אוי לא! הוא כבר פה, ואני עדיין עם מגבת.
פתחתי לו את הדלת והסמקתי.
הוא חייך את החיוך הזה המתוק והטוב שלו, תמיד שהוא מחייך את
החיוך הזה הוא נראה כמו מלאך, מלאך עם זקן. זו מחשבה מסקרנת,
מעניין אם יש לו כנפיים. טוב נו, בכל שאר הפעמים שהוא היה ערום
לידי לא היו לו כנפיים. בכל זאת אפשר לנסות שוב, לא מזיק,
נכון?
התגעגעתי אליו, אפילו הרבה, זה לא משנה שעברו רק חמש שעות מאז
שראיתי אותו, כששפתיו נגעו בשלי זה הרגיש כאילו עברו חמש שנים,
עקצוצים עברו בכל גופי, הייתכן שאני מרחפת?
אני רוצה להרגיש ככה לנצח.
כיוונתי אותו למיטה, לא למטרות האלו, פשוט רציתי להתלבש. אני
בדרך כלל לא מתלבשת לידו לפני שאני מתפשטת איתו, נראה לי קצת
מצחיק.
זהו, עכשיו אפשר לשכב לידו במיטה ולהסתכל לו בעיניים כמה שבא
לי, "אני יכול להישאר ככה שבוע שלם", גם אני יכולה, רציתי
להגיד לו שגם אני יכולה, אבל השפתיים לא רוצות לבצע מה שהלב
אומר.
היום יום שבת, השעה חמש וחצי אחר הצהריים, אנחנו שוכבים במיטה
שלי ומדברים, מילה אחת - נשיקה אחת, ככה השיחות שלנו הולכות.
המשיכה המינית ביננו מגיעה כל יום לשיאים חדשים, קשה לנו להיות
יחד הרבה זמן מבלי להשתגע, אני חושבת שאנחנו תופעה כימית שצריך
לבדוק אותה. אולי יוסיפו אותנו לטבלה המחזורית של היסודות, אני
אהיה היסוד Ay, והוא יהיה Mo, ביחד נוכל לבצע תגובות ולהיות
AyMo. זה כיף לחשוב מחשבות טיפשיות כאלה. לדעתי, אנשים לא
מעריכים מספיק את המחשבות הטיפשיות הקטנות בחיים. אחרי יום שבת
אני למדתי להעריך הכל בחיים, גם את המחשבות הטיפשיות האלה, על
תרכובות למיניהן, שבטח יהיו גם במצב צבירה נוזלי.
איך שהזמן חלף, המתח המיני רק גבר, ואצלי בחדר אי אפשר לעשות
הרבה דברים, זה פשוט לא נוח. תכננו ללכת אליו הביתה לקחת סרט,
ומה שיהיה אחרי הסרט זה כבר לא לתכנון.
השעה הייתה שש ורבע והתחלנו ללכת לכיוון הדלת, "אמא אני
הולכת!", "בסדר", אם השיחה הייתה קצת יותר ארוכה אולי לא היה
לי מה לספר עכשיו, או אם הכלב שלי היה קופץ עליו טיפה יותר, או
אם הייתי שותה עוד שני שלוקים מבקבוק המים, רק עוד 10 שניות,
אבל זה לא קרה, וצריך להמשיך הלאה.
יצאנו לכיוון המכונית שלו. חונה במקום הקבוע, למעלה, ליד הגן,
הוא פשוט לא רוצה לחנות ליד בתים של אנשים, אז הוא חונה רחוק,
הזכרתי כבר כמה טוב הוא?
נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע. עד עכשיו הכל היה רגיל, הוא היה
מרוכז בנהיגה, כהרגלו, ואני הייתי עסוקה בעצמי, היה 'סופרסטאר'
של רוני ברקע אז הצטרפתי לשירה, טוב נכון שאני יודעת מילה אחת
מכל השיר, אבל היא מופיעה הרבה.
בינתיים נדדתי לארץ המחשבות שלי, אני אוהבת לנדוד אליה, אני
מנקה את העיניים ונמצאת רק עם המחשבות, חשבתי על מה שנעשה
כשנגיע אליו, טוב לא אמרתי שהמחשבות חייבות להיות טהורות!
התחלף השיר, יו! אני אוהבת את השיר הזה, עוד מעט יגיעו המילים,
בשיר הזה אני כבר יודעת יותר משתי מילים, אפילו שתי שורות!
התחלתי להתרווח במושב והתכוננתי לקריוקי שלי -
רגע, יצאתי מארץ המחשבות, למה יש רנו קנגו מולנו?
מהרגע שראיתי אותה עד לרגע שפגענו בה עברה בטח שניה אחת, זה
הרגיש כמו חצי דקה אולי, על מה חשבתי? אני לא יודעת, אני לא
בטוחה שחשבתי. לא ראיתי את החיים שלי עוברים מולי, זה בטוח, לא
יודעת למה אומרים את זה על אנשים שלפני המוות שלהם.
הזמן זז לאט, כמו בסרט, 'סלו מושיון' קוראים לזה.
ואז פגענו בה.
בום מחריש אוזניים, זכוכיות נשברות, הרגשתי שהשיניים שלי
נשברות יחד איתן. שלחתי את הרגל קדימה.
החגורה לפתה אותי בכוח, החזיקה אותי איתה, לא הייתה מוכנה
לעזוב אותי לשניה, זה היה החיבוק הכי אוהב שזכיתי לקבל בכל
חיי.
הפלדה המשיכה להימעך, והיא המשיכה לחבק אותי, זה נהדר איך שהיא
לא מפלה, ושומרת על כולם, היא אפילו בקושי מכירה אותי, אבל
נוצר ביננו קשר, מן קליק כזה, התחננתי שלא תעזוב אותי, התחננתי
-
חושך.
|
