אם תניחי לי לספר לך את האמת כולה, כי אז ורק אז תצליחי להבין
את הלך הדברים. אפילו לפני השינה, כדי שתהיה לך נשימה רגועה
ותנומה שקטה. אך לפני הכל, נשאלת השאלה: לא נמאס לך ללטוש בי
מבט כזה חוץ גופי? עינייך כאילו מבינות הכל ועדיין, חורצות
דין, כמו מינה אותם מנכ"ל עולם עליון לבקר את צעדיי... כל כך
מעט אני מבקש ממך ולא מקטין דקות ולא מפריז במעשים תפלים ואת,
רק מתפדרת, מתמרחת, משפצת את הניתן לשיפוץ, אך בלתי ראוי
לשינוי ומקיפה את עצמך בהילה של גבירה זוהרת.  את לא כזאת וזה
מתקבל ברגיעה מהצד שלי. מתי תביני שאת לא חייבת לי הופעה חד
פעמית יומיומית של איזו שחקנית קולנוע, בפנים קורנות של שחור
לבן, חינני ורהוט? די לי בך כך, ואוסיף - אני, חייב לך דבר מה
מלבד עצמי?

יש לך חיוך לא סימטרי שמעלה איתו קמטי הבנה עמוקים כאלה. את
אמיתית. השמלה הסגולה דמוית טקס אוסקר הזועקת איסתרא בלגינא
קיש קיש קריא, נראית כאילו ממש בטעות נחתה על גופך הפרטי,
העגול, האנושי. יכולתי להפציר בך ביד קשה לחדול מלהתחפש ולחתור
לזאת שאת כל כך לא. אבל אני מבין, לפליאתי הרבה. את כנראה
זקוקה לתחושה הזו כי ייתכן שיש סיכוי שיום אחד תצליחי לשכנע את
כלל הציבור ואת עצמך בפרט, בחד פעמיות המפעמת בך וטורפת חיצון.
כשאני מתעייף מרצונך לרצותי, אז באה לה השתיקה ונוחתת עליי כמו
עפעף כבד וכבר אין בי די משאבים חכמים כדי לשטוח בפנייך
השואלות את האמת כולה. את כבר בוחרת לנצל את חולשתי הרגעית
ומכה בפטיש (שלט הטלוויזיה) על שולחן מחורץ ורעוע (נכון,
הבטחתי לקנות חדש).

אבל יקרה, אני זו האמת כולה, מדופדפת בעלילת כל רגע נתון שלנו
יחד. כמו שאת כזאת, במיוחד בפיהוק המתמתח  עם הפנים הנפוחות
משינה עמוקה, ככה על הבקר. גם כשאני משקר ומבטיח שלא אני
הגרגרן שגמר את הבן אנד ג'ריס שייעדת לחברים בערב, גם אז אני
זו האמת כולה (ורק בכל הקשור לגלידות אני מסלף כך).
כך נראים פני הדברים מכורסתי שלי. אני קם ממנה כדי להכין לנו
קפה. את רודפת אותי בקולך הספקני, מזכירה לי שיש לך חשק לשתיים
סוכר. אבל מה כל כך חדש לנו כאן? והאם את באמת מטילה ספק
בזכרוני האוהד מחוות לכבודך? אין לך מושג עד כמה את נהירה לי.
אין לך מושג.
את מה שאני רואה כירוק זרחני, את לבטח רואה כאדום צעקני.
בנקודה במסלול בה אני ממשיך לנסוע בבטחה, את עוצרת בחריקת
בלמים. הנה, את שואלת עם בזקתי לך את כמות הסוכר האהובה עלייך
והנה אני, שותק. אהבתי אלייך לעתים מציקה כמו הסברס עם הטעם
המיוחד והמתוק שעטוף בקליפה עוקצנית ומשדר השלמה עם היותו כזה
פרדוקסלי.
אני יכול כבר לרדת מדוכן הנאשמים? שאלתי אותך לפני שיצאנו
לאירוע חגיגי ואת טרחת ללבוש את הסגולה ובד בבד, ללטוש בדמותי
העייפה, מבט מאוכזב. אספת את שיערך לפקעת, זקפת סנטר מתנשא
ושרבבת בשפתי שחקנית מדומה: זו לגמרי הבחירה שלך.



http://stage.co.il/Stories/266555