"אההה כן! מכירה אותך כבר". או "אההההה שמעתי עלייך!"
HOLY SHIT!
אני מתחיל להריץ כמה תסריטים בראש, מה כבר אמרו עליי, מי (סביר
להניח ניר, נתיב, או בעצם כמעט כל בנאדם ממטולה... תמיד נטו
להאדיר אותי גם אם זה לא הכי מדוייק - ואח"כ מתפלאים למה אני
כזה נרקיסיסט) ואיך לעזאזל חצי מהאנשים שאני פוגש מכירים אותי
ברמה הבסיסית (שם, מאיפה,
בן-כמה וכו') בעוד שאני מעולם לא שמעתי עליהם??
מוניטין.
אנשים, כפי שלמדתי במשך השנים, מדברים עליי. הרבה. מאוד!
לשמחתי אלו תמיד היו דברים חיוביים כי כל מי שענה ענתה לשאלתי
המתוחכמת: "שמעת עליי?? דברים טובים אני מקווה..." ענה ענתה
בחיוך והינהון חיובי. נשמתי לרווחה. מסתבר שהוציאו לי אחלה
מוניטין, החבר'ה.
אך כאמור, עם חלוף הזמן, התחלתי להרגיש מוזר. "אני יותר מדיי
ידוע בקרב אנשים, האם יש פה משהו יותר מאשר סתם מוניטין??"
שאלתי את עצמי ונהייתי מודאג קצת. "נההההה, אני סתם פרנואיד!"
הרגעתי את עצמי.
אבל הסתבר לי שצדקתי בסופו של דבר. זכורים לי 2 מקרים בפרט.
הארוע הראשון היה בזמן כיתה ט', בזמן ההפסקה הגדולה. השעה
הייתה רק 11:05 אך השמיים היו מכוסים עננים, היה רושם כאילו
השעה היא 6 בערב והייתה רוח-חורפית די חזקה (ממש כמו עכשיו,
בזמן כתיבת שורות אלה!) ומרעננת בדיוק כמו שאני אוהב. נפלתי על
הדשא לתנומה קלילה. של 20 דקות. קמתי אחרי 10 דקות. חמוטל, אחת
הבנות היותר שוות של השכבה העירה אותי משנתי "קום, אני רוצה
להכיר לך מישהו" (ואני כ"כ קיוויתי באותה שנייה שרצונה כלל
אקט-מיני סוער על הדשא. אוף! איך נפלו גיבורים ואיך שהתנפצו
פנטזיות מיניות!). כשבחורה כמו חמוטל מבקשת משהו, קשה לסרב, גם
אם זה אומר לוותר על תנומה. קמתי. "אהלן גבר! חמוטל סיפרה לי
עלייך, מה קורה?..." היה זה אלון, אחד מהאנשים הראשונים שאהב
את ההומור השחור שלי ודאג להכיר לי עוד מטורפים ומטורפות רבים
ורבות מהשכבה שלו. מאז ידעתי שגם בנות דואגות לבניית-המוניטין
שלי. הפחתתי קצת את השוביניזם. אבל רק קצת. (:
הארוע השני, והחשוב ביותר התרחש בכיתה י"ב, לקראת סוף השנה.
המקום: חדר-האוכל.
האירוע: נשף-חורף, מחזור מ"א - זמן חלוקת הפרסים במגוון
קטגוריות.
עבדכם הנאמן היה מועמד, במפתיע, בשתי קטגוריות: מלך-השכבה,
ופרס על מפעל-חיים. זכיתי בקטגוריה השנייה ואף נשאתי נאום
מבדר!
"למה דווקא מפעל-חיים ולא מלך?" הרהרתי לעצמי תוך כדי שליחת
מבטים מפשיטים לכמה מהבנות השוות של השכבה...
עבר שבוע עד שהגעתי למסקנה בביטחון מלא.
זה הכה בי! מפעל-חיים! כמובן! פרס על כל חיי! זו ההוכחה
האולטימטיבית שקיימת קונספירציה. נגדי!
כולם דולים עליי מידע. בנים, בנות. מטולאים ולא-מטולאים. בכל
מקום, ובכל זמן.
מכיתה א'.
מהגן.
מהמעון.
מהרגע... ש נ ו ל ד ת י!!!
אהההההההההה!!!
מרגלים!
הם בכל מקום... צופים בכל צעד שלי, עוקבים ומנתחים הכל...
הם פוחדים! פוחדים אני אומר לכם!! ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם, ה-ם
מ-פ-ח-ד-י-ם, ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם,
ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם, ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם, ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם!!! הם
יודעים שאני
גאון-שהולך-להשתלט-על-העולם-ולהיות-מוקף-בכוסיות-חרמניות-עד-סוף-ימיי!!
הם חותרים תחתיי! אך הם לעולם לא יצליחו לעצור אותי!
MUHAHAHAHAAHAHAHAHAAHAHAHAAHAHAHAHAHAHAHAHAHAHAHA
(משתעל)
איזכור לעצמי: "ללטש את הצחוק המרושע שלי"
... (כעבור הרבה המון זמן!! טוב נו, מספר חודשים אחרי סיום
י"ב...)
(בעיטה אימתנית בדלת מפילה אותה כקלקר ומוציאה אותי מריכוז)
"היי!
מי אתם? למה אתם פרצם לי את הדלת בכוח? מה הקטע עם החלוקים
הלבנים האלה??"
-"תרגע, אנחנו פה בשביל לעזור לך" אומר השמאלי בטון מרגיע.
מכין כותונת שכזו. הימני היה דרוך עם מזרק.
"בולשיט! מי שלח אתכם?? מה סיפרו לכם עליי? מי סיפר?! קדימה!
דברו!!"
(מחליפים בניהם מבטים מודאגים)
-"אמא שלך שלחה אותנו אלייך" ענו שניהם ביחד.
"אה הא!" צעקתי. "ידעתי שהיא המרגלת הראשית! איך לא צפיתי את
המהלך הזה מראש?! לעזאזל! ידעתי שלהיות גאון-מטורף (חצי) כורדי
(החצי השני עירקי אם זה כ"כ מסקרן אתכם. יש הבדל בכלל??) זה
דיי מגביל קוגניטיבית!" הכיתי את המצח בייאוש והרגשתי איך הוא
נהייה שטוח קצת יותר. "טוב, לא משנה, אני אזכור לה את זה
כשאשתלט על העולם. עכשיו, לוו את עצמכם לדלת (שנפרצה באכזריות
לפני דקות אחדות), אדונים נכבדים וצאו מפה. יש לי עולם להשתלט
עליו."
(מסתכלים אחד-על-השני ומהנהנים בהסכמה)
"היי, תרחיק ממני את הכותונת הזו ממני! מה אתה עושה עם המזרק
הזה?!?! איי! זה עקץ! עזבו אותי, כסילים! אתם... לא...
תצל...יחו... לע... צור... או..."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.