה אמילי. הן לא ידעו אם זה היה השרת או אחד
המורים היותר גרועים בבית הספר. הן רק ידעו שעליהן לברוח.
"רוצו!" קראה קריסטין ושלושתן החלו לרוץ במהירות לעבר
המדרגות.
"ווייט, בנטון, ביילי." נשמע קול יציב מאחוריהן והן נעצרו בבת
אחת. הן הסתובבו באימה לאחור כדי לגלות את פרופסור גרין עומד
מאיים מולן.
"או-או..." מלמלה אמילי.
"בהחלט, העלמה בנטון. תגידו לי, בנות, למה אתן מסתובבות בשעות
כאלו בבית הספר?" שאל פרופסור גרין בחביבות בלתי אופיינית.
קייטלין וקריסטין, כמובן, ידעו שלא לבטוח בקולו החביב, כי
יעברו כמה דקות והוא יעתיר עליהן עונשים בלתי אפשריים
ואיומים.
"אנחנו מאוד מצטערות פרופסור גרין..." מלמלה קייטלין.
"להצטער זה לא מספיק, העלמה ווייט. שלושתכן מקבלות עונש רציני.
במשך כל השבוע הבא אתן תבואו כל יום בשעה שבע אל כיתת
השיקויים, תנקו אותה ותסדרו אותה בשביל היום למחרת. האם אני
ברור?" אמר פרופסור גרין ברשעות ועל פניו חיוך מרושע ודיי
שמח.
"כן, פרופסור גרין." מלמלו שלושתן. הן ידעו במה זה יעלה להן.
שבוע שלם לבלות כל ערב בריתוק אומר שלא יהיה להן זמן להכין
עבודות למיניהן, בקיצור, צרות.
"יפה מאוד. עכשיו תואילו בטובכן לעוף לחדרי המועדון שלכן!" אמר
פרופסור גרין ונעלם לכיוון שממנו בא.
קריסטין נאנחה בהקלה.
"הייתי בטוחה שהוא הולך לרצוח אותנו עוד שנייה." היא אמרה.
קייטלין הנהנה.
"הוא לא נראה לי יותר מדיי מסוכן..." אמרה אמילי.
"כי לא ממש עיצבנו אותו. זו הפעם הראשונה שאני יוצאת החוצה
ועושה בעיות..." הסבירה קייטלין.
"וזו הפעם הראשונה שאני יוצאת החוצה ותופסים אותי..." הוסיפה
קריסטין. אמילי וקייטלין גיחכו.
"כדאי שנלך לישון לפני שפרופסור גרין יחזור ולפני שנתמוטט כאן.
נדבר מחר בבוקר." אמרה קייטלין והן התפזרו לחדרי המועדון.
קייטלין התעוררה עם שחר. היא בקושי ישנה והייתה עייפה מאוד.
היא עמדה ליד החלון בחדר השינה, מביטה אל השמיים המתבהרים. היא
הייתה מאוד מוטרדת. הריב עם ג'יימס, הזאב, הריתוק... הכל בא
ביחד. עכשיו מחשבה חדשה הכתה בה. איפה רמוס? מה עלה בגורלו?
ובכלל, לאן נעלם אתמול בלילה? האם... האם הזאב ההוא פגע בו?
ואז הכתה בה דאגה נוספת. לילי. קייטלין הסתובבה עם אמילי בנטון
וקריסטין ביילי אתמול בלילה, שתי בנות שלילי מעדיפה להתרחק
מהן, ובנוסף לכך היא הסתבכה בצרות.
"קייט? למה את ערה בשעה כזאת?" נשמע מלמול ישנוני מהמיטה
שמשמאלה. היא הסתובבה וראתה את לילי יושבת על המיטה שלה ומביטה
בה.
"סתם, לא הצלחתי לישון." אמרה קייטלין בפשטות.
לילי הביטה בה בחשדנות לא אופיינית. היא תמיד סמכה עליה, אבל
היום משהו השתנה.
"איפה היית אתמול בלילה, קייטלין?" שאלה לילי בעניין.
"מה? מה זאת אומרת איפה הייתי? אני מניחה שבמיטה שלי, ישנה."
אמרה קייטלין בתמימות. היא מעולם לא ידעה שהיא יכולה לשקר
בצורה כזו, ועוד לחברתה הטובה ביותר.
"אל תשקרי. התעוררתי איזה שעה לאחר שהלכתי לישון ואת לא היית
כאן." אמרה לילי.
"אז אולי עוד הייתי בחדר המועדון." הציעה קייטלין.
לילי פלטה גיחוך.
"חשבת שאני לא ארד לבדוק אם את שם?" היא אמרה בחיוך.
"למה שתבדקי?"
"כי את חברה שלי וקצת דאגתי לך. לא נאה בעינייך שאכפת לי ממך?"
שאלה לילי בעצבנות.
"לא מפריע לי, אבל אני באמת לא מבינה... מה אכפת לך מה עשיתי
בדיוק?" התעצבנה קייטלין. היא שנאה את החקירות האלו, כמו
החקירות שאמא שלה הייתה עושה לה כשהייתה ילדה קטנה.
"כי אם עברת על חוקי בית ספר-" החלה לילי.
"למה את כל-כך דואגת?" התפרצה קייטלין. "אולי תפסיקי כבר
להתערב בכל מה שאני או אנשים אחרים פה עושים?".
לילי נראתה מופתעת מההתפרצות, ולא רק היא. גם קייטלין הייתה
מעט מופתעת מעצמה, וגם שלוש הבנות הנוספות בחדר התעוררו
בתדהמה.
"מה הולך כאן?" שאלה שרון בוני בעייפות.
"שום דבר, שרון. תחזרי לישון." אמרה קייטלין ברוגע. הייתה להן
לפחות עוד כשעה וחצי עד שעליהן בכלל להתעורר.
שרון משכה בכתפיה וחזרה לישון וכמוה שאר בנות החדר.
לילי קמה ממיטתה בעצבים והחלה לצעוד בחדר.
"אז ככה את מרגישה. בסדר. אבל למה לא אמרת לי את זה קודם? אם
הייתי יודעת... הייתי מפסיקה... או יותר נכון מנסה להפסיק."
אמרה לילי בשקט, מביטה אל עיניה של קייטלין.
"כן, בטח." גיחכה קייטלין. לפתע היא הרגישה שהיא לא מכירה את
לילי אוונס יותר, שמשהו בלילי... או בה, השתנה.
"עם מי הסתובבת?" שאלה לילי ואז הוסיפה, "סתם מתוך סקרנות."
"עם אף אחד. הייתי לבד. הייתי צריכה אוויר." שיקרה קייטלין.
"למה? קרה משהו?"
"לא משהו מיוחד, את יודעת. סתם, סיריוס בלק שוב עצבן אותי, וכל
המריבה הזאת עם ג'יימס..." מלמלה קייטלין, מה שהיה קצת נכון.
היא הייתה נשארת בפנים אם היא לא הייתה מעוצבנת.
"אה..." אמרה לילי. קייטלין הסתובבה אל השידה שלצד מיטתה והחלה
ללבוש את מדי בית הספר.
היום נגמר בצורה הכי איומה שניתן לתאר, אם בכלל. היה זה בארוחת
הערב באולם הגדול. לילי וקייטלין ישבו זו לצד זו, יחד עם שרון
וידידה ג'יימי.
"אתם זוכרים את הכתבה ב נביא היומי?" שאל ג'יימי. "מה אתן
חושבות על זה? לא שמענו עוד דבר מאז."
קייטלין הנהנה בהסכמה וחשבה בשקט כל מיני מחשבות.
"אני לא כל-כך מאמינה לזה. נראה לי שזו סתם מתיחה. בכלל,
וולדמורט? זה נשמע כמו איזה שם של ליצן." אמרה לילי וצחקקה.
"יכול להיות, ובכל זאת... אני אומרת לך, זה אמיתי. אבא שלי כתב
לי מכתב ובו הוא אמר שיש עכשיו לחץ איום במשרד הקסמים, הם
מכשירים קוסמים לתפוס קוסמי אופל, וזו הוכחה לכך שזה באמת."
הסבירה שרון, שאביה עבד יחד אביה של קייטלין במשרד הקסמים.
"היא צודקת." קבעה קייטלין.
"העלמה ווייט!" נשמעה צעקה מאחורי קייטלין. היא הסתובבה בבהלה
וראתה את פרופסור גרין עומד מאחוריה, נראה מאיים לחלוטין.
"האם תועילי בטובך ותאמרי לי מה השעה?" הוא שאל בשקט מפחיד.
קייטלין הביטה בשעונה וכאב בטן תקף אותה.
"שבע וחמישה, פרופסור גרין." היא מלמלה. היא, אמילי וקריסטין
היו אמורות להתייצב במשרדו לפני חמש דקות!
"נכון מאוד, העלמה ווייט. האם את יודעת, עלמתי, איפה הייתן את,
העלמה בנטון והעלמה ביילי, להיות לפני חמש דקות?" הוא שאל.
"כן..." מלמלה קייטלין בפחד. היא הביטה לקצה השני של השולחן
וראתה את אמילי משוחחת עם פיטר פטיגרו בנחת. אחר כך היא הביטה
קדימה אל השולחן של בית סלית'רין וראתה את קריסטין מביטה בה
באימה. עיניהן נפגשו והבנה נפלה ביניהן. קריסטין קמה ממקומה
ובאה לכיוונה.
"אני מאוד מצטערת, פרופסור גרין. בבקשה אל תכעס על קייטלין
ואמילי, אני הייתי אחראית להזכיר להן ושכחתי לגמרי!" אמרה
קריסטין בלי להראות סימן ששיקרה, או חרטה על כך שאולי הכניסה
את עצמה לצרות יותר גדולות.
"כן, חשבתי שאולי זה העניין." גיחך פרופסור גרין. "בכל אופן,
אני אסלח לכן על כך היום, אין לי שליטה על מוחות מפוזרים כשלך,
העלמה ביילי, אבל בפעם הבאה... ראו הוזהרתן. עכשיו זוזו לכיתת
השיקויים!" אמר פרופסור גרין ויצא מהאולם לעבר המרתפים.
קייטלין קמה במהירות ממקומה, הביטה מבט חטוף בלילי, שהחזירה לה
מבט כעוס למדיי, והתלוותה לקריסטין לכיוון היציאה, אוספת בדרך
את אמילי.
הן ירדו אל מרתפי בית הספר, שם נמצאת כיתת השיקויים.
"אתן חושבות שהסתבכנו רציני?" שאלה אמילי בשקט ובחשש.
"את לא... לא יותר ממה שכבר הסתבכת, וזה לא כל-כך נורא. אבל
קריסטין..." החלה קייטלין לומר.
"או לא, אל תדאגי לי. אני סלית'רינית, גרין לא יפגע בי." צחקה
קריסטין. נראה היה שהיא באמת האמינה בכך. קייטלין משכה בכתפיה,
אך בליבה היא עדיין דאגה לה.
הן נכנסו לכיתת השיקויים בחשש, ומצאו אותה דיי מטונפת אחרי יום
שלם של שיעורים.
"קדימה בנות, אל תבזבזו עוד זמן יקר, כי אם תעשו זאת, תקבלו
שבוע נוסף של ריתוקים ועונשים." אמר פרופסור גרין בקרירות
מפחידה כשראה אותן נעצרות בפתח הכיתה. הבנות נאנחו בייאוש
ונכנסו פנימה.
"אני מניח שהבוצדמית כאן," הוא החל לומר, מצביע על אמילי,
"יודעת טוב מאוד איך מנקים ללא קסמים, ואני בטוח שגם את, העלמה
ווייט, למדת משהו מאמך המוגלגית."
קייטלין ואמילי הביטו בו בכעס, אך לא אמרו דבר.
"אני אנעל אתכן כאן ואחזור בסביבות חצות לבדוק אם סיימתן,
בהצלחה." אמר פרופסור גרין בחיוך זדוני ויצא מהכיתה. קול מנעול
ננעל נשמע, ושלושתן ידעו שהן חייבות לעשות את העונש הזה, כי
אפילו קריסטין לא ידעה דרך נוספת לצאת מהמרתף.
"כדאי שנתחיל, כדי שכשגרין יחזור הנה בחצות, כבר נגמור עם זה
ונוכל לצאת מהמקום המבחיל הזה." אמרה קייטלין בענייניות.
"צודקת. אני אאסוף את כל הניירות שפזורים ואטאטא." הציעה
קריסטין.
"רעיון טוב. אני אכין דלי עם מים וסבון, וכשתגמרי לטאטא אני
אשטוף ואקרצף..." קפצה אמילי, שמכל מטלות הבית, אחת האהובות
שלה הייתה לשטוף רצפות, אם אפשר לקרוא לזה "אהובות".
"ואני מניחה שאני אנקה שולחנות וקדרות." אמרה קייטלין, מביטה
על השולחנות שהיו מלאים במרכיבים לשיקויים ובשיקויים שנשפכו
ולא נוקו.
"מן הסתם עדיף שאת תעשי זאת כי כרוך בכך עיסוק עם תמיסות קסם,
ונראה לי שאת היחידה שמבינה בזה כרגע." חייכה קריסטין. קייטלין
החזירה לה חיוך והן ניגשו לעבודה.
סיריוס, ג'יימס, רמוס ופיטר ישבו בספרייה ותרגלו כל מיני דברים
שהניחו שיעזרו להם להפוך לאנימאגים. למען האמת, רמוס סתם ישב
וכתב מכתב לאמו.
"רמוס, אתה נראה ממש לא מרוכז." אמר לפתע סיריוס, כששם לב
שרמוס כבר שעה יושב עם הנוצה מונחת על הקלף אך לא כותב דבר ורק
בוהה בנקודה דמיונית ממולו.
"מה?" התעורר רמוס ממחשבותיו.
"אמרתי, שאתה נראה לא מרוכז. קרה משהו?" שאל סיריוס בסקרנות.
"זה שום דבר." אמר רמוס ואז נאנח. הוא התלבט כל היום אם לספר
לחבריו על מה שקרה אתמול בלילה, עם אמילי וקייטלין (הוא חשב
שהוא ראה שם גם את קריסטין ביילי בשלב מסוים, אבל הוא לא היה
בטוח בכך).
"אם אתה אומר 'זה שום דבר', זה סימן שקרה משהו. תספר לנו, גם
אם זה באמת 'שום דבר'." אמר ג'יימס בחיוך.
"בסדר..." נכנע רמוס, דיי במהרה הפעם. "אתמול כשהאחות הוציאה
אותי החוצה כדי שאלך למחבוא שלי לפני שיוצא הירח, פגשנו את
קייטלין ואמילי. הן הסתובבו להן בחוץ וראו אותנו ובאו לשאול מה
אני עושה שם. לא אמרתי להן כמובן, אבל אז האחות אמרה שעליה
להיכנס במהרה פנימה ושאני אכנס לשם מיד והלכה." סיפר רמוס.
"ומה קרה אז?" שאל סיריוס בהתלהבות.
"הירח יצא..." מלמל רמוס.
"לפני שהספקת להתחבא?" שאל פיטר בחשש.
"כן." ענה רמוס בצער.
"טרפת את ווייט???" שאל סיריוס בציפייה.
"לא, אידיוט!" הטיח בו רמוס. סיריוס צחק, ועד מהרה ג'יימס
הצטרף אליו.
"יודע מה, רמוס? אחרי הריב שלנו וכל מה שהיא אמרה לי, לא אכפת
לי אם היית טורף אותה..." אמר ג'יימס לבסוף מבעד לצחוק
המתגלגל.
"זה בכלל לא מצחיק." טען רמוס בכעס. סיריוס וג'יימס נרגעו.
"צודק, זה באמת לא מצחיק... בקיצור, מה קרה?" שאל ג'יימס.
"הן ברחו ואני איכשהו נכנסתי למחבוא." סיים רמוס את סיפורו.
"אז מה הבעיה? הכל בא על מקומו בשלום, לא?" שאל פיטר בבלבול.
"לא, פיטר! הן בטוח יודעות עכשיו שאני איש זאב." אמר רמוס
בלחש, בודק שאיש לא מקשיב להם.
"הן לא. אמילי בנטון כל-כך טיפשה שאני לא אהיה מופתע אם היא
אפילו לא יודעת מה זה איש זאב, וקייטלין ווייט... גם אם היא
יודעת, היא בטח תמות מפחד ופשוט לא תזכיר את כל העסק ובטח גם
לא תדבר אתך. וואו! היא לא תדבר גם איתנו! תודה רמוס!" התלהב
סיריוס.
"אתה חסר תקנה, סיריוס." אמר רמוס בצחוק.
"תודה, אני יודע!" צחק סיריוס.
"סיימנו." נאנחה קייטלין בעייפות והתיישבה על אחד הכיסאות.
קריסטין ואמילי התיישבו גם הן, מותשות ומזיעות.
"ואמרו אמן." מלמלה אמילי.
"אמן." אמרה קריסטין.
"מה השעה?" שאלה אמילי. קייטלין הביטה בשעונה ונאנחה.
"אחת עשרה בלילה. יש לנו עוד שעה להיות תקועות כאן עד שגרין
המפגר יבוא לשחרר אותנו." אמרה קייטלין, מיואשת ומותשת לגמרי.
"לכל הרוחות!" התעצבנה אמילי.
"איך נחזיק פה שעה? מה נעשה? נכין שיקויי שעמום???" התעצבנה גם
קריסטין. קייטלין חייכה והביטה סביבה.
"בטוח יש משהו שאפשר לעשות בכיתת שיקויים במשך שעה..." היא
אמרה בהרהור.
"בואו נמציא משחק או משהו." הציעה אמילי, בעלת הרעיונות
והדמיונות הכי מוזרים באזור.
"זאת אפשרות... אולי... אני נגיד אבחר אות, ואתן תגידו שמות של
לחשים באות הזאת?" הציעה קייטלין לאחר מחשבה.
"נשמע נחמד, תתחילי." התלהבה קריסטין.
"אני בוחרת את האות א'." אמרה קייטלין.
"אימפריוס." קראה קריסטין.
"אימפנדימנטה." הציעה אמילי.
"אמממ..." חשבה קריסטין במהירות, "אימובולוס!"
"אתן טובות, אבל אני חשבתי על עוד לחש..." חייכה קייטלין.
"אין לי רעיון..." מלמלה אמילי.
"אה! כמובן! יש את אבדה קדברה, לחש המוות." אמרה קריסטין.
"בדיוק על זה חשבתי." צחקה קייטלין.
הן המשיכו במשחקן במשך כל השעה האיומה הזאת, כשקייטלין זורקת
אותיות באוויר ושתי חברותיה צועקות שמות של לחשים. אכן, ניתן
לכנותן חברות עכשיו, שכן אי אפשר לעבור ריתוק בכיתת השיקויים,
ריתוק שנתן פרופסור גרין, בלי להפוך לחברות טובות.
עם מעט חשש, עלתה קייטלין יחד עם אמילי לחדר השינה של בנות
השנה השלישית. לילי בטח תהיה ערה, תחכה כדי לצעוק עליה או
להטיף לה או משהו בסגנון. והיא אכן עשתה כך. היא ישבה על
מיטתה, מביטה בקייטלין ואמילי כשנכנסו לחדר. היא לא אמרה דבר
עד שנשימותיה הכבדות של אמילי אמרו לה שהיא ישנה.
"אמרתי לך שזה יקרה!" הטיחה לילי.
"מה שתגידי." אמרה קייטלין בחוסר אכפתיות. היא התיישבה על
מיטתה וסידרה את מדי בית הספר על השידה שלצד מיטתה.
"אתן חברות עכשיו." קבעה לילי.
"מה שתגידי, לילי."
"ידעתי! ידעתי שאם תתחברי איתן לא יהיה לך אכפת ממני בכלל! אז
בסדר, קייטלין ווייט! אני לא צריכה אותך, אני אסתדר לבד!"
התעצבנה לילי. היא סגרה את הווילונות שמסביב למיטתה והלכה
לישון.
"מה שתגידי, לילי." לחשה קייטלין בכעס אבל אז חשבה לכמה שניות,
משכה בכתפיה בחוסר האכפתיות הבלתי אופייני לה, נשכבה על מיטתה
ונרדמה.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.