|
"- היא נשאה בידיה פרחים צהובים, דוחים ומעוררי
חרדה. השד יודע איך קוראים להם אבל הם משום מה
הראשונים שמופיעים במוסקבה באביב. והפרחים האלה
התבלטו בחדות רבה על רקע מעיל האביב השחור שלה. היא
נשאה פרחים צהובים! צבע לא טוב. מרחוב טברסקאיה היא
פנתה לסמטה וכאן הפנתה את ראשה. טוב, את טברסקאיה
אתה מכיר? בטברסקאיה עברו אלפי אנשים, אבל אני מבטיח
לך שהיא ראתה רק אותי, והמבט ששלחה אליי היה אפילו
פחות חרד מאשר חולני. ומה שהדהים אותי היה לאו דווקא
יופיה אלא הבדידות, הבדידות בעיניים, שאיש לא ראה
כמותה מעולם!"
("האמן ומרגריטה"/ מיכאיל בולגקוב)
"אני עומדת בלב המדבר
ואין לי אפילו כוכב אחד
והרוח אינו מדבר אליי
והחול לא ישמור עקבות צעדיי."
("שלושה ימים"/ לאה גולדברג)
זוכר האבק
גם לילות אחרים
וצללים משחירים
בתנודות אחרות
|
הביטי, ילדה
איך דומע הלילה הזה,
איך שוקע בבית החזה
ויודע -
|
לקחתני עמך
באשר תלך
ואני, כחולמת נסחפתי
אחר טרטור מנוע,
ריח הדרך המתקתק
|
רציתי לכתוב
את אחרון שירי האהבה.
לשמוע הדהוד
מילות השקר האחרונות
|
בלילות אכתוב,
במחול פנסים וכוכבי מרום,
בבעתה,
בכמיהה.
|
גם באור התחייה
צלליות מועקה.
|
שיוטח
אל קירות אפורים
עד עמקי השקרים
עד לבו של הלילה
|
יש שלא
יאמינו,
יש שיפחדו
לטבוע,
יש שיירתעו
מאימת ההצלחה.
|
הקפאון הזה
הטביע גם בך
את צבעי בראשית.
|
פניו גועשות, מבטו אל הים,
צופה למרחק בעמדו ללא ניע
|
בעמדי מגששת
אחר גב לתמיכה,
הו, מה קסם לי
יופייך, שכחה!
|
בצאתנו מעדן שתלנו
חשדות ועצי פרי תמירים,
פן נשגה כמו בטרם חטאנו,
פן נשוב שוב להיות טהורים.
|
עמום כאב ריצתי,
יחרוט עקבותיי במעידות עבר
|
באבן רווית מכאוב
ספיגת דיו החיים טובה.
הראו לי: כך יש לאהוב;
בכתב טעמתי אהבה.
|
השתיקה
צועקת לעיתים מילים
|
הלילה זורם מתוכי אל ידייך,
ומילים
כמילים -
ואין לנו ברירה
|
מעבר לקירות האטימות
תמצא את כל מה
שכה השתוקקת להסתיר.
|
אותי
לא קל
לחתוך,
הדבק בינתיים
עוד מחזיק
|
משני צדדיך
תהום,
אתה הולך
בצעד בטוח.
|
את הכאב הזה
ציירתי במרומז,
מצאתיו
בהצטלבות חצים,
כתמי דיו על הנייר.
|
ולא הגו שפתיי קסמיה,
שמה לא יכלו כתפיי לשאת,
מולי תזהר במערומיה,
ורק נפשי תדע: אמת.
|
זוכרת עדיין
את קו הזריחה
בבקרים
שנוצקו משמיים.
|
קודם היו סורגי מתכת
וסורגי מחשבות
שכלאו אותנו בפנים.
|
שהעור ינשום
את הזמן העוטף
גופינו כשמיכה.
שהקירות יצעקו
אתנו.
|
היכן הוא, הטוהר
שנכח לפנים?
|
שוב אביט באש
שגזרה את דיני,
עוצמתה תמלאני מורא.
|
גם הציור המדויק ביותר
אומר רק כתמי צבע
וקווים.
|
מוטב להקשיב-
להלמות הלב
של זה ההולך
ויודע לאן.
|
בראשית בראת לי
את השמיים ואת הארץ
ולא הפרדת
בין הים לרקיע,
בין לילה ליום.
|
עמוד לידי,
תן לי לכתוב אותך.
לשמר אותך,
מילים- מילים
|
לשווא אנסה
לתפוס קצהו של אופק.
|
אדם מת לא בוכה עוד אל תוך הנייר,
דמעותיו, כמו חייו - התייבשו ונדמו,
אדם מת מחבר רשימות של עבר,
הן מילות העתיד כמו אמיתותיו תמו.
|
בוהה בו,
והשעות
חותכות בבשרי,
נועצות בי ציפורניהן
החדות
|
מזמן לא סידרתי מילים בשורות.
מזמן לא הרגשתי העט בידי.
יש שבילים אחרים, אמיתות אחרות,
|
אך אם נשפוט לפי אותו
החיוך הראשוני,
זו אני - אכריז
בלהט הוויכוח - זו אני.
|
סודות מתוקים לי הלילה ילחש
ושלווה אפלה אז הנפש אופפת,
"אחכה לאור יום"- כך אומר בחשש,
ונפליג בחשכת שכחה משותפת.
|
שתיקה
היא ניסיון שכשל
לומר.
|
גם זה אשר עמל
ולבשר הרכיב כנפיים,
ברגע עונג וטירוף
|
רחוק ממך
אני מחברת מילה למילה
וקושרת חזק.
|
ממרחק בטוח
אני
מרשה לעצמי -
|
פיתולי השבילים הצרים
לתהום האחת יובילוני:
באבני הקלון שארים
מצפוני ופחדיי יסקלוני.
|
הייתי רושמת
מילים אחרות
בסדר שונה
|
היכן נמצא אותו גבול דק
שבין מעוף
לנפילה.
|
מגיע העצב לנחמני,
פוסע בצעד חרישי
ונספג אל תוכי
|
הבוהק השנוא
מסנוור את עיניי.
|
מנהרותיי
בקע
הצמאון לאור.
|
כאן בקרקע בוצית
ידעכו עקבות;
זמן שועט ורגלי
העוברים ושבים.
|
משורר, בידיך טווית מילים,
חוטי נפש רפים לאריג הנוגע.
משורר, להודות לא רבים יכולים,
ואמרת: אמת, ויגידו: פושע.
|
קודם בא המבט
שיחות אילמים בעיניים,
אחר מילים נשפכות
קצרות ולא מובנות
|
הוגה את שמך
רחובות, רחובות -
מרצדים מול פני, מתארכים בשבילים.
|
לבדי
חזיונות אפלה לי בראתי,
כך נברא העולם בידי אל מיומן.
אשתוקק להבין, אך לשאול לא ידעתי
ואשים מבטחי בטיבו של הזמן.
|
הסימנים שעל העור
דוהים שכבות-שכבות
דקות.
|
משכימה קום, זורחת בתום לב השמש
אור בוקר חיוור מאיר בחלוני
ויאמרו: שכח העולם את ליל אמש;
ואומר אז להם: לא שכחתי אני.
|
הן
כאב נמדד
בזמן.
והזמן
נמדד בחול.
|
למדתי איך
לסדר את הריק שלי
יפה - יפה
על הנייר
|
כאב -
לא ניתן לתאר במילים.
|
ונדמה
כי בי הזמן מתעתע
הוא לעתים
חומק, דוהה,
|
Come, I can only show the way,
The scar grows deeper every day,
I can't heal the pain.
But I know your great desire,
Come, you'll see I ain't a liar,
Nor insane.
|
אל הארכיון האישי (107 יצירות מאורכבות)
|
|
"אז כשהוא נפל
לבור, והשתמש
בקרש של הבדיחה
כדי לצאת, זה
היה השיא של
הספר"
(מתוך "דברים
שאסור בשום
אופן לכתוב
בבגרות בספרות") |
|
