אני זוכר את עצמי עומד בפה פעור, לא מבין איך הצלחת להתפרץ דרך
דלת סגורה. אני זוכר שראיתי אותך מגיעה בתמימות, מתקרבת אליי,
כולך טבעיות ומתחילה לשאול שאלות. אני לא זוכר מהן כלום, כי
הייתי עסוק בלהבין מהיכן הגעת ואיך את יודעת עלי דברים. כך,
בעוד אני שואל את עצמי שאלות, ומנסה לבצע תחקיר יסודי על
הדלפות מידע לאנשים זרים, התפרצת:
- "יש לך מישהי?"
- "יש לי מה?! לא", מלמלתי בהיסח הדעת, חוזר למחשבות הטורדניות
העוסקות באיך לעזאזל הגעת אליי ומי שלח אותך. בטח בדיחה של
ניר, מתאים לו לסדר לי קטע סטייל יגאל שילון. אני כבר מדמיין
אותו ואת גל מצלמים את זה ונחנקים מצחוק.
- "מאיפה אתה בעיר?"
- "נווה יעקב, ההורים גרים שם, אני גר במעונות".
- "מגניב, אז יש לך מישהי?"
- "לא, אין לי".
הפעם עניתי בקול רם, תוך כדי מחשבה שאולי בגלל המלמול הקודם,
היא לא שמעה אותי בפעם הראשונה. משם עברתי לחשוב על זה שבעצם
אף פעם לא שאלו אותי את זה. שאלו אם יש לי חברה, אם אני יוצא
עם מישהי, אבל לא אם יש לי מישהי. בכלל מי הרשה לה לשבור את
הדלת ולהיכנס? המשכנו במתכונת שיצרת: את שואלת שאלות ואני
ממלמל תשובות בחזרה, חצי לא מרוכז בך ועסוק בלחשוב על איך חדרת
פנימה, לפרטיות שלי, מושכת את תשומת הלב. איך את יודעת דברים,
מי נתן לך את קוד הגישה ואיך עברת את שדה המכשולים הכולל
מחסומי פתע, שדות מוקשים, עמדות שמירה, חומות, אלפי שעות אדם
וטונות של חומרי גלם. מה הביא אותך למצוא את דלת העץ החבויה,
פשוט לגעת בה ולפורר אותה ברגע אחד?
- "יש לך מישהי?"
כבר הייתה לי תשובה צינית, מתחכמת, שתנפנף אותך לעזאזל. אחת
חודרת ושנונה שאני כבר לא זוכר ממנה הרבה, משהו על קליטה, הבנה
ומה שבינהם. אבל הפעם הרמתי את הראש והסתכלתי.
- "לא, אין לי חברה".
הסתכלתי לך בעיניים והבנתי מה היה המפתח שלך. היה שם יופי,
יופי עצור, יופי עצוב, יופי קודר. בעיניים ירוקות בגודל ובצורה
המושלמת ביותר שראיתי. תמיד אהבתי להתבונן באנשים, במיוחד
בעיניים, ולשלך התמכרתי במקום.
-"יש בך משהו מוזר".
התפרצת שוב, חושפת שפתיים יפהפיות.
- "מה מוזר?" התנערתי לרגע מהעיניים האלו.
- "אני לא יודעת אבל זה משהו עם העיניים שלך". באותו הרגע אסף
הציני קפץ ואמר לעצמו כי אני בוהה בך אולי...והחריש.
- "אבל אני לא יכולה לשים על זה את האצבע".
אין לי מושג עד היום, מה גרם לי לעשות את זה, אולי השימוש
במילה אצבע, אבל לפני שהבנתי, האצבע שלי כבר קיבלה חיים משלה
וגררה את יד ימין במעין תנועה אינסטינקטיבית הישר לנגיעה עדינה
בשפה  התחתונה שלך, זאת שלא יכולתי להפסיק לנשוך ולטעום  אחר
כך. נגעתי בה כאילו הייתי מהופנט ובאותו הרגע באה ההתפכחות
והצפייה לסטירה שתגיע. הפעם אני התפרצתי, את היית בהלם, שקטה,
מביטה לי בעיניים.
- "אתה מביך אותי".
-"סליחה, לא התכוונתי, אין לי מושג איך עשיתי את זה, זה בחיים
לא קרה לי, אני פשוט לא מאמין. את בהחלט יכולה לתת לי כאפה,
אני אבין, אני ממש לא מתנהג ככה".
- "זו לא הנגיעה".
קטעת את רצף ההתנצלויות, גורמת לי להרים את הראש שהושפל לרצפה
ולהתבונן לך שוב בעיניים.
- "אז מה כן?"
-" אתה בוהה בי כבר כמה דקות וזה מביך".
- "אני לא יכול להפסיק להתבונן לך בעיניים הן מדהימות", אמרתי
,מתפרץ שוב חצי מהופנט ולא מאמין, משאיר אותך יותר נבוכה
מתמיד.
"סליחה, אני אחפש לוויינים", אמרתי, שובר את הקרח, תוך  כדי
מבט לשמיים ושורק בכוונה מנגינה סתמית. הצחוק שלך כבר אמר את
הכל.
-"אתה מצחיק"
-"כן, אני די משתדל להיות משעשע".
-"אני יודעת".
-"מאיפה את יודעת?"
- "יש לי את המקורות שלי, מה אתה לחוץ?"
- "אני פשוט סקרן מאוד זה הכל".
כוסאמק, מאיפה היא יודעת דברים? מה קורה כאן לעזאזל ? היא בטח
פגשה את דור והוא סיפר לה דברים, אמר לה שיש לו אחלה בחור
להכיר לה והוא בטח גם ייחנק מצחוק כשהיא תספר לו את זה.
-"לא לימדו אותך ללכת מסביב ואז לגלות דברים?" ידעתי. זה ניר
וגל הזונות , זהו הם מתים.
-"אני די ישיר".
-"כן שמתי לב לזה כבר מקודם".
-" או, סליחה אני ממש מצטער על זה שזרקתי עלייך את הקטע עם
העיניים היפות".
- "זה לא זה, זו האצבע שלך".
- "על זה אני ממש מצטער,  לא יודע מה קרה לי שם..." התחלתי
במסע התנצלות עם ראש קבור באדמה.
- אתה מוכן לשתוק כבר ולהפסיק להתנצל?" היא הפתיעה שוב עם מבט
ממזרי בעיניים.
-"סליחה המפקדת".
-"תשתוק כבר".
-"כן המפקדת".
היא שוב התחילה לצחוק עם העיניים שהפעם התחילו לזרוח.
-"אתה בוהה בי שוב", היא העירה אותי.
-"מצטער".
-"לא דיברנו על זה הרגע?"
-"על מה? אוי סליחה אני באמת צריך להפסיק לבהות בך".
-"נראה לך?"
-"מה נראה לי?"
- "אתה תפסיק להתנצל ואת נושא הבהייה אני כבר אשקול אחר כך."
- "את מאוד נדיבה".
- "תודה מתוק".
יופי, הנה עוד אחת שרק מוקסמת ממני ותחליט שאני הידיד ההומו
שלה מכאן ועד סוף העולם. דווקא חשבתי שהולך לי איתה טוב, מה
היא שולפת מילים כאלו.
- "אתה תמיד מעקם את הפרצוף כשקוראים לך מתוק?"
- "כן, אבל זה סיפור ארוך. אבל מצד שני את בטח כבר יודעת
אותו".
- "אתה פשוט פרנואיד".
- "ממש לא".
- "מה, לא? תראה כמה אתה לחוץ".
- "בטח שאני אהיה לחוץ. מגיעה מישהי זרה, לגמרי שואלת אותי
שאלות ויודעת עליי דברים בלי שאני סיפרתי לה, שאני לא אלחץ?"
- "לילך".
- "מה?"
- "קוראים לי לילך".
- "אני אסף".
- "כן, אני כבר יודעת".
מה? איך היא יודעת?  מי אמר לה? What the fuck?
אני יודע שאמרתי את זה קודם, אבל דור, אני אטביע אותך באסלה.
גל, אמא שלך לא תזהה את הגופה שלך וניר אתה פשוט מת. מת, תזכור
את זה, בעצם כולכם מתים. מאיפה היא יודעת דברים?
- "הנה, אתה שוב נלחץ".
- "הרגע פשוט הוכחת שיש לך מודיע סודי, אז שאני לא אלחץ?"
עניתי תוך כדי מבטים חטופים לסביבה, מחפש מצלמה או את שלושת
הליצנים שבטח נהנים עכשיו.
- "מה אתה מחפש?"
- "מצלמה", מלמלתי בחזרה.
- "מה?"
- "חשבתי שראיתי כמה חברים שלי", עניתי בקול.
- "אז מה אתה עושה בחיים?"
- "דווקא את זה את לא יודעת? לומד היסטוריה וארכאולוגיה".
- "אז איך זה שאין לך מישהי "?
- "אין לי מושג. זה לא שיש לי קרניים על המצח או משהו כזה. אבל
אני חושב שאני מפחיד אותן.  אפשר לשאול למה את שואלת? "
- "סתם".
יופי, כמה פעמים כבר אמרו לך שאם אתה מגלה שאתה עונה על מספר
יותר גבוה של שאלות מהתשובות שקיבלת אתה בצרות? גאון הבחור
שבחר לא לשלוח אותי לחיל המודיעין, בטח הייתי עוד יושב בכלא על
חשיפת סודות מדינה.
- "אתה באמת יותר מדי לחוץ, אתה יודע?" היא התחילה לפשפש בתיק
שלה ולהוציא סיגריה.
- "אתה רוצה?"
- "לא, אני לא מעשן".
היא הדליקה את הסיגריה, מצמידה אותה לשפתיים האלו. למה כמעט כל
הבנות המדהימות שאני פוגש מעשנות? זה חוק טבע?
-"אתה תמיד עושה פרצופים עצובים?"
- "אני לא עצוב, סתם חשבתי לעצמי".
- "מוזר, דווקא העיניים שלך השתנו לרגע חשבתי שזה עצב".
לא האמנתי שמישהי סוף סוף מנסה לקרוא אותי דרך העיניים. זה לא
קרה הרבה עד עכשיו, אולי פעמיים שלוש. מצד שני, טוב, אני לא
מפסיק לבהות בה כמו ילד קטן עם פה פעור, אז בטח שהיא תשים לב
לעיניים שלי. אלוהים, היא פשוט מדהימה.
- "אסף? אתה שם? אתה תמיד חולמני כזה?"
- "מצטער, פשוט חשבתי לרגע".
- "אתה תמיד מחייך כשאתה חושב?"
- "אז מאיפה את יודעת עליי דברים ולמה את שואלת כל הזמן אם יש
לי מישהי?".
- "עקבתי אחריך".
- "עקבת אחרי?!"
- "כן".
" -מה זאת-אומרת עקבת אחרי?" כל תמונה אפשרית מ"חיזור גורלי"
עברה לי מול העיניים.
- "לא עקבתי, הסתכלתי", היא אמרה בחיוך רגוע, מרגיעה אותי.
- "לא עושים דבר כזה לבן אדם שאת מלחיצה כבר חצי שעה".
 "חוצמזה בנות לא מסתכלות עלי".
- "אני מיוחדת".
- "אני יודע.

שתיקה.

-"אגב, הן כן מסתכלות, אתה יודע שאתה מתוק?" תנועה קצרה של
הסיגריה בין האצבעות נותנת לאפר לפול על המדרכה.
- "אני די מפחיד אותן לאחרונה", אמרתי תוך כדי שחרור אנחה קלה,
חושב שוב על מאיפה היא נפלה עליי.
- "אני לא חושבת שאתה מפחיד אותן, אתה דווקא נראה טוב", היא
התפרצה שוב, משאירה אותי בהלם עם תגובה אינסטינקטיבית.
- "את על סמים נכון?"
- "רק בשני וחמישי".
-"משהו מיוחד?"
- "כדורי הרגעה".
- "למה?"
- "יש לי סיבות".
- "איזה"?
- "אל תשאל", המבט בעיניים השתנה למבט קצת כועס, אבל החזות שלה
נשארה משועשעת.
- "ולך יש מישהו?"
יופי מפגר, לא יכולת לחשוב על שאלה יותר ישירה ומטומטמת?
- "אתה באמת לא הולך מסביב נכון?"
- "אני מתאמן על זה",התנצלתי בחיוך.
-"גאה בך".
- "אז מה את עושה היום?"
- "לא יודעת, תתקשר אלי". היא השאירה לי פתק עם מספר ומיהרה
לעלות על האוטובוס שלה.

רציתי שתדעי שנזכרתי בפגישה הראשונה שלנו היום, כשנסעתי עם
לנקרי בגהה והיינו בפקק. דיברנו על בחורות. לרגע חיכיתי שתגיעי
משום מקום, בטבעיות, עם החיוך הממזרי שלך ותשאלי:
- "יש לך מישהי?"
- "כן, אבל אני עוד מנסה לשכוח אותך, שתדעי".


תודה לדקלה על העזרה עם הסוף.