מירב מגיעה חסרת נשימה, כמו תמיד. "אוי איזה יום היה לי, אל
תשאלי." אני מחייכת ומתניעה. אין ספק העבודה שם במחלקה הופכת
בהדרגה להיות בלתי נסבלת. אני לא מבינה איך היא מחזיקה מעמד
ובעצם, למה איננה פורשת לעבודה יותר קלה? אני יודעת כמה
תפקידים מרתקים הציעו לה, אבל זו רוצה את האקשן ואת הקשר עם
החולה. נו, כל אחת וההנעות שלה.
עוד היא מכופפת את ראשה לחדור לאפלולית המכונית והנייד שלה
מצלצל. אוי, אם היינו מחוץ לטווח בית החולים. אבל עכשיו תאלץ
לחזור לעבודה ואני אגיע לבד הביתה, איזה באסה.
אבל מירב רק אומרת לי, "רגע," ומאזינה בדריכות. "כן," היא
אומרת, "אבל... ועוד פעם "נראה מה אוכל לעשות," ואני כבר יודעת
ומכבה את המנוע.
"תשמעי," היא פונה אלי וכשרואה את החיוך, היא מעיפה סימני שאלה
קלילים, "למה את מחייכת?"
"כי אני כבר יודעת את התרגולת. יש פאנצ'ר, או שהגיע חולה קשה
ואת צריכה לחזור למחלקה או למצוא מחליפה."
עכשיו מירב מחייכת אלי בחזרה וחיוכה קלוש.
"לא בדיוק. תשמעי, החבר של החבר של הידידים שלי מצור יגאל
הובהל לבית חולים והוא במצב אנוש. הם רוצים שאעלה לראות מה
איתו, אולי תבואי? רק חמש דקות."
זה כבר יותר טוב, לפחות מבחינתי, אז אני מחפשת מקום חניה, מה
שלא כל כך פשוט במפעל הגדול הזה ששמו בית חולים, ואנו מטפסות
למעלה במעלית המהירה של העובדים. בחוץ מתחיל לרדת גשם. אני
אוהבת גשם, אבל לא כשאיני בבית ואני חושבת אם הילדים שלי לקחו
סוודר ואם לא קר להם. הרעם מקפיץ אותי והאור במעלית כבה, ואחר
כך נדלק באור חיוור ומירב לוחשת לי, "אל תדאגי, זה רק הגנרטור
לשעת חירום. בית חולים זה המקום הכי בטוח להימצא בו כשיש
הפסקות חשמל." נו, באמת.
מירב מובילה אותי בבטחה דרך מסלולי מכשולים אל היחידה לטיפול
נמרץ נשימתי - פסגת הכותרת. אני מתלבטת אם ללבוש את החלוק
הירוק או להמתין בחוץ עד שתסיים תפקידה.
"בואי, תראי קצת חולים," היא לוחשת לי ואני שומעת את יראת
הכבוד ואולי אני רק מדמיינת.
מירב ניגשת בבטחה אל אחד הירוקים ומתלחשת עמו בפינה. לפי
תנודות הראש אני מבינה שהמצב לא טוב. אני רואה את כתפיה
משתופפות ואת הבעת הפנים הרצינית, ידיה עולות ויורדות במרץ
והיא מצביעה למעלה. כן, אומרת הירוק בעיניו. היא חוזרת אלי.
"רוצה לראות אותו? אין הרבה מה לראות אבל בואי."
אני מתכווצת ונגררת אחריה.
בחדר יש יותר מכשירים מאדם, אבל מאחוריהם רואים משהו שדי דומה
לאולסי פרי. ארוך כזה ורגליו מציצות מקצה המיטה. את פניו איני
יכולה לראות בגלל הצינורות. בכלל החדר מלא מכשירים מצפצפים
ורחש עולה ויורד, וצינורות, בכל הגדלים ומכל הסוגים שיוצאים
מבקבוקים ונכנסים מתחת לשמיכה. מכשיר אחד מתחיל לצפצף וכמה
אחיות ממהרות פנימה. אני מסתגרת לי בצד ורואה כיצד הן מתפקדות
בשקט. אחת מודדת משהו, השניה מזריקה לצינורית. שלישית מדפיסה
סרט של א.ק.ג ובוחנת אותו בקפדנות. חמש דקות של המולה ואחר כך
הכל נרגע כי הן מסתלקות.
"מה זה היה," אני לוחשת למירב. "שום דבר, הפרעת קצב קלה. עכשיו
הוא בסדר."
אם לזה קוראים בסדר.
בחוץ היא מסבירה לי. "ברק, ברק אלוני, כך קוראים לבחור הצעיר
עבד בשדה עם אבא שלו והעביר צינורות השקיה. אחד הצינורות נגע
בחוט חשמל של מתח גבוה והוא התחשמל."
"הוא יחיה?" אני שואלת בפשטות.
"בשלב זה אי אפשר לדעת, הוא במצב אנוש וטרם יצא מכלל סכנה ואם
יצא לא ברור שיהיה שם משהו שיתפקד."
בדרך הביתה אנו שותקות. והגשם רוחץ את השמשות.
כעבור חודש וחצי מספרת לי מירב שהעבירו את ברק לבית לוינשטיין
לאחר שהכניסו לו גסטרוסטומיה. "גסטרו מה?" אני שואלת, "ובכלל
מה מצבו?"
"מצבו כשהיה, כמעט שלא מגיב, ורפלקס הבליעה שלו לא הכי, אז
הכניסו לו צינור קטן לקיבה כדי שאפשר יהיה להאכיל אותו." אה,"
אני אומרת. "ומה שלום ההורים?"
"אל תשאלי, לא משים ממיטתו מתחלפים יום ולילה."
"כמה זמן אפשר כך להחזיק מעמד?" אני תמהה בלב ומירב כאילו
קוראת מחשבות.
"או, אני מכירה הורים שעושים את זה כבר שנים בבית לוינשטיין."
"ויש לו סיכויים לחזור אלינו?"
"אולי, אומרת מירב. "אולי יש, אבל מאוד קלושים."
והחיים זורמים. החורף מפנה מקומו לאביב פורח וגם אני זקוקה
להסעה מהעבודה.
"יש לי משהו נחמד לספר לך," אומרת מירב איך שאני נכנסת למכונית
שלה.
"נחמד?" אני חושבת על הבת שלה שאולי עומדת להינשא, אבל אז היא
אומרת לי משפט כמו
"אל תשאלי את מי פגשתי היום."
נו, באמת יכולת לפגוש את נשיא המדינה ובני דודו, אבל החיוך
שלה מספר לי שפגשה מישהו עוד יותר חשוב.
"את זוכרת את ברק שראינו יחד ביום שבו הגיע לטיפול נמרץ?"
"בטח שאני זוכרת," ואני מהססת לשאול.
"תארי לך שבא לבקר אותי היום עם הוריו, הולך על שתי רגליים
וקב"
"מה את אומרת, אני שמחה בשבילו, אבל הראש, מה עם הראש?"
"הראש בסדר גמור, מדבר לעניין, קצת לאט, אבל יסתדר. הוא הולך
עם קב אבל גם זה יסתדר ואל תשאלי הוא כזה גדול ורחב , אמנם
איבד קצת במשקל אבל נראה בסדר גמור. כמה שמחתי לראות אותו עשה
לי טוב על הלב."
"תגידי," אני שואלת, "כמה מהם באמת יוצאים מזה," עכשיו אני
בענייני סטטיסטיקה.
"לא הרבה," היא אומרת מהורהרת, "אבל אני שמחה על כל אחד שחוזר
אל החיים."
מה אגיד לכם. גם אני. ועוד יותר אני שמחה שיש סיפורים אמיתיים
שמסתיימים בטוב ולא רק על הנייר.
עוד מסדרת סיפורי מירב http://stage.co.il/Stories/272815 |
