לילה. מירב מחכה לי על הספסל ליד מגרש החנייה. מרחוק אני רואה
שקר לה ואני מדליקה את המזגן פול ווליום. לי תמיד חם בעוד
שלמירב תמיד קר, אבל ביחד אנחנו מסתדרות מעולה, ועד שלא תקנה
מכונית, אני חוגגת. חולבת אותה טיפין טיפין. כל ערב סיפור חדש.
זה בעצם ההסכם הלא כתוב בינינו. אני מסיעה - היא מספרת ויש לה
סיפורים שחבל"ז.

"על מה את מספרת לי היום," אני שואלת כשהיא חוצה את קו הגבול
שבין הקור והחום. "דווקא היה לי יום קשה," היא עונה, "אבל
תעזבי זו לא שעה לסיפורי שדים ורוחות."

"החבריה דווקא אהבו את הסיפור הקודם שלך."
"דווקא," היא מחייכת, "איזה, היא שואלת, "על ברק?"
"בדיוק. אני רוצה עוד אחד כזה. את יודעת סיפור שנגמר בהפי-אנד.
אנשים אוהבים כאלה מין סיפורים שמחליקים פנימה. אני אישית
מעדיפה סיפור עצוב כי הם מרחיקים את העצבות שלי עצמי. אבל הפעם
בא לי משהו מרומם נפש כזה, ומתוק?"
"אז יש לי בדיוק סיפור בשבילך."

הייתה לי פעם חברה רווקה, בעצם יש לי אותה עדיין אבל אז, כולנו
כבר היינו נשואות, כל הברנז'ה והיא, כבר שלושים נשקה ועדיין
רווקה. ניסיתי להכיר לה כל מיני, אבל את הרי מכירה ת'הסיפור:
זה עקום וזה גבוה וזה לא חכם, את יודעת. והיא, מה אומר לך באמת
פצצה, שיער בלונדיני תלתלים. כזו פריקית שלא דופקת חשבון לאף
אחד. מתגלגלת עם כל מי שמוצא חן בעיניה. את יודעת.
"כן," אני אומרת, רק בשביל שתדע שאני מקשיבה.
"וכל שנה ביום ההולדת שלה הייתה מזמינה את כל הבנות ומאכילה
אותנו בגורמה ואני אוכלת מלקקת את האצבעות, בוכה בפנים וחושבת
לעצמי לא חבל עליה ועל הכשרון שלה שהולך לאיבוד?

ואז נזכרתי במוטי. מוטי הוא הבן של החברים של ההורים שלי. חנון
עם תעודות. את יודעת כזה מין פולני מרובע שהולך עם נעליים
שחורות וגרביים שחורים, שלובש מכנסי ג'ינס עד לחזה עם חגורה
תואמת ומגדל ציפורן. מה אגיד לך, פולני. בכל פעם שחשבתי על
שושקה הייתי עוברת על כל המועמדים הפוטנציאלים, אבל אלה הולכים
ונעלמים מן הנוף. לפעמים גם חשבתי על מוטי אבל מיד מחקתי אותו
מהרשימה. ידעתי שהם לא מתאימים ביחד, חנון עם שאפה, אבל היה
חבל לי על שושקה שמתייבשת והולכת כי הזמן רץ, והיה לי חבל על
מוטקה שאוכל לבד עם נר ומפית. אז יום אחד נשברתי ונתתי את
הטלפון של שושקה למוטקה ואמרתי לו, קח, מה יכול להיות, תתקשר.

אחרי חודש צלצלתי לבדוק איך מתקדם הרומן. מוטקה היה ממש כעוס.
תגידי לי, הוא אומר, היא רוצה או לא רוצה. בכל פעם שאני מתקשר
יש לה תרוץ. פעם זו חתונה של הבת-דודה, אחר כך יש לה בדיוק
הערב, כרטיסים לסרט אחר כך נוסעת שבוע, לטורקיה. שתגיד, לא
רוצה, לא צריך. אתמול צלצלתי, אמרה לי אבעבועות רוח. זה כבר
באמת עובר כל גבול.

לא התעצלתי צלצלתי לשושקה. מה לעשות, באמת יש לי אבעבועות רוח
כן, גם בגיל שלושים אפשר לחלות. אם אימא שמרה אותי בפוך מה אני
אשמה. כן, אני מבטיחה לך שאיך שהאבעבועות יורדות מהפנים אנחנו
נפגשים.

עוברים שבועיים או משהו כזה ובלילה אחרי חצות היא מתקשרת.
תגידי מה סידרת לי חנון כזה עם מכנסים עד לציצי וציפורן פיכס.
סליחה, אני מגיבה, לא מספיק שעשיתי מאמץ, את צריכה להעיר אותי?

ובבוקר בתשע מוטקה על הקו. מה, השתגעת לסדר לי פרחחית כזו, כל
הגברים אכלו אותה במסעדה בלי מלח, ככה יוצאים לדייט, עם שוקיים
חשופים ושיער גולש שנכנס למרק?

לא התעצלתי והרבצתי בחזרה. גם אתה לא נסיך כליל שלמות. היא לא
סובלת את הציפורן שלך. ואם אוריד את הציפורן, אהיה בסדר, רק זה
מה שמפריע לה? פרינצסה. ולשושקה צלצלתי מתי אתם נפגשים? שלא
תעזי להגיע בשורטס, לבשי חצאית ארוכה ותאספי את השיער שלך
לקוקו אלגנטי. מה יש, הגוף שלי לא מוצא חן בעיניו. מוצא, מוצא,
הבטחתי, אבל לא רוצה להתחלק בך עם אחרים.

אתם יכולים לדמיין לעצמכם את הסוף? אם תתקשו, השאירו שורה
ואחזור אליכם


עוד מסדרת סיפורי מירב
         http://stage.co.il/Stories/272815
         http://stage.co.il/Stories/273085