כשפתחתי את עיני בשנית חיפשתי את החגורה שלי, אבל כבר לא הייתי
במכונית. האור היה בוהק בעיניי, קיוויתי שאני בבית חולים,
בטוחה, אבל גם שם לא הייתי. נלחצתי, התחלתי לצעוק, "הצילו!!!",
זה לא עזר. לפתע נדלק שלט גדול, היה כתוב בו באורות ניאון -
"נא להתקדם בתור!". התקדמתי לאט לאט, עדיין לא מבינה היכן אני,
עד שראיתי אנשים עומדים בתור. התרגשתי. שאלתי אותם היכן אני,
היכן אנחנו, אך הם בחרו להתעלם, כאילו שהם לא היו שם ואני לא
הייתי לידם. היו שם כל מיני אנשים רובם זקנים, חלקם מבוגרים
וחלקם צעירים, כמוני. התור התקדם לאט, אבל לא היה לי מה לעשות
חוץ מלחכות בסבלנות. אחרי כמעט נצח הגיע תורי. ראיתי דלת לבנה
מולי, שעליה היה כתוב באדום בכתב גדול "חדר דיונים, נא לא
להכנס!", מעניין על מה אני הולכת לדון. פתחתי את הדלת לאט לאט,
יש לי פוביה מדלתות, לפעמים אני פותחת או סוגרת אותם חזק מדי,
ואז יש רעש, אני לא אוהבת רעש ולכן רוב הפעמים אני מעדיפה לקחת
את זה לאט.
נכנסתי לחדר, מולי היה שולחן ולידו כסא.
מעברו השני של השולחן נתגלו לעיני שני יצורים שמימיים. האחד
לבוש בגלימה לבנה, פאה לבנה לראשו, כמו של השופטים האלה מלפני
הרבה שנים, כולו היה לבן, ורק שפתיו היו אדומות כדם. השניה,
בכל הדרה, מלאכית, בדומה לזה שלצידה, לבושה באותה הגלימה,
שיערה לבן וגם שפתיה אדומות ובוהקות. לא ידעתי אם אני אמורה
להיות מוקסמת או מפוחדת.
"שבי", הורה לי המלאך בכל מצווה.
התיישבתי מולם, מפוחדת כולי, כנראה בחרתי בתת מודע ברגש הפחד.
"אנחנו חלק מפמליית עורכי הדין שלו", פנתה אליי המלאכית.
"שלו?", שאלתי בפליאה.
"של הגדול", היא לא חיכתה כדי לראות אם הבנתי והמשיכה מיד
בחוסר סבלנות,לפי התור כנראה היא נואמת את הנאום הזה הרבה.
"כפי שאמרתי, אנחנו עורכי הדין שלו, אנחנו פה על מנת לדון עם
כל אינדיבידואל ואינדיבידואלית על גורלם וההמשכיות של נפשם, על
המעשים שעשו במהלך חייהם, על טוב ליבם על רוע ליבם, על בחירות
חייהם, על אהבתם לזולת, על שנאתם לזולת, על הכל. לבסוף אנחנו
מעבירים את הממצאים לשופט או שופטת והוא או היא מחליטים את גזר
דינך".
שתיקה.
אני מתה.
ישבתי שם פעורת פה, למשך מה שאני רק יכולה לשער כדקה. הבנתי
שאני מתה, שזה העולם מעבר. "טוב אין לנו את כל היום, ברשותך אם
אפשר להתחיל", גער בי המלאך. למזלי עבדתי לפני הגיוס במשרד
עורכי - דין, וככה אפשר ללמוד הרבה על המקצוע. המלאכית פתחה
קלסר גדול שחור שעל גביו היה רשום באותיות זהב את שמי. כנראה
שזה התיק האישי שלי. "הממ, מגוונת הא? עשית הרבה צרות להורים,
שקרים מפה ועד גיהינום-", טוב לפחות עכשיו אני בטוחה שבינתיים
זה גן-עדן, "-הברזות, קנאה, שנאת זולת, מריבות, איחורים אוי
ווי האיחורים, את מאחרת כרונית אני רואה". "תראו זה לא",
ניסיתי להתגונן. "רשות הדיבור לא אצלך! אני מבקשת! יש פה לא
מעט ריכולים, שנאה עצמית, ריבים עם האחים, צריבה בלתי פוסקת של
דיסקים, פתחת פס ייצור במקרה?, קרבות עם אנשים? זה הרבה
נקודות". "נקודות?", שאלתי. "כל עבירה אחראית להורדה של כמה
נקודות, מהזכאות לגן-עדן ועד הכניסה לגיהינום", חוסר הסבלנות
ניכר בקולה בשנית.
בעוד שהרשימה הלכה והתארכה, חשבתי אם אני אוכל להשלים את
הנקודות החסרות באמצעות נקודות ישרכארט, מעניין אם גם למלאכים
יש חוש הומור. לא נראה לי שלאלה יש. "טוב את יכולה לצאת לחדר
השני שם השופט יגזור את דינך", התעורר המלאך משנתו. "מה זאת
אומרת? זה אמור להיות דיון, לא היה פה דיון! אני לא זכיתי
לדבר, לא הגנתי על עצמי." "תראי אין לנו זמן לדיונים עם כל אחד
ואחת שבאים לפה. התור ארוך, העבודה מרובה, והנתונים שלך לא
מזהירים במיוחד", פה החלטתי לקטוע את דבריו. "זו טעות, זה
סילוף עובדות, אתם לא חקרתם את חיי לעומק! אתם טועים!".
"כן, כן, גם התחצפות היא אחת מתכונותייך אני רואה", המלאכית
הזאת ממש עצבנית. "זה לא נכון! אני התנדבתי בכל מיני מקומות,
אני משקיעה במה שאני אוהבת,אני משקיעה במי שאני אוהבת, אני
אוהבת! נכון היו לי תקופות רעות, אבל לכולם יש תקופות כאלו,
גיל ההתבגרות! מישהו יכול להאשים אותי? בבקשה, אני חושבת שאתם
טועים, אני יודעת שאתם טועים! אני צמחונית, אני לא פוגעת
בחיות, אני לא משתמשת בתכשירים של חברות שפוגעות בחיות, אני
טועה לפעמים ואני מודה שאני טועה לפעמים, אף אחד לא מושלם אתם
יודעים? אני עושה את מה שדורשים ממני, אני דואגת לאנשים, אז
נכון שלא עשיתי הרבה בחיי, אבל אני סך הכל בת תשע עשרה וחצי!
לא חייתי מספיק בשביל לעשות כל כך הרבה! אתם לא יכולים להפסיק
את זה עכשיו, לא ככה! זה לא אמור להיות ככה, אני צעירה, כל
החיים שלי לפניי (לא בדיוק, אבל..) יש לי פוטנציאל, אני יכולה
להשפיע, אני יכולה לשנות דברים! מילא החיים לא צודקים, אבל גם
המוות? אתם חייבים לתת לי עוד הזדמנות, אם לא בשבילי אז בשביל
אלה שלמטה! המשפחה שלי, חברות שלי, אני לא אשמע יותר את הצחוק
שלהן כשאני מספרת בדיחות! בגללו.. הוא לא יחיה אם הוא ידע
שכשהוא נהג אני נהרגתי! רגע..", אחרי פרץ של רגשות פתאום
השתתקתי, והבנתי משהו נוראי, "יכול להיות שגם הוא מת? הוא..
לא.. לא יכול להיות, הוא טוב, הוא אכפתי, הוא טוב אתם מבינים?!
לא.. קחו אותי לא אותו! תחזירו אותו למטה בבקשה, תחשבו על
המשפחה שלו, לא.. בבקשה-", העצבנית קטעה אותי עם דמעות בעיניי.
"טוב, טוב, בבקשה תפסיקי עכשיו, שמענו מה יש לך להגיד, לכי
לשופט בחדר ששם."
זהו.
נגמר הדיון.
עכשיו אני צריכה ללכת לכיוון גורלי.
הם לא רוצים לשמוע מה שיש לי להגיד יותר.
קמתי מהכסא וצעדתי לעבר הדלת, היא הייתה דלת עץ גדולה וכבדה,
גם אותה פתחתי בזהירות. מולי התגלתה עמדת שופט ענקית, ממש כמו
בסרטים, השופט ישב מלמעלה עם פטיש, ואני כולי קטנה, כואב
הצוואר מלהביט אל-על.
"איילת, נכון?".
"כן אדוני".
"שמעתי שעשית לנו צרות".
"רק רציתי דיון הוגן, אני חושבת שאני זכאית לדיון הוגן, באמת",
הוא קטע אותי בדבריו, "בסדר, בסדר, כבר שמעתי מה את חושבת, טוב
החלטתי."
חושך.
מה קורה פה? הוא לא מגלה לי מה הוא החליט?
איפה אני?
למה חשוך? מה זה הריח הזה?
אין לי אוויר! אין לי אוויר בריאות! אני לא מצליחה לנשום! זו
ההרגשה של חנק? אני חייבת לנשום! חייבת!!
"איילת את בסדר? איילת? איילת, את בסדר? תעני לי! איילת?"
"אני... בסדר", הצלחתי לנשום סוף סוף, מה הוא עושה פה? לא, רק
שהוא לא גם מת! רק לא זה!
"בוא צאי החוצה מהאוטו, אל תשבי פה."
"בסדר".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.