עמדתי מול ביתה. השמיים שמי סערה והירח מבשר רעות. בגדיי
השחורים הופכים אותי לרואה ואינו נראה באפלת הרחוב חסר
הפנסים.
אני נכנס פנימה, עולה במעלית ומגיע לדלת. יהיה זה טיפשי ודאי
לדפוק בדלת בשעה כזו, כל התכנית תיהרס אם מישהו יתעורר, וחוץ
מזה, אני לא בדיוק מוזמן.
כמה דקות והדלת נכנעת ואני בפנים. לעזאזל - כלב, ועוד אחד שלא
אוהב זרים. אני שונא כשבעלי חיים מכריחים אותי להיות אלים...
בעיה נפתרה. הוא יתעורר מחר מחוץ לדלת עם כאב ראש גדול מאוד
(שפכתי לו וודקה לכלי המים. יתרונות בבית של רוסים).
אני יודע איזה חדר הוא שלה, זה החדר היחיד שיש בו אור עדיין.
אני נכנס. היא שומעת אותי, אבל לא מסתובבת, ממשיכה לבהות במסך
המחשב, מדי פעם להזיז את אצבעותיה על המקלדת. הרוח טורקת את
הדלת מאחוריי. אפילו אם היא שיקרה לעצמה עד שניות אלו, היא
יודעת שאני כאן עכשיו.
אני מתקרב, מנסה לראות מה יש על המחשב שיותר מעניין כרגע
ממני.
"עת המילים הופכות
ריקות-
לא נותר עוד דבר
שישתקף."
שפר מזלי, נפלתי על משוררת, ועוד על אחת ממש טובה. אתם מבינים,
זה שונה אם אתה הורג מהנדס תכנה, עורכת דין, יועץ השקעות או
כלכן, כאלו תוכל למצוא עוד שלוש מאות באותו רחוב, אבל כשאתה
הורג משורר טוב, אתה יודע שהעולם לא יסלח. מי שזה לא יהיה
שאמור להתעצב יתעצב, וינקום בך. אבל עדיין נקרעתי, ויש לי
עבודה לעשות.
כאילו היא שומעת את מחשבותיי, היא מסתובבת לפתע. עיניה אדומות,
שילוב של עייפות ורסיסי בכי. כמה ריק אדם צריך להיות כדי לאבד
את היכולת לבכות?
"חיכיתי לך," היא לוחשת.
"אני יודע," אני ניגש אליה ומלטף את לחיה. "למה קראת לי?"
"תרגיש," היא לוקחת את ידי ומניחה בדיוק בין שדיה, על ליבה.
לפתע עיניי נפערות ואני כאילו צופה בחיזיון תעתועים. מדבר צחיח
וחם עם המוני חיות ששכובות מתות, אפיקי אגם שרק חול ומוות
זורמים בהם, והנה חורבותיה של עיר לאחר הפגזה. תינוקות שוכבים
שם, עורם חרוך, ועיניהם פקוחות אך כבויות. הנה יושבת ילדה,
מחובקת ומכווצת בתוך עצמה. ליד ידה האחת זרוק סכין יפנית זולה
ועל ידה האחרת פסי דם הולכים ומתארכים. עיניה עצומות והיא
בוכה. כתם דם נפער לפתע על חזה. לא ידיה כואבות, כי אם ליבה.
זהו ליבה שנחבט בכל יום, ליבה שויתר.
אני פוקח את עיניי. זיעה קרה מכסה את כולי, ואני מתנשף.
"אתה מבין?" היא שואלת.
"לא."
"טוב מאוד."
אני מביט בעיניה. שאריות של כאב. כאילו פעם היה רק כאב, וכעת?
בעיקר כלום, זה מה שקורה כשלב מת.
אני שולף את הפיגיון שלי. השחזתי אותו במיוחד בשבילה.
"מהיר וחלק," היא אומרת כאילו בפקודה. "אמא שלי צריכה למצוא
אותי מחר."
אני מצמיד את הפיגיון לצווארה. היא עוצמת עיניים, מתענגת על
הרגע האחרון של חייה, יודעת כי בקרוב תהיה חופשייה. אני מתחיל
ללחוץ.
יש לי זמן רק לשמוע את הדלת נפתחת בחבטה, לפני שכאב חד מפלח את
צד שמאל שלי. יש לי זמן להביט שמאלה ולראות שחרב תקועה בין
צלעותיי, לפני שעוד מכה נוחתת על כתפי הימנית. חתיכות בשר
מגופי מתפזרות על הרצפה. החדר מתמלא לאט-לאט במהירות בארוכי
שיער לובשי שחורים נושאי חרבות, כשכל אחד מהם רוצה הזדמנות. כל
אחד מהם מכה בי בכל כוחו ומפנה מקומו לבא אחריו. השלושה
האחרונים נאלצו להכות בגוויה, כוחי לא עמד לי כבר.
אני זוכר שמחשבתי האחרונה הייתה נחמה. זו הייתה הפעם הראשונה
שהספיקו לעצור אותי. לרוב מגיעים שניים, אולי ארבעה, אך הלילה?
הפסקתי לספור אחרי שהחרב השישית נתקעה לי בעין שמאל.
כל האנשים האלו שבאו בשביל להציל אותה, בשביל להגיש לה חיבוק
במקום מוות, נחמה במקום כניעה. כל האנשים האלו שבאו בשביל
להגיד "אנחנו צריכים אותך, אנחנו לא נוותר".
לא יעבור זמן רב עד שהיא שוב תקרא בשמי, אך אני לא אגיע הפעם.
יש גבול למספר הנשמות שאני מוכן לשרוף על קורבן אחד, ובמקרה
הזה ידוע לי כי ידי תהיה על התחתונה. האנשים האלו היו מוכנים
למות כולם כל עוד ישאר אחד מהם כשאני אפול, כל עוד ישאר אחד
מהם בשביל לגרום לה להבין ש"לעולם, לעולם לא תהיי לבד".
אני יודע כי הכל יהיה בסדר. בקרוב היא תלמד לקרוא להם במקום לי
ויפה שעה אחת קודם, שכן ממש נמאס לי. אתם יודעים כמה זמן לוקח
לצלקות האלו להחלים?!
הם עדיין שם. אני חושב שמה שהם עושים נקרא "חיבוק קבוצתי", או
אולי זו פשוט אורגיה, לא יודע, השארתי את המשקפיים במקרר.
מה שכן, אני יודע שלפחות ברגעים האלו היא לא ריקה יותר, ולכן
היא לא תקרא לי.
ובפעם הבאה? הם יהיו שם, עם הדבר היחיד שהוא יותר חזק מן הכאב,
הריקנות והמוות גם יחד - האהבה.
מוקדש באהבה לג'ני. הוא לא בא, אנחנו לא ניתן לו.
נ.ב
השיר המודגש בהתחלה לקוח מתוך "בתום המאבק", שירה של ג'ני פקמן
http://stage.co.il/Authors/14387 |
