היא צדקה באופן מעצבן ולא מעט, מרים אחותי, כשפרשה לפניי את
"תאורית הקשר ההוליסטי".
כל תנועה שלך, כך טענה, גורמת לתמורות בקצהו האחר של הכדור.
שאלתי אותה אם ייתכן שלאונרד כהן כתב את "סוזאן", רק בגלל
שפתחתי חלון בבקר בתנופה חזקה, כי זוריק ביקש לאוורר קצת
ובלאונרד עברה צמרמורת. היא אמרה שאני לא רחוקה בכלל, אך היה
עדיף אם הפעולה הייתה נובעת על דעת עצמי. לא הגבתי, כי היא
נראתה לי בזויה לרגע.
מרים ידעה באופן קבוע להרשים במעט הידע שהיה לה. עוד בהיותה
ילדה, שכנעה אותי שסוכריות הכדורגל הם בעצם גלולות לדיכוי מחלה
ממארת נדירה. לא התוכן, כי אם השימוש בכלי, אפשר לה להגיע עד
הלום מכובד למדי, לא דבר של מה בכך: עורכת מגזין התרבות
"פריחה", קבלוה בתשואות. בכל אופן, מרים וכל הניסוחים המשתרכים
אחריה כלל אינם חלק מעולם הפנטזיה שלי.
עמך הסליחה, אמא.
רועי. הוא שלום וכל הליכותיו שלום ותזזיתו כובשת אותי וגורמת
לי לחוש שהנה התרגום החי לעוצמות שבתוכי. זהו עולם הפנטזיה
שלי. עמך הסליחה, זוריק.
מתהלכים לנו על גדות המרינה וקרני השמש מתנגחות בעינינו
הממוצמצות ורועי טוען שרק השמש יכולה לסנוור יותר מזאת
שלידו.אני דורכת לו על הרגל כאות מחאה משועשעת, אז הוא מתחיל
לקפוץ ולזעוק על כאב מדומה, מתעלם מהעוברים על פנינו ששבים על
עקבותיהם כדי לרדת לסופה של השערורייה המחוללת במעגלים אל מול
נפץ הגלים.
מבעד לכל המהומה המבוימת, הוא קורץ לי ואני נבוכה, נסוגה,
מתישבת על סלע. הוא דוחף אותי בחביבות, מתישב לידי ונושק
לראשי.
לו זוריק היה מעז לנהוג כך, המילה הראשונה שהייתה עולה לראשי,
יחד עם דמי הרותח היא לא אחרת מהמוניות. לו רק היה מיטיב להיות
רועי מיסודו. לו רק היה מיטיב להיות.
נקישה בדלת. אני מתנערת מהזיותיי ומתחזה לעוסקת בדבר מה חשוב
למדיי. המחשב דלוק ומסביבו פזורה לה הניירת של זוריק, מחפה על
בטלנותי ומטשטשת עקבות של בקר עצל.
דפיקה נוספת בעלת אותו מקצב. משחררת קווצות שיער, להראות יפה
בלי כל כוונה, לוקחת מעט מהניירות ותוקעת עפרון במרווח העליון
של האוזן.
הדפיקה הבאה משדרת אותות קרבים של חוסר סבלנות. אני פותחת
ומגלה את בנם של השכנים, בן חמש השנים שכבר מרים את רגליו
ובורח מהגן. אני נוהגת לכבד אותו בעוגיות חמאה וכוס חלב. הוא
מתעסק בדיסקים של זוריק עם הבלוז העצוב ועוד כמה אחרים
ביזאריים. ינון תמיד מתעקש להוריד את הזבל בתמורה לאירוח ואני
נותנת לו להוקיר תודה בדרכו, על אף שהשקית לרוב ריקה. גם הפעם:
שיירי תותים ועטיפה של מסטיק ועוד פיסת דף שהייתה שותפה לנסיון
כושל שלי לשורר בשורה מצמררת אודות צדקת דרכי:
להב מפלח שיירים
נותרים משלל קרב
שם היה דם
שם יש עוד ים
עקוב מזיעת אפיים
גם ספסל הברזל החלוד
שם
ינון מניח את כפות רגליו הקטנות על השרפרף שלצדו ומסב לו בהנאה
גלויה. לילד הזה יש ניצוץ מבהיק בעיניו הגדולות הכחולות. הוא
מוציא מכיסו מלוא חופניים חפצים זעירים ומלווה את סידורם על
שולחני הרעוע, בהסבר על פרטי תכניתו,לפתוח חנות שתכיל את כל
האוסף שלו. בטחונו הנקי גורם לי להדחיק את עובדות החיים עם כל
הבירוקרטיה המכוערת הנלווית אליהן. הוא מפציר בי לתת לו שלושה
שקלים על העט הכחול שקצהו לעוס. רק לאחר שהוא פרש מתחנת הדרכים
שסיפקתי לו בגאווה נון-קונפורמיסטית, נזכרתי שעל אותה פיסת
נייר בה שרבטתי מילים ריקות, רשמתי את מספר הפלאפון של מעיין,
שהציעה לי עבודה במתנ"ס.
בזמנו חשבתי כי אין לדעת, אולי אם אעביר חוגי העשרה, אהפוך את
דמותי לוירטואלית פחות בעיני העולם, בעיניו של זוריק, עיניי
שלי.
מרים דקלמה לי משפט שאול: "את בוחרת מי יבוא אצלך. גם אלו
שאינך חפצה לארח - היד הנועלת, היא שלך".
לא חידשה לי רבות, אבל בין רגע, בחיבור של פרטים, הבנתי כי
זוריק אומלל.
הלוואי שהיום אהיה טובה יותר, אולי אציע לו לצאת לתיאטרון.
אפילו אלבש את השמלה הסגולה שנותנת לי להרגיש זרה בתוכי ואודה
לו על חיוכו התבונתי העייף הסדוק.
http://stage.co.il/Stories/266529
