כשהערב יורד והאוויר קצת מצטנן, אני מתיישבת עם מאג קפה ליד
החלון הגדול של המרפסת, מסתכלת איך שהיום מתפוגג בחוץ. למרות
המולת הרחובות, משהו אחר משתלט על העיר ועליי. הבית נותר חשוך,
אני אדליק את נורת החשמל רק אחר כך, כשאסיים לשתות ואניח את
הספל בכיור. אני חושבת איך כשהוא יחזור ויכנס הביתה יהיה לו
קשה לראות אותי. אני צללית. כצללית אני יכולה להיות כמעט כל
אישה בעולם, אבל אחרי הכל, מי עוד יכולה לשבת פה בסלון הבית
המשותף שלנו, ממתינה בחרישיות קצת מלנכולית לבוא הלילה...

והוא ייגש, לא מחלל את השלווה שלי, לא מתפרץ אלי באור או במלה.
הוא יעמוד מאחורי גבי, צמוד אל מסעד הכורסא. אני אניח לראשי
לנטות ולהישען על ביטנו. אצבעותיו יאספו לאט קווצות שיער
שנסתרו מתחת לרעמה שלי, צמודות לעורף. הוא ימשוך אותן כלפי מטה
ברכות ובעדינות, מתלתל את התלתלים שלי סביב עצמם, ואני אצטמרר.
זה המגע שאני הכי אוהבת, והוא יודע שאני מכורה לו. אחרי כמה
דקות של משיכות אני כבר לגמרי מהופנטת, בוהה בחלון, עיניי לא
ממוקדות ושכחתי הכל. זה הזמן שבו הוא יפתיע ויגיח לפתע לפניי,
מתמקם בין רגליי ומניח את ראשו אצל הבטן התחתונה שלי. קצות
שפתיו ושיניו נושכות קלות את הערווה שלי, דרך בד השמלה
והתחתונים, והוא מחכך את אפו שם, כשאני מעבירה את ידי על שערו
ומלטפת ומלטפת. הוא יושב ככה, כורע ברך לפניי, ראשו טמון בי.
ודממה. אני מתקפלת אליו וראשי מונח עכשיו ממש על שלו. שנינו
נושמים מתואם - שאיפה, נשיפה. זה השקט שלנו. וכל אותה עת היום
מתמעט וקטן ונכווץ והלילה, מלא הבטחות ועונג, יושב לשולחן
ארוחת הערב.

דווקא הייתי שם עכשיו איזה דיסק טוב, זורק את עצמי על הספה,
מרים ת'רגליים, אולי פותח איזו בירה... חופשי מתאים לי בירה.
ומה הייתי שומע? מממ... רגע, התחתונים שהיא קנתה לי מציקים
נורא. או, ככה יותר טוב... נראה לי הייתי שומע קצת זאפה. אני
בקושי יכול לזכור מתי שמעתי זאפה בפעם האחרונה. מה? זה היה בטח
לפני איזה עשור... איך אישה כל כך יפה וחכמה לא מבינה במוזיקה
בגרוש? איך אפשר להגיד כזה דבר - "לבית שלי לא יכנס הקקה הזה,
אתה שומע?" - ועוד על זאפה... היא כזאת מצחיקה כשהיא מזבלת
ת'מח על דברים שאין לה מושג עליהם - "זאפה הוא אנטישמי חולני.
אם אתה תשים את זה עכשיו אני הולכת. על גופתי המתה הצעקות האלו
בסלון שלי". נו באמת, מה יש לנשים האלו? ולמה היא באמת לא
הולכת לפעמים... אחחח קצת שקט... קצת חופש לגרד ת'ביצים בלי
שהיא מתחילה בטון הדידקטי - "אוי אתה ממש דוחה. תתאר לך שאני
הייתי מכניסה יד למכנסיים ומעבירה איזה וויש קטן שם למטה אחת
לכמה דקות". איזה אישה... איזה אישה יש לי. איפה היא בכלל? אני
תקוע פה מול הטלוויזיה, יושב כמו פוץ, והיא הלכה למטבח. בטח
מכינה משהו לאכול. כל הזמן אנחנו אוכלים. ואיי אבל אני באמת
רעב. או קיי, אני קם וניגש לראות מה היא מכינה. מת על הטוסטים
של המשוגעת שלי. יא אללה שלה איזה בלאגן. מה זה כל הדברים האלו
על השולחן? אוווו זה לא נראה כמו חומרים לטוסטים. אני פשוט
אשאל מה היא מכינה שם. "מותק, מה את כבר מכינה שם?". אוי נו
עכשיו היא משחקת לי אותה עם הקשקוש הזה שנקרא "הפתעה". אימא
שלי מתהפכת פליק-לאק לאחור בקבר כל פעם כשהיא רואה איך האישה
הזו מקרקסת אותי באותם תרגילים שהיא עצמה הגתה ורשמה עליהם
פטנט. אני אתחנן. הרעב כבר מתחיל לטמטמם אותי ואני לא יכול
להיות רעב בלי לדעת למה להתכונן. אני אקרא לה "ג'ינג'ט". היא
מתה על זה. יאללה שתגלה כבר. מה יש לנו פה... מה זה עוף?
מרינדה? והיא שוב פתחה יין ממש טוב ויקר בשביל לבשל. "כמה
פעמים צריך להגיד שחבל?" רגע... הנה גם הגרגרים האלו, נו מה
קוראים אותם? אחח כוס אמק. כוסמת! נזכרתי. מה היא עושה? "נו מה
את מבשלת?" טוב אני ממש מנדנד לה עכשיו, מזיז חפצים ממקומם,
מרחרח, מלקק את הכף שבעזרתה היא בישלה. היא מתחילה להעביר את
האצבע ככה על הלחי בתנועת שפשוף, זה סימן שהיא נהיית עצבנית
בגללי. אני היחיד שגורם לה לעשות את התנועה הזו, והקטע הוא
שהתנועה הזו שלה מוציאה אותי מדעתי. לא מבין למה, אבל היא רק
מרימה ת'יד אל הפנים, לכיוון הזה, וגם אני מתרומם.

אישה קצת עצבנית עומדת במטבח, תבנית אחת עמוסה בכל מני פריטי
מזון לא מזוהים נתחבת לתנור, סיר מבעבע על הכירה ופנים טיפה
מיוזעים, שהנמשים שלהם התאדמו מעט, מורמות אלי. אצבע אחת חורצת
עם ציפורן עור לחי. זהו. הלך עליה. בשנייה שהיא מסתובבת אני
נכנס לפעולה. אוי התחת הזה. אוף הכתפיים החשופות שמנצנצות מבין
כתפיות הגופייה. אוהו... היא מתכופפת להוציא סבון כלים חדש וזה
הסוף שלה. אני נדבק אליה חזק מאחור. מקיף אותה בזרועות שלי,
והיא נאבקת "די נו. די. אני באמצע. תעזובבבבב". מת על
הניסיונות שלה להיחלץ, כשאני נועל אותה טוב טוב בידיים, אי שם
מתחת לחזה שלה. "חם לי. אני מזיעה. השתגעת?" הפה שלי על הצוואר
שלה. האף שלי מריח אותה גארם מסאלה - כמון, מוסקט, קינמון,
ציפורן. "מי ינקה פה? אתה?", היא ממשיכה לרטון אבל ההתנגדות
ממנה הופכת בקלות להתרככות אחת גדולה, כשהתחת הגדול שלה מתנשק
עם הגוף שלי בריקוד אקונומי סוער. אני גורר אותה איתי. חצי
עומד חצי יושב, על שולחן המטבח. היא נפרשת לאחור על הגוף שלי.
כנועה ומוותרת. עיניה עצומות כשאני מרים לה את הגופייה. נפעם
בפעם המיליון מהחזה הזה שלה המתפרץ מהחזייה, שתמיד קצת קטנה
עליו. שולח ידיים ומסיט את החזייה ותופס לה פיטמה אחת מכל צד,
מכסה בכפות ידיי את מה שחומק, דוחק את שני שדיה זה כלפי זה
ומתבונן בחריץ העמוק והמסתורי שנוצר בין ידיי. אני אשכב איתה
אחר כך במיטה הנוחה בחדר השינה המרוחק, אבל עכשיו אני בעיקר
מתלהב כמו ילד קטן מהאישה הזו ששוכבת מעולפת בחיקי, שבויה שלא
פוקחת את עיניה וחיוך ענק רובץ על פרצופה המתוק. בעמקי התנור
התבשיל מבעבע. רעב גדול.

הוא כותב לה מכתב בחדר במוצב, כשכולם מסביב כבר ישנים עמוק
מאוד.  כמו שכתבו פעם, מתחת למנורת לילה קטנה, על דפי מחברת
משובצים, בכתב לא מאומן ומבולבל. הוא מתענג על המלים. הוא אוהב
לכתוב. הוא שוקע לתוך המשפטים והפסקאות וכולו ריגוש, כמו היתה
שם איתו. הוא כותב לה: "היי את... אין לך מושג כמה שאת חסרה.
הכל ריח של ברזנטים וטחב והחאקי הזה מטשטש לי ת'חושים. אני
רוצה לראות אותך עם כל הצבעים שלך מולי, כי גם כשאת הכי אפורה
את צבעונית ביותר. חשבת פעם כמה גוונים את מכילה? רק בפנייך...
ושיערך... והעור שבכזו קלות בהינף מבוכה מתאדם... והחזה שלך
שבחלקים מסוימים הוא כמעט לבן לגמרי ובאחרים הוא שזוף וכהה...
והפטמות שלך, ורוד נוטה לחום, והעיניים שלך כמו זיקית - כשחשוך
חומות, באור ירוקות, בשמש חזקה כמעט צהובות. ופנים הירכיים שלך
- ורוד. מותק אני מתגעגע לפיפי שלך כל כך עכשיו. מת להביט בו,
מואר בקרני השמש שנכנסות לחדר דרך וילון הקש. זוכרת איך בהתחלה
התביישת, ועכשיו... עכשיו את נשכבת כשראשך מוגבה על הכר
ומתבוננת בי מתבונן בך. את לא מפריעה למערכת היחסים שלי ושל
הפיפי הנעים שלך. אני יכול להסתכל, לרחרח, לטעום, לחפש הפתעות.
אוף הייתי ממש ברגע זה מתמשמש לך בין הרגליים. לוקח בין
השפתיים את הכפתור הקטן שמתחבא לך שם. יונק אותו כמו מוצץ.
מתעלם לגמרי מאנחות החשק שלך. לא נותן לכלום להסיט את תשומת
לבי. הסנטר שלי היה משתפשף לך על העור והזיפים היו מגרים לך
אותו. ואחרי שהיית נמסה לגמרי והסדין מתחתינו היה כבר מוכתם
ואת רפויה ויפה להחריד, אז הייתי נותן לך יד ולוקח אותך
לאמבטיה.

אישה שלי, לראות אותך הופכת לילדה באחת. כל כך חסרת אונים, כל
כך זקוקה ליד מכוונת... הולכת אחרי בדירה האפלה. מחכה בשקט
שהמים שאני פתחתי עבורך יתחממו. מרימה רגל אחת, ושנייה, נכנסת
למקלחת. עומדת עם כתפיים מעט שמוטות, ופנים קורנים ומניחה לי
לטפל בך. קודם כל אחפוף את שערך פעמיים, בשמפו הפרחים החדש
שלך, אחר כך מרכך ובזמן שנמתין שיפעל אנשק טוב טוב את שפתייך,
עינייך, אוזנייך וכל חלק רטוב אחר שיהיה זמין בסביבה. את תאחזי
בידך את השפופרת ואני אמרק אותך עם הסבון הנוזלי שמריח משמנים
אתריים, על ספוג רך ורטוב שיחליק לאורך גופך. ידיים, בית שחי,
צוואר, חזה, בטן רכה ונושמת, רגליים, שוקיים, פיפי, טוסיק, גב,
עורף. הרבה זמן גב ועורף. המים בדוד כמעט יאזלו כשאת תאמרי
בלחישה - די מותק מתחיל להיות לי קר. אשטוף ממך את הסבון טוב
טוב ואסגור את זרם המים. במגבת פרושה רחב אעטוף אותך, תינוקת
אחת. לו יכולתי הייתי מרים אותך על הידיים..." הוא כותב לה
והחיוך, שלא מש מפניו, מתחיל כמעט להכאיב לו. עייף הוא מניח את
העט בצד, יסיים כבר מחר. נחירות רמות ומחוספסות וניחוח גרביים
משומשות ירדימו אותו גם הלילה בלעדיה, מחבק את הכר.

ניצבת מול המראה חצי לבושה. הוא עובר כמו רוח בחדר, אוסף איזה
מוסף, שתיכף ישתרע איתו על כורסת הטלוויזיה השחורה. מייבשת את
שיערה עם מגבת. החצאית כבר עליה, אבל עוד לא רכוסה. יוצא מהחדר
כאילו לא הבחין בה כלל. משונה, היא חושבת לעצמה, איך אפשר.
תמיד אותה תמיהה וחוסר וודאות. תמיד אותה ציפייה. השיער מונח
עכשיו על גבה, לח מאוד וסבוך. טיפות מים גדולות גולשות במורד
הגב שלה, לאורך עמוד השדרה, אל פתח החצאית. ידיה מורחות קרם
פנים בתנועות מעגליות מסביב לארובות העיניים הסגורות, על המצח,
בתנועות משיחה אל הצוואר, מאחורי האוזניים. לפתע כף יד נוספת
מתחילה לעסות את לחיה. הוא מקיף אותה, פניה כמעט ונעלמים בתוך
זרוע ימין שלו, הוא מלטף את לחי שמאל ומספיג את הקרם לתוך
העור. היא עומדת בלי לזוז כאילו שוב נתפסה לא מוכנה. הוא לוקח
מידה את בקבוקון הקרם, שופך לתוך כפו יותר מהדרוש ומהסה אותה
שלא תתחיל להגיד מה ואיך וכמה. עם האצבע מצייר נקודות מהקרם על
פניה - גבות, אף, רקות, סנטר - היא מניחה לו למרוח אותה,
הידיים הנבונות שלו מטיילות לאורך תווי פניה, מותחות לה את
העור שכבר שוכח להיות חלק פה ושם.

יכולה לדמיין איך תראה אותו מביט בה מבעד למראה, אם תניח
לעיניה להיפקח. עכשיו הוא סיים. הוא מתכופף, היא מרגישה, והנה
המברשת פוגשת בראשה. הוא מסרק אותה. זיפי המברשת חולפים דרך
הקרקפת שלה בנחישות רכה. השיער נפרם לקראתו. הקשרים ניתרים
והמחלפות מתיישרות, רטובות וארוכות מתמיד. לא מפספס שום חלק.
מסרק ומסרק והיא נאלמת, עומדת בשקט, מתפנקת ומלאה בתחושה הזו,
הכל כך מוכרת, של ביטחון ושלווה. עכשיו הוא ייקח גומייה ויאסוף
את שערה למעלה, הם מתורגלים כבר שנים באותה הפעולה. ירים את
ראש הרוכסן וימשוך כלפי מעלה ויסגור את הכפתור בחצאיתה. אחר כך
יסובב אותה והיא תיפנה אליו, מרימה את פניה כלפיו. ינשק את
שפתיה ויאחז את כתפיה, הודף אותה לאט כלפי המיטה. היא תשכב
לאחור והוא יגיד שתעלה קצת, כך שרגליה לא ינוחו על הרצפה.
יתיישב על המיטה לצידה וייקח את כף רגלה הקרובה אל חיקו. הוא
יתחיל ללטף, ללחוץ, לעסות, למשש, ללוש. יעבור אצבע אחר אצבע,
ישתהה בעקב, יחטט בעמק שבאמצע כף הרגל. ילחץ חזק. היא תקפוץ
מכאב מתוק ביותר. הוא יחרוש עם האגודל מלמעלה למטה, יפקוק את
בהונותיה והיא תנוע בפחד מלא בעונג מהמגע הזה, שמעורר בה תאווה
ודווי כאחד. דקות ארוכות ישתהה על כף רגל אחת ואז יעבור
לשנייה, חוזר על כל התנועות שעשה. חזה החשוף יתרומם בנשימות
עמוקות, כשלאט לאט יתפוגג הכאב ואת מקומו תתפוס הרגיעה הגדולה.
כשישמע אותה נוחרת קלילות הוא ישים ברכות את רגליה על המיטה
ויניח לה לישון קצת, יש עוד זמן עד שהיא צריכה לצאת למשמרת.
מתבונן בה בשנתה ישתהה, אחר כך יסגור את האור, ויחזור לעיתון,
יכוון לו שעון, כדי להעיר אותה עוד מעט בנשיקה.

על הגשר עמד זוג. הם דיברו בלחש. הם אמרו דברים זה לתוך אוזנה
של זו. ולמרות קושי הדברים, ולמרות שאין פתרון נגלה לעין, שזו
המציאות ואין אחרת מלבדה, משהו בפניהם היה כה רך ומרוכך
ומאמין. הם דיברו על אבטלה שבאה כך לפתע, על אהבה שלפעמים
נגמרת, על חברים, על מחלות ועל סוף הדרך של כולם - הם דיברו על
כל החרא שבעולם. וכל הזמן הזה הם מתחבקים חזק חזק. הגבר חופן
את עורפה של הבחורה בידו האחת ובשנייה עובר על שיערה בכף פרושה
ובליטוף אבהי. האישה מצמידה אליו את גופה הארוך והדק, פניה
בשקע צווארו וידיה מאמצות אותו בעוצמה. וכל הזמן הזה כמו מצלמת
טלוויזיה מקיפה אותם, סובבת את גופותיהם, מסתחררת, חגה במעגלים
את חיבוקם האינסופי, מתחבקת איתם. "אל תוותר", אומרת האישה
המחבקת לגבר המחבק, "יש לך אותנו".

"אנחנו צריכים לדבר. אתה שומע נכון? אין ברירה, פשוט אי אפשר
להמשיך להחזיק את זה בבטן."
"אנחנו מדברים עכשיו, לא? למה את מוציאה כל דבר מפרופורציה?
הנה... לאט, בואי שבי פה איתי. תני לי יד. דברי."
"זה פשוט שכלום כבר לא מרגיש רגיל, לא ככה?"
"כף היד שלך רגילה לגמרי. זו אותה כף היד. הפה שלך ממשיך להגיע
באותו טעם קלאסי ומשובח המוכר לנו מזה שנים."
"הנינוחות הזו שלך... מאיפה? איך משיגים? אני רוצה גם. זה
מקומם. תהיה קצת מודאג! תסבול לפחות כמוני אחת לזמן מה. אבל
אתה... בלי שום פחד שאולי אגיד ממש עכשיו שדי ונגמר ושאני כבר
לא אוהבת אותך, שאני קמה ועוזבת אותך, אתה פשוט מלטף. אצבעותיך
מטיילות לי בין קימור כף היד לעור השקוף-לבן של פנים הזרוע,
היד השנייה שלך אוחזת את גב כף ידי. ברררררר... כמה רוגע.
מכעיס. אבל זה מדביק גם אותי."
"זה פשוט יקירתי, זה כלל בסיסי וידוע - כל עוד נוגעים בלי
להרפות האהבה נשארת. אף אחד לא עוזב אף אחד כשהוא מלוטף,
מחוזר, מסופק ורגוע. ואני מתכוון ללטף אותך עד שלא יהיו לי
כוחות להרים את הזרועות. אני אלטף אותך כשתקומי, כשתעבדי,
כשתשובי מהרחוב, כשתהיי נקייה וכשתתלכלכי, כשתתבגרי וכשכבר
בקושי תלכי. אני אעסה אותך ואנגוס אותך ואמשש אותך ואחבק אותך
ואתבונן על פנייך המתענגים ונהנים. ואת? את תישארי איתי שנים.
שנים."


אח תאום מאוד חורג ליצירה הזו תוכלו למצוא כאן:
http://stage.co.il/Stories/210527