לפרק הקודם: http://stage.co.il/Stories/247686
-פרק עשירי-
28/7/02 ,יום א' 14:14 בצהרים, הקפיטריה במשטרה.
ישבנו בקפיטריה של המשטרה, ואכלנו ארוחת צהרים. בזמן שאכלתי,
נדדו עיניי בין הקירות המתקלפים של המקום, לעובדת שלבשה סינר
ורוד המנוקד בכתמי קפה ורטבים שונים ולבין ג'ניפר שנראתה לי
נינוחה ביותר. זה נראה לי קצת מוזר, אינני יודע למה. היא כבר
לא נראתה לי באותו האור שבו ראיתי אותה לפני כמה ימים, או יותר
נכון לומר לפני שגיליתי מה מסתתר לה במגירות...
ג'ניפר סיפרה סיפורים מצחיקים שקרו לה השבוע, ואני סיפרתי לה
על כתבה שעבדתי עליה במקביל לסיפור שלנו. היא עזרה לי למצוא
נקודות חדשות להניח עליהן דגש וכיוונים נוספים. לפעמים היא
הייתה שותקת ככה סתם פתאום ובוהה באוויר, בלי לומר מילה.
לפעמים היא הייתה פתאום מביטה בי בפה שותק ובעיניים מלאות
הבעה. הרגשתי שהיא מנסה לחקור אותי בעיניה, כאילו שהיא רוצה
לגלות רבדים חדשים בתוכי שנסתרים מהעין.
פתאום ראש ג'ינג'י צץ לו משום מקום וקרא: "היי חבר'ה! אפשר
להפריע ולהצטרף?" הבטתי בג'ניפר והיא משכה בכתפיה. "אין לנו כל
התנגדות", אמרה. "יופי!", קרא בשמחה בנג'מין, והתיישב בינינו.
מאז הפעם הראשונה שהתוודעתי אליו, כשסיפר לי על הרצח הראשון,
התקרבנו למדי ושמרנו על קשר. הוא סיפק לי חומר לעיתון על
חקירות ופשעים טריים שהגיעו לאוזניו.
בנג'מין הכניס חתיכה גדולה למדי של נקניקייה, ואמר: "המממ...
כבר הרבה זמן לא היה רצח, לא?" הנהנתי. "באמת הרבה זמן",
הוסיפה ג'ניפר. "חודש ושלושה ימים, למעשה", אמרה כשהיא מביטה
בתאריכון שעל שעונה. "אתם חושבים שהרוצח נרגע?", שאל בנג'מין
שהשתוקק לדעת את דעתנו ולא רק את הפרטים היבשים. "אין לי שמץ
של מושג", אמרתי. "אבל אני מאוד מקווה שנתפוס אותו, ושהוא לא
יחמוק מעונש. הציבור אומנם נרגע מאז הרעש התקשורתי סביב הקורבן
השלישי והאחרון- ג'וש ווסט לנד - כששמע שיתכן ומסתובב רוצח
סדרתי בלוס אנג'לס, אך עד שלא נתפוס את הרוצח, מי שזה לא יהיה,
לא נוכל לשקוט ולהיות בטוחים שהוא לא ישוב לרצוח. האיום עדיין
מרחף מעל ראשינו!", קראתי בפתוס.
שמתי לב שאני עומד ומניף ידיים. כל הנוכחים הביטו בי. חייכתי
חיוך מתנצל קטן לעבר הנוכחים והתיישבתי במקומי. ג'ניפר גיחכה,
אך שניהם הסכימו עמי. "לדעתי, אם יתבצע רצח", אמר בנג'מין
והכניס כף מלאה פירה לפיו, "אז הוא בוודאי יהיה באזור הרחובות
קינג ג'ורג' והנסון סטריט. יש שם את שני בתי האבות הגדולים
והמרכזיים באזור - 'גולדן אייג'' ו- 'בית הקשיש', הרבה זקנים
מסתובבים שם. אם אני הייתי הרוצח, הייתי הולך לריכוזים גדולים
של זקנים". "אבל כך גדל הסיכוי שיתפסו אותו, לא?" שאלתי.
"ממש לא", אמרה ג'ניפר. "לדעתי זה רעיון מחוכם מאוד. טרף מרובה
נמצא בריכוז, וזאת ממש לא בעיה להערים על קשיש ולקחת אותו
למקום מבודד. יש סמטאות רבות באזור הצפוני לרחובות האלו."
הבטתי בשניהם ושקלתי את דבריהם. אכן יש הגיון מסוים. "אבל זה
יהיה מטופש מאוד להציב שם שוטרים. הרוצח לא תקף זמן רב
וג'ייקוב לעולם לא יסכים לבזבז סתם כך כוח אדם ללא הוכחות של
ממש. מיותר עכשיו לנסות לחקור, כשאין לנו כל קצה חוט. לדעתי
עלינו לחכות ולראות מה העתיד יזמן לנו. רק עם רצח נוסף אולי
נתקרב יותר לרוצח ונקווה שימעד ויעשה טעויות", אמרתי.
בנג'מין סיים לאכול ונפרד מאתנו. אז פתאום שמתי לב לאיש מבוגר
כבן שישים פלוס שלבש סרבל כחול והביט בנו. ידעתי שהוא האזין
לחלק מהשיחה, אם לא כולה, כי הוא ניקה במטלית ישנה את אותו
המקום בשולחן כבר זמן רב. האיש, שעל סרבלו נכתב: "א.ד - חברת
ניקיון בע"מ", שם לב כנראה שתפסתי אותו בקלקלתו והוא ישר סובב
ראשו וגרר אחריו את עגלת כלי הניקיון שלו. ג'ניפר הביטה בי.
"הוא נראה לי קצת מוזר הבנג'מין הזה." "הוא לא מזיק", פטרתי את
דבריה. "ובכל זאת, משהו קצת חשוד בו הייתי אומרת", השיבה
מהורהרת. ג'ניפר סיימה את המרק באיטיות, ונראתה כחולמת בהקיץ.
"וואו! אני חייבת לרוץ", הביטה בשעון. "ביי מותק", אמרה ונשקה
לי. הבטתי בה הולכת. כבר לא היה לי חשק להמשיך לאכול. הגענו
למבוא סתום. זמן רב חשבתי על כך, אבל לא ניתן לעשות דבר. הרוצח
היה חכם ומסודר ולא השאיר עקבות.
"אלן! לא!", צועקת אישה צעירה בעלת שיער שחור.
"את אישה טיפשה!", קורא גבר גדול ממדים. "איך יכולתי בכלל
להינשא לך?". ריח אלכוהול חזק ומחניק מתפשט בחלל החדר. הוא חזק
כמעט כמו ריח האימה החריף שמתפשט ויוצר אוירה כבדה.
כף יד עצומת ממדים נחתת על לחיה, ומעיפה אותה ממקומה. הוא
מתנדנד שיכור וצועק: "כמה אדם יכול להיות טיפש? את לא עושה שום
דבר ממה שאני אומר לך כמו שצריך!", ובועט בה. היא נופלת על
הרצפה, ושפתיה מדממות מדם סמיך אדום כשני. הוא ממשיך לבעוט
ברגליה ובבטנה כאחוז אמוק.
"זה בגלל שאת טיפשה", בועט ברגלה. "זה בגלל שאת אישה גרועה",
בועט בבטנה. "וזה בגלל שאת חתיכת זונה שמזדיינת עם כל הגברים
בשכונה!", מושך בשערותיה עד שהן כמעט נתלשות מקרקפתה.
"אני מצטערת, כל כך מצטערת...", היא מתייפחת בקול. "אלן, אני
לא בוגדת בך, ומעולם לא בגדתי..."
"סתמי ת'פה שלך!", הוא צורח. "את זבל! חתיכת זבל! ואת לא יוצאת
מהבית הזה עד הודעה חדשה, הבנת אישה?", הוא אומר בקול מתכתי
וקר, ואז בועט בה בחוזקה שוב. היא כבר לא יכולה לסבול את הכאב,
ונושכת את שפתיה כדי לא לבכות. הדמעות נוצצות בעיניה כיהלומים
קטנים וזורחות באור נוגה. היא חשה כה מושפלת, כה לא ראויה
לחיים. הוא הולך מתנדנד לחדר השינה, וטורק את הדלת בחוזקה. היא
נגררת על הרצפה, זוחלת כחיה פצועה למקלחת. היא פותחת את זרם
המים, ויושבת מתחתם לבושה עדיין בבגדיה. כל גופה כואב כאבי
תופת. צלעותיה כואבות במיוחד והיא מתפללת בכל לבה שלא שברה
אותן שנית. לא בגלל הכאבים, אלא בגלל שהיא יודעת שלא תוכל
להשיב הפעם על שאלות הרופאים. אין לה כוח אפילו להסיר את בגדיה
הקרועים הספוגים בדמה. הכאב משתלח בגופה כסכין מלובנת המשסעת
את בשרה. היא מייבבת ורועדת, כולה כואבת בגוף, אך בעיקר בלב,
בנפש.
"אימא?", שואל ילד קטן בפיג'מה, פרוע שיער.
"כן, בני"
"למה את בוכה?", שואל בתמימות ומלטף את שיערה הרטוב ואת השריטה
האדומה מעל עינה השמאלית. "האיש הרע שוב מרביץ לך?", דמעות
נקוות בעיניו. "הוא אבא שלך, הוא לא סתם איש", אומרת האישה
ומחבקת אותו. "לא נכון!", הילד צועק. "הוא מרביץ לך והוא מרביץ
לי. הוא מכאיב לך ואני שונא אותו! שונא אותו!", הוא רוקע
ברגליו. "ככה מדברים על אבא?", שואל בכעס הגבר הגדול בפתח
המקלחת, אוחז בין אצבעותיו השמנמנות סיגריה המעלה עשן. "אני
אלמד אותך, ילד טיפש, לתת כבוד לאבא שלך!". הוא גורר את הילד
באוזנו, ומרביץ לו מכות נמרצות בישבנו. הילד צורח ובוכה בכל
כוחו. "מגיע לך!", קורא הגבר. "תלמד! תלמד! אתה ילד רע! בסוף
תגדל להיות גבר טיפש ומתבכיין כמו אמך!".
הוא פונה בהבעת חומרה לאשתו: "הכל בגללך. את חינכת אותו ככה.
את מפנקת אותו יותר מידי!."
הילד ממשיך לצרוח מכאב, והגבר צועק עליו: "תפסיק לבכות, אמרתי!
אתה לא מפסיק?" ואז הוא מכבה עליו מספר פעמים את הסיגריה.
"תפסיק! אתה פוגע בילד!", קוראת האישה בזעקות שבר. "תכה אותי,
לא אותו!" "תשתקי כבר!", הוא אומר ללא כל התייחסות לדבריה.
"אני אלמד אותך לקח", הוא צוחק. עיניו מנצנצות ברשעות, ושמץ של
רוע ניבט מחיוכו מתוך שפתיים דקות. הוא מוציא מכיסו האחורי
סכין יפנית, ופותח אותה. הלהב מנצנץ בברק כסוף ומתכתי לאור
הנורה הקטנה שזורחת באור צהוב. "לא!", מזנקת האישה ואוחזת
בידו, מנסה למנוע את מה שהיא חוזה. הגבר מעיף אותה לאחור
בתנועה חדה וחזקה, והיא נזרקת כנוצה קלה לפינת המקלחת. ראשה
מתנגח בקיר, וזרזיף דם קולח מפצע שנפער בו. היא עוצמת עיניה
ושותקת. הילד מביט בה מפוחד, ואז מביט באביו, משותק מאימה. האב
תופס את ידו, והילד מנסה לברוח, אך ללא הואיל. הוא משתולל,
והאיש מנחית על לחיו סטירה מצלצלת כדי להרגיעו. הוא חותך אותו
חתך עמוק מכתפו ועד מחצית מזרועו. הוא צוחק כמטורף כשהוא רואה
את הדם ניגר כנהר שוצף הנופל מאשד גבוה מידו של בנו - יחידו.
הילד מצליח להיחלץ מאביו ורץ לחדרו מהר ככל שהוא יכול ונועל
מאחוריו את הדלת. שקט. צעדים כבדים של נעל בית נושנה שמתחככת
ברצפה נשמעות, ולפתע צעקה מאחורי הדלת: "אני מקווה שלמדת את
הלקח, אה בן?", וצחוק שטני מתפשט בחלל הבית. הילד נצמד מאחורי
דלת העץ הפשוטה שפוסטר עליז היה תלוי על גבה ורועד רעד בלתי
נשלט. הוא נצמד לדלת כאילו היה בכוחו לחסום את הדלת בפני אביו
בעזרת גופו הרזה בלבד. הוא חש לחץ עמום בבטנו. שלפוחית השתן
שלו מאיימת להתפרק גם אם זה יקרה במקום ובזמן הלא נכונים. הוא
חושש להשתין במכנסיים בגלל הפחד - לא בגלל שהוא כבר ילד גדול,
אלא כדי שלא ייאלץ לצאת מהחדר ולראות את הבעת פניו של אביו
כשיגלה את הכתם הכהה במרכז מכנסיו.
הוא הביט אל זרועו. הדם כבר יבש, אך צלקת של חתך עמוק כבר
נוצרה עליה. צלקת גדולה, עמוקה ומכוערת יותר התפשטה בנפשו הרכה
והפגועה של הילד.
התעוררתי בבהלה במיטתי. חרמש הירח זרח באור לבן ובהיר מבעד
לחלון והכוכבים נצצו בזוהר.
אני בחדר שלי, חשבתי, ואז מיששתי מסביבי את הכל. זהו רק חלום,
ניסיתי להרגיע את עצמי. חלום רע מאוד. הדלקתי את מנורת הלילה
הקטנה שלידי והצללים הכהים נעלמו. הזיעה שכיסתה את גופי הייתה
ממשית כמו חלום הבלהות שהיה לי. נגעתי בלי משים בצלקת שלי ביד
ימין וליטפתי אותה בעדינות. "עכשיו אני יודע מאיפה באת",
לחשתי. ניסיתי להירדם שוב, אך לשווא. החלום והמציאות, העבר
וההווה התמזגו לאחד. הזמנים היטשטשו.
הרגשתי לפתע כמו ילד אבוד, בודד וחסר אונים שלא יכול לעשות
דבר, שאין ברשותו הכוח והאומץ להתמודד. שנאתי את אבא, כפי שלא
שנאתי אותו ואף אחד אחר מעולם. רגשות של שנאה מעורבים בפחד,
בכאב ובחששות התערבלו בתוכי וניצתו בי כאש. השנאה חלחלה בתוכי
והתפשטה בגופי כאש המתפשטת בשדה קוצים ביום שרב מהביל. לפתע
הכל עלה בבת אחת. העבר חזר אליי שוב, מסרב להרפות ולהיעלם.
אימא הייתה אז בת 38, חלשה גופנית ורוחנית והייתה דכאונית - כך
זכרתי אותה עד היום בו נפטרה. גם בשנים האחרונות לחייה, היא
הייתה שקועה בעצמה, שקטה ונוטה לבכות ולהסתגר, נזכרת בעבר שלא
הרפה ורדף אותה עד יום מותה. נישואיה לאלן לא היו מושלמים כמו
שדימיתי לחשוב עד כה, ואף רחוקים מכך כרחוק מזרח ממערב. נזכרתי
לפתע שהם נטו לריב כל כך הרבה, עד שהיא הפכה לאישה שקטה וכנועה
המצייתת לכל מוצא פיו של בעלה ובלבד שלא יכה אותה ואת ג'ון שלה
נמרצות כפי שנהג לעשות בכל הזדמנות סתם כך ללא סיבה, גם כשהיה
שיכור וגם כשהיה צלול. הוא לא הזדקק לסיבות ותירוצים מצא בשפע.
היא ניסתה ככל יכולתה להרחיק אותי מאבי, ולעיתים גוננה עליי
בגופה. היא ניסתה לגרום לי לא לדעת, ניסתה להעלים ממני דברים.
לכן היא חשה הקלה גדולה כשבעלה מת מהתקף לב כשהשתכר יותר מדי.
היא מעולם לא שכחה את היום ההוא, כשהוא ברח ממעצר בדרך- לא
דרך, השתכר בבית המרזח הקרוב והיכה אותה נמרצות. הוא צעק
והשתולל והעיף עליה חפצים מכל הבא ליד. ואני, ילד צעיר ותמים,
ישנתי בחדרי. היא לא ידעה שאני למעשה ער ושומע הכל, עיניי
נוצצות מדמעות ופניי שקועות בכר ולוטות בחשכה. היא זכרה הכל
תמיד ואילו אני שכחתי. כל כך רציתי לא לזכור, עד ששכחתי.
הצירוף של אחוז האלכוהול בדמו ולבו שנחלש עם כל לגימה נוספת
מהמשקאות הממכרים והממיתים אט אט שלקח בשעות עצבים ודיכאון,
הכריע לבסוף את לבו אך לא לפני שסטר לה בחוזקה והיא התעלפה על
הרצפה. ראיתי את הכל מבעד לחריץ בין הדלת לקיר, והייתי בטוח
שאמי מתה. אין דבר נורא מזה שילד קטן רואה את אביו משתולל ומכה
מכות רצח את אמו, ושהוא חושב שאביו רוצח אותה לנגד עיניו.
לא זכרתי כלום מאותו לילה עד עכשיו, וגם לא מאותם אירועים
מחרידים שהיו בילדותי. הדחקתי את הכל לתת מודע שלי, ניסיתי
לשכוח, עד שלבסוף הצלחתי. כאילו שלקחתי מספריים ענקיים וחדים,
גזרתי פרקים מספר חיי, והצפנתי אותם בתוך מגירה נשכחת, שעכשיו
נפתחה מעצמה, כאילו רצתה לומר: 'אני שומרת בתוכי יותר מדי זמן
סודות. הגיע הזמן לחשוף אותם, בין אם תרצה ובין אם לאו'.
רק עכשיו, החלומות החלו לטפטף לי לאט לאט שברי זיכרונות קשים
מהעבר מאותה מגירה. דברים שלא רציתי, ועודני לא רוצה לזכור.
אמי, לאחר ההלוויה של בעלה (כעת סירבתי לחשוב עליו כאל 'אבא'),
הייתה שבורה לחלוטין, ולא יכלה לטפל בבנה יחידה. בעצמה אך
בקושי יכלה לטפל, מאחר ושכחה עצמאות מהי. ובתקופה ההיא, לא היו
עמותות למען נשים מוכות וילדיהן שנועדו כדי לעזור להם להתחיל
בחיים חדשים. היא לקתה בדיכאונות מתמשכים וטופלה בכדורים נגד
דיכאון שלא תמיד הועילו. היא לקחה כדורי שינה רבים שהיו חזקים
כל כך, עד שלא התעוררה עוד מסיוטים חוזרים ונשנים בלילות
ארוכים ובודדים שנראו לעיתים כנצח. אמי דאגה להסתיר הכל היטב
מפניי - גם את מחלתה, את הטיפולים והתרופות (גיליתי זאת רק
בדיעבד) וגם עוד הרבה דברים אפלים על בעלה שלא ידעתי עליהם
בכלל במשך עשרות שנים ארוכות. עתה אני יודע, כשהיא כבר מזמן
אינה עוד בין החיים, כי יש בוודאי עוד דברים רבים נוספים
שאיני יודע, ולכן לא אדע גם לעולם.
אני מרגיש שהעבר שלי כאילו מחוק, ושחורים עצומים פעורים בסיפור
חיי, חללים ריקים שלעולם לא יתמלאו. מה שנורא הוא, שאין עוד
נפש אחת חיה בעולם שתשלים עבורי את הפזל של עברי. הרמתי את
ראשי, ומחיתי דמעה ועוד אחת שזלגו במורד לחיי. כל כך התגעגעתי
לאמי, חשתי כל כך בודד.
רציתי לצאת מהדיכאון שהשתלט עליי, אך לא רציתי להטביע את יגוני
בטיפה המרה. גמרתי אומר בלבי ללכת לחברי ג'ייקוב וכך גם אולי
להירגע בחברתו ולברר אם יש משהו חדש שקשור בעבודתי, שאולי
יעזור לי. כן, אלך, אך לא כעת. עדיין לילה. אשתה קפה ואחכה
לבוקר, ואז אבקרו.
דמות גבוהה במעיל גשם שחור ארוך עם צווארון גבוה שהסתיר את
צווארה הלכה ברחוב שומם ושקט. הכוכבים היו עמומים קמעה, והירח
שלח פה ושם קרני אור כסופות דרך עננות כבדות שריחפו בשמיים
אפלים. הדמות צעדה צעדים כבדים אך מהירים בדרכה למקום חפצה, עד
שהגיעה אליו לבסוף. היא הגיעה לבניין אדיר ורחב ידיים בן חמש
קומות שסויד לא מזמן, ובהק בלובנו תחת פנס רחוב ישן שהאיר אך
בקושי את סביבתו. היא צעדה בשביל לבנים משתלבות צבעוניות,
וטיפסה מספר מדרגות. היא הפנתה מבטה אל מעל לדלת הזכוכית
הכפולה. על הקיר היה קבוע שלט שיש מבריק בצבע קרם, ובו היו
חרוטות המילים בצבע שחור: "'גולדן אייג'' - בית לגיל הזהב.
נוסד ב-1962 באדיבותו ומתרומתו של מפעל הפיס".
הדמות הביטה אל תוך הבניין החשוך שאורות קלושים ורחוקים האירו
את החלל אך בקושי. היא חייכה לעצמה בסיפוק. היא ניגשה לדלת,
והוציאה מכיס מעילה הפנימי חוט מתכת והשחילה אותו לתוך המנעול
הפשוט למדי. היא הניעה אותו במומחיות, ולאחר דקות ספורות, נשמע
קול נקישה קל, והדלת נענתה לידה של הדמות שפתחה אותה. היא פסעה
בצעדים מדודים פנימה וסגרה אחריה את הדלת בעדינות מרבית. היא
חלפה על פני לובי הכניסה האלגנטי, נכנסה למעלית ועצרה בקומת
המגורים.
היא ידעה בדיוק מה עליה לעשות. הדמות רק קיוותה שהכל ילך חלק,
בדיוק על- פי התוכנית. לפתע, המזל האיר לה פנים. קשיש כבן 66
יצא מאחת הדלתות בפיג'מה כחולה מפוספסת, וצעד בסהרוריות אל
השירותים הקומתיים.
"סלח לי", אמרה הדמות, והניחה את ידה בביטחון על כתפו. הקשיש
נבהל מהמגע הלא צפוי, וכשראה את הדמות מחייכת אליו, נרגע.
"אולי תוכל לעזור לי? הלכתי לאיבוד", אמרה הדמות בלחש. "בוודאי
שאעזור לך! אקח אותך לכניסה", אמר הקשיש ששמח לראות אדם חדש.
הדמות חייכה לעצמה כששמה לב שמזלה שיחק לה יותר מכפי שציפתה -
הזקן נראה תמים מאוד. הקשיש החביב הוליך את הדמות למעלית, ולחץ
על לחצן הקומה הראשונה כפי שעשה אלפי פעמים בחמש השנים
האחרונות שגר כאן. הוא לא ידע, שזו תהיה גם הפעם האחרונה. הוא
הגיע לכאן לאחר שאשתו מתה, והוא לא הצליח לטפל בעצמו לבד
ובעבודות הבית השוטפות. הוא דחה מעליו שש עוזרות בית שלא היו
לשביעות רצונו, והוא חש שאין לו כוחות לכך יותר. ילדיו גרו
במיסיסיפי, ובין כה ובכה חי בגפו. חברו למשחקי הפוקר שנהג לשחק
עמו בכל יום שני ורביעי במועדון לקשיש, יעץ לו לבוא לגור כאן.
הוא שיבח את המקום והוסיף שלפחות ילך ויתרשם מהמקום, ואכן זה
מה שעשה. הוא בא והתאהב ישר במקום ובדייריו והחליט להישאר בו
עד סוף חייו. הם צעדו אל הדלת, כשהקשיש הולך לפני הדמות.
"הנה, זהו זה, הגענו", חייך הזקן, והעביר ידו בשיער המועט
שנשאר על ראשו. "אני ממש מצטער, אבל אני חייב ללכת - אני צריך
להשתין. יש לי בעיה בשלפוחית", צחקק הזקן, ואחז בכרסו
המדולדלת.
משום מה, לא היו תמוהים בעיניו השעה המוזרה באמצע הלילה והזר
שהסתובב חופשי בבניין. "אתה לא הולך לשום מקום", לחשה הדמות,
והצמידה סכין לצווארו הקמוט כשק. הזקן פקח עיניו בתדהמה.
"בבקשה, אני לא רוצה למות", התחנן בקול רועד. "לך ישר, ואל
תעשה תנועות חשודות", אמרה הדמות בארסיות. "אם תעשה מה שאומרים
לך, הכל יהיה בסדר". כשיצאו מפתח הבניין, הציצה הדמות חליפות
לצדדיה כדי לוודא שאין איש באזור. למרות שלא היה איש, היא
חששה, הסירה את הסכין, ונעצה את חודה על גבו. הדמות הוליכה
אותו לרחוב קינג ג'ורג' הסמוך, לסמטה נידחת ביותר.
ברגע שהדמות ראתה שאין איש, הצמידה את הסכין לגרונו של הזקן,
ושיספה אותו בתנועה חדה ומיומנת אחת. דם זלג על כפפותיה
השחורות והרכות. הזקן לא הספיק אפילו לזעוק, והוא נפל על
פניו.
בשניות חייו האחרונות, הוא חשב באימה על רוזי, קשישה חביבה
הצעירה ממנו בשלוש שנים ונראית צעירה לגילה. הם צפו יחד
בטלוויזיה, והחליפו חוויות על הזמנים של פעם. לאט לאט הם
התקרבו, והתאהבו אחד בשני. הוא מעולם לא האמין שיוכל לאהוב שוב
אחרי שאשתו בלאנש נפטרה מסרטן השד, אך כשזה לבסוף קרה, הוא היה
מאושר כפי שלא היה שנים רבות. גם רוז הייתה מאושרת למצוא אהבה
חדשה, וקיוותה בליבה שגם שותף חדש לחיים. מחשבותיו האחרונות
היו שהוא לעולם לא יראה אותה שנית, הוא כה הצטער על כך וחשש
איך היא תגיב. הוא שנא לראות אותה עצובה וניסה תמיד לגרום לה
אושר ולהעלות חיוך על שפתיה. ואז, הוא נפח את נשמתו, כששמה
עולה אך בקושי על שפתיו.
הדמות הפכה את הגופה על גבה, והדם הסמיך התערבב בחול הלח מטל
הלילה. צעדים חרישיים כמו המוות הילכו. אישה תמירה ורזה לבושה
בחשפנות ומאופרת בכבדות עברה. כפות רגליה כאבו מהעמידה הממושכת
בקרן הרחוב, ומכך שלמרות שעבדה קשה, לא הרוויחה הרבה. 'בקושי
לג'וינט אחד', חשבה, אוחזת בידה סיגריה מגולגלת. היא הוציאה
מצית זעירה ושקופה, ועמדה להדליק את הסיגריה הרביעית שלה
להיום. צינת הלילה הקפיאה אותה והיא הצטערה שהיא לבושה כה
מעט.
לפתע שמעה חבטות. היא עמדה מאחורי בניין ישן גבוה, והציצה
מעברו. היא ראתה דמות יושבת על אדם ודוקרת אותו בחזהו ובבטנו
בפראות.
"מגיע לך, אידיוט!", הדמות קראה, ודקרה אותו בחוזקה בידו
הימנית שהייתה מוטלת כבובת סמרטוטים ישנה. הדמות צחקה ונהנתה
לראות את הדם החם ניגר מהבשר החי עדיין ומבעבע במהירות
מהחורים. ריח דם טרי וצחוק מרושע התפשטו באוויר הקר. חלחלה
חלפה בבטנה של הזונה המסוממת כשראתה את מה שאירע לנגד עיניה.
הדמות סטרה לזקן המסכן, שמזמן כבר לא היה בין החיים ואמרה:
"אמרתי לך שעוד אחזור להתנקם, לא? היית צריך להפסיק, אבל לא
הפסקת. היית צריך לברוח, אך לא ברחת". ואז הדמות לחשה לתוך
אוזנו: "עכשיו תאכל את החרא שאתה בישלת", וצחקה צחוק שטני.
הזונה נבהלה עד עמקי נשמתה מהמטורף שהיה לא רחוק ממנה. היא
חששה לחייה, ולמרות שהייתה מסוממת, מזלה הגדול שעוד משהו נקלט
בראשה. היא החליטה לברוח ללא עיכובים. היא הסתובבה ורצה כל עוד
נפשה בה, כשלפתע היא מעדה על אבן קטנה. הסיגריה התעופפה לה ליד
שיח קטן.
הדמות הזדקפה, וסרקה בבהלה את סביבתה. היא התרוממה מעל הזקן,
וכמעט כשלה כשדרכה על ידו. היא בעטה בה, וצעדה בשקט, מאזינה
לקולות הליל. הזונה התנשפה, בקושי שלטה בעצמה והחניקה צעקה.
לפתע מוחה הצטלל והיא קמה במהירות, תוך שהיא זונחת את נעלי
העקב הגבוהות שלה ואפילו על הג'וינט היא ויתרה. היא נמלטה בשקט
ככל שיכלה אל סמטה חשוכה אחרת סמוכה. היא קיוותה בליבה שהדמות
הנוראה לא תגלה אותה.
הדמות התקרבה לפינת הבניין בה עמדה הזונה לפני דקה ולא שמעה כל
רחש חשוד. היא נשמה לרווחה, אך החליטה שיהיה חכם לנטוש את
המקום במהירות האפשרית. היא הורידה את כפפותיה המגואלות בדם,
ושטפה אותן בברז קטן שמצאה בגינת הבניין שעשבים שוטים צמחו בה
מתוך צמחייה סבוכה. לאחר שסיימה, היא הרטיבה את האדמה במעט מים
עד שהפכה לבוץ, ואז חפרה בור קטן.
היא הטמינה בתוכו את הכפפות הנקיות, ואת הסכין ששטפה. כדי
להימנע מטביעות אצבע, ליתר ביטחון אחזה באלה לאחר השטיפה בעזרת
כנף מעילה. "לא אצטרך אותך יותר, מותק", לחשה לסכין ונשקה לה
לפני שטמנה אותה. "תודה שעזרת לי", ואז כיסתה היטב את הבור
באדמה יבשה ולחה, והוסיפה מעל מעט עשב ועלים יבשים להסוואה.
היא הזדקפה ואמרה בשנאה: "נראה אם תתפסו אותי אי פעם, שוטרים
דפוקים! אתם כולכם בני זונות מטומטמים. תתעסקו בעניינים
שלכם!". הדמות צחקה, וצעדה בצעדים חרישיים אל ביתה. בדרכה עברה
ליד פח זבל גדול שהשתלשלו מתוכו בקבוקים ושקיות אשפה שהדיפו
ריח איום. היא שמה לב שלא פינו את האשפה זמן רב. היא הרימה את
הברדס שלראשה, הסירה ממנו דבר מה, והשליכה אותו אל תוך הפח.
היא חייכה לעצמה, והמשיכה בדרכה בצעדים מהירים אך חרישיים,
מתמזגת עם הצללים. כעת היא תוכל לישון טוב יותר. הזקן לא יטריד
אותה עוד.
-פרק אחד עשרה-
31/7/02 , יום ד' 19:12 בערב, רחוב קינג ג'ורג,
זירת הרצח.
צעדתי בצעדים גדולים בעקבות ההמולה הרבה בסמטה.
הסמטה שבה נרצח אדם נוסף לפני שלושה לילות, הייתה מאוד צרה
ושוממת ואת הגופה גילו רק היום, מאחר ואנשים כמעט ולא עוברים
שם. האנשים שכן עוברים שם הם נרקומנים וכנופיות שאולי נתקלו
בגופה, אך הם לא רצו להיתקל במשטרה.
"ג'ון!", קראה ג'ניפר והניחה את ידה על כתפי. נשקתי על לחיה.
"אז, מה קורה פה?", שאלתי. "אין לי מושג, הגעתי רק לפני חצי
שעה", ענתה. קרבנו לשטח המסומן בסרטים הצהובים המוכרים, דחפתי
הצידה כל מיני אנשים סקרנים. בפתח הסמטה היו מחסומים של המשטרה
ושני שוטרים ניצבו בפתח ובדקו את הנכנסים. ג'ייקוב נופף אלינו
מרחוק וקרב אלינו. הוא הביא לנו כפפות, כיסוי ניילון לראש
ומעין שקיות שמלבישים על הנעליים והורה לנו ללבוש אותם כדי שלא
נהרוס את הראיות. התקרבנו לגופה שנדף ממנה ריח איום והייתה
בתהליך ריקבון מתקדם. עיקמתי את פי וכיסיתי את האף כי בקושי
הצלחתי לנשום. המראה היה נוראי. הגופה הייתה מרוטשת בחלק
העליון שלה ודם יבש רב כיסה את גרונו של הקשיש והתנקז עד לכביש
לשלולית רחבה. חורים עמוקים ואדומים הציצו מקרעי פיג'מה שנתלו
מדולדלים וחשפו עור בהיר ומחורץ שדם היה בין קמטיו. הגופה שכבה
על בטנה, וראשה הוסט הצידה. הלשון בצבצה, ועיניו היו פקוחות.
נחרדתי כשהבטתי בהן. נראה היה לי כאילו הן זועקות אליי לעזרה.
מבטן שידר אימה מעורבת בפתיעה.
הבטתי בעור החיוור והדק.
לפתע האיש הניע את שפתיו. נרתעתי לאחור. הוא הרים את ראשו
באיטיות, ולאחר מכן הזדקף כאילו כוח אדיר ועל-טבעי נדרש ממנו.
פחד חלחל בתוכי. הזקן גחן על הקרקע ונתמך בה בזרועותיו
הקמוטות. הדם הזדחל מגרונו המשוסף טיפה טיפה כנמלים קטנות
המזדחלות מקנן. עיניו היו קרועות לרווחה ופיו היה פעור כלוע הר
געש, כשהדם הזולג ממנו פרץ כלאבה חמה. לחייו היו שקועות בתוכן
כאילו סופה פרצה מגרונו ושאבה את כל שנקרה בדרכה. "תציל
אותי...", קולו רעד. "תנקום את מותי", לחש כנחש האורב לטרפו.
מערבולת של קולות נסחפה בראשי. "הרוג אותו!", צעק אחד. "מגיע
לו למות!", זעק השני. קולות דקיקים וגבוהים מכפי שהייתי יכול
לשאת קראו לי לסיים את המשימה שהרוצח לא הצליח לבצע. "הרוג
אותו...", נשבה הרוח. "הרוווווג אותו!", פקדו העלים שנשרו. על
פני הזקן הייתה הבעה מעוותת ומבועתת. "תעזור לי... אני כל כך
סובל!" "אל תקשיב לו!", קראו הקולות בתוכי. נרתעתי לאחור,
וכמעט מעדתי על אבן קטנה מאחוריי.
נשמתי בכבדות, המום מההזיה שהייתה לי, שעטפה אותי כשמיכת החושך
העוטפת את העולם עם רדת הלילה. ידעתי כי זהו רק פרי דמיוני רק
לאחר שראיתי שהזקן מונח עדיין באותה תנוחה בה ראיתי אותו קודם,
עודו מוטל חסר חיים כפי שהיה לאחר שהרוצח נטש אותו, והדם נראה
יבש כבר מספר ימים. כל כך נסערתי, עד כי הייתי חייב להושיט ידי
ולגעת בו, לבדוק את הדופק, לחפש סימני חיים. התכופפתי אל
הגופה, ועמדתי לגעת בה. שוטר ממוצא אסייני קרא אליי: "טיפש!
אסור לך לגעת בגופה! אתה תהרוס את הכל!". בהיתי בו כלא מבין מה
הוא רוצה ממני, ואז רק קלטתי שבאמת דמיינתי הכל. מה קורה לי?
זו לא הפעם הראשונה שאני הוזה.
זכרתי היטב את ההזיה שהייתה לי בבית הקברות. בימים האחרונים
שמעתי קולות מוזרים ומאיימים, אך זו הפעם הראשונה שאני ממש
מבין מה הם קוראים לי לעשות. הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. הסיוטים
עוד פקדו אותי פעם בפעם, אומנם לא באותה תדירות כמו לפני חודש,
אך בעוצמה ובאכזריות רבות יותר. השוטר שדיבר אליי קודם, הזיז
אותי ממקומי. הוא צמצם את עיניו המלוכסנות והביט בי כעל משוגע.
תיארתי לעצמי שהוא צפה בי בהתגלות שהייתה לי קודם. לאחר מכן
הוא פיזר אבקה לבנה במקומות שונים על הגופה וחיפש טביעות אצבע,
שלא נראו.
שבבי אבקה נשרו על סימון הגיר הלבן שצויר מסביב לגופה ששכבה
בפיסוק איברים על הקרקע. החלטתי לעזוב לעת עתה את הגופה
ולהעסיק את עצמי במשהו אחר. ג'ייקוב הילך ממקום למקום, פוסע
באיטיות, ועיניו נעוצות בקרקע. "מה אתה עושה?", הדבקתי את
צעדיו. הוא השיב ללא תשומת לב: "מחפש ראיות ורמזים", ואז
הוסיף: "הבעיה שעם כל האנשים האלה, זה קצת מסובך." "ידוע לך מי
זה?", שאלתי והצבעתי לכיוון הגופה. "עדיין לא", אמר ואז נזכר:
"אבל לפני יומיים דיווחו על זקן שנעדר. לאחר שנפנה את הגופה
וננקה אותה, נפנה אליהם לזיהוי." ג'ייקוב גחן מאחורי שיח,
כשבידו שקית שקופה לאיסוף ממצאים. "אהה!", קרא בקול.
על פניו היה מרוח חיוך רחב מאוזן לאוזן. הוא שלף פינצטה מכיס
מכנסיו, והרים סיגריה מגולגלת מעושנת למחצה. "אתה יודע מה
זה?", שאל כממתיק סוד. קרבתי את הסיגריה בעדינות לאפי, והרחתי.
"מריחואנה", כיווצתי את אפי נוכח הריח. "ולא מהאיכות הכי
מעולה, הייתי אומר." ג'ייקוב תחב את הסיגריה לתוך השקית
בעדינות, כששערה שחורה ארוכה נשרה לפתע. ג'ניפר שצצה משום
מקום, פקחה עיניה בתדהמה, והרימה באצבעה העטויה כפפה את השערה,
והציבה אותה אל מול השמש.
"אני לא מאמינה...", מלמלה. "שיער של אישה", אמרתי ונעצתי מבטי
עמוק בעיניה. "זה לא יכול להיות!", פסקה. "אני לא חושבת שהרוצח
הוא למעשה אישה! זה לא מתחבר לי" "גם לי לא", אמר ג'ייקוב.
"הכל יכול להיות", אמרתי, מביט בשיערה הארוך והשחור של ג'ניפר
שנהגתי פעמים כה רבות להחליק אצבעותיי על גביו. "נשלח אותה
לבדיקה", אמר ג'ייקוב והניח אותה בשקית נפרדת. "אני אבדוק אם
היא טבעית או צבועה או אפילו מפיאה", אמר מסופק. "לדעתי כדאי
שגם תבדוק DNA", אמרתי. ג'ניפר זקפה את גביניה. "יכול להיות
שמדובר גם בעדה או בסתם עוברת אורח שאינה קשורה לרצח", אמרה
לפתע. "הכל יתכן", אמר ג'ייקוב. "אני מרוצה מהממצאים בינתיים.
יתכן שהם יספקו לנו קצה של חוט בניגוד למקרים הקודמים שלא היה
כלום. אני לא חושב שהדברים האלה שייכים לרוצח, מאחר ועד עכשיו
הוא היה זהיר ביותר ומאוד סטרילי. הוא לא יהיה עד כדי כך
מרושל", הוסיף. "נמשיך לחפש?", הצעתי.
כולם הנהנו, וחיפשו הפעם בדייקנות יתרה.
סובבתי את השטח בין השיחים, כשלפתע מעדתי.
"זין!", קיללתי והבטתי תחתיי לראות על מה כשלתי.
"איזו הפתעה!", קראתי בקול.
ג'ניפר וג'ייקוב פנו אליי במהירות וראו אותי אוחז בנעל
פלטפורמה שחורה עם עקב אימתני. עד מהרה מצאנו גם את הנעל
השנייה. "הייתה כאן מישהי, אני בטוח בכך. אני גם מתאר לעצמי
שהיא ראתה משהו", אמרתי. ג'ייקוב בחן את הסביבה, והבחין
בטביעות על האדמה של סימני עקב הזהים למגפיים המתקרבים ולפתע
עקבות רגליים יחפות המתרחקות לכיוון הנגדי שמרחקים גדולים היו
בין טביעת רגל אחת לשניה. "היא רצה", אמרתי עם ג'ייקוב בבת
אחת. ג'ניפר התכופפה כלפי העקבות, וצילמה אותן במצלמה עם זום.
"היא ברחה ממשהו", אמרה בשקט. "אנחנו חייבים למצוא אותה", אמר
ג'ייקוב בפנים חמורות סבר. "ייתכן שהיא הסיכוי היחיד שלנו
לפתור את הפרשה." הרהרתי בדבר. יתכן שיש מישהי שראתה את הרוצח!
אבל איך נמצא אותה?
השמש כבר שקעה, והלילה ירד. "הספקנו הרבה להיום, אנשים!",
הכריז בקול ג'ייקוב. כולם ארזו את הכל. הבטתי אל סימון הגיר
הלבן. הגופה נלקחה מזמן ע"י אמבולנס משטרתי, לאחר שרופא קבע את
מותו של הקשיש.
אני וג'ניפר נותרנו לבד. "אתה חושב שהיא תחזור?", לחשה באוזני
ג'ניפר. "אני לא יודע", אמרתי והבטתי בנקודה כלשהי אי שם בחלל.
"אני מקווה". לפתע היא הזדקפה: "תביט!", והצביעה לעבר דמות כהה
באופק. היא ענטזה עד שהגיעה לפנס רחוב. זו הייתה אישה גבוהה
בעלת שיער ארוך שעמדה שם ומתחה את הגרביון שלה במעלה רגליה.
"בואי", אמרתי, ומשכתי בידה. רצנו אוחזים יד ביד. "חכי רגע",
עצרתי אותה. "אני חושב שלי יהיה יותר קל לדובב אותה", אמרתי.
היא הנהנה ואמרה בחיוך: "קדימה, נראה כמה טוב אתה יודע להפעיל
את הקסם שלך על נשים..."
היא עמדה בחושך לא הרחק משם וצפתה בי הולך לאישה ההיא. האישה
העבירה אצבעות בשיערה הפרוע מעט וסידרה אותו. "שלום לך!", אמרה
בלעיסת מסטיק תוך שהיא סוקרת אותי מכף רגל ועד ראש. "שלום",
אמרתי. הסתכלתי עליה מנעלי העקב שלה, דרך גרביוני הרשת, חצאית
המיני הקצרצרה ועד גופיונת קטנטונת. היא התכופפה כדי לסדר את
החצאית, ושדיה התפוחים כמעט נשפכו ממחשופה הנדיב. "אתה מחפש
משהו?", שאלה בכיווץ שפתיים מפתות וצבועות באדום לוהט. "אני
צריך עזרה", השבתי בקול שקט. "מותק", אמרה בחיוך שחשף שן קדמית
חסרה, "אני עושה הכל. מה אתה רוצה. אם הזדיינתי עם זקנים בני
שבעים שבקושי עמד להם, אני בטוחה שאוכל לעזור גם לך..." "זה לא
מה שאת חושבת", הובכתי. "זה האזור הקבוע שלך?", שאלתי לאחר זמן
מה. היא הנהנה והדליקה סיגריה. "ראית אולי משהו חשוד או יוצא
דופן ביום ראשון בלילה?", שאלתי בתקווה. "למה אתה מתכוון?",
היא כיווצה גבותיה בחשד.
שלפתי טייפ רקורד קטן ששימש אותי להקלטת מרואיינים. "בנזונה",
פלטה. "אתה שוטר? כי לא עשיתי כלום. אני סתם עומדת כאן. זה לא
מה שאתה חושב!", התגוננה. "אני רק עיתונאי. אני פשוט חוקר מקרה
רצח", אמרתי, והקלטתי את השיחה. "לא ראיתי כלום, באמת שלא!"
אמרה. "אלה שלך במקרה?" שאלתי, ושלפתי אחת מנעלי העקב שמצאנו
עטופה בשקית. היא החווירה כסיד בבת אחת. "אין לי מושג של מי
זה", אמרה במהירות. "לא? היא דווקא נראית לי במידה שלך", קרבתי
את הנעל לכף רגלה. "אני יכול לבקש מאחד השוטרים שייקח ממך
טביעות אצבע, ולשלוח אותך לחקירה", אמרתי לה וקרבתי לאוזנה,
"ואני בטוח שאינך רוצה בזה". היא רעדה ועל פניה הייתה הבעת
חוסר אונים. היא שאפה שאיפות מהסיגריה בקצב, כאילו ציפתה שהן
יביאו לה את הישועה. לאחר שחשבה זמן מה, אמרה: "טוב, אני מודה.
הן שלי. הייתי פה ביום ראשון ובהחלט אני יכולה להגיד לך שקרו
פה דברים שלא היו צריכים לקרות". אוזניי הזדקפו לשמע דבריה.
"אבל מה שיש לי לספר לך, לא יבוא לך בכזאת קלות" הוסיפה,
כשחשבה שהיא יכולה להרוויח משהו. "מה את רוצה?" שאלתי, "למרות
שאם ראית פשע ואת יכולה לעזור לנו, זו חובתך כאזרחית." "לעזור?
חובתי כאזרחית? מה אתה מזיין לי את המוח?" שאלה במרירות. "איפה
הממשלה? איפה המשטרה כשאנחנו, האנשים הקטנים צריכים אתכם?
למישהו כאן מפריע שאנחנו נרקבות ברחובות לפעמים בלי בית, בלי
אוכל, חיות בתנאים שאפילו לחיות אין", אמרה ושאפה עוד שאיפה
מהסיגריה. הבטתי בא מלא רחמים.
"אתה אל תרחם עליי. אני יודעת מ'תה חושב. מה היא מזיינת לי את
השכל, היא יכולה להפסיק מתי שהיא רוצה. אז זהו, שזה ממש לא
ככה. אני, עוד יש לי מזל. אין לי סרסור מסריח שלוקח שמונים
אחוז מהרווחים ומשאיר בקושי כמה דולרים. אבל זה לא חיים זה. זה
חרא של חיים. אני מרגישה כמו בובה, אתה מבין? חיה מזיון לזיון
עם גברים שבחיים לא הייתי מעיפה עליהם פעם מבט. אני רבה עם
גברים חרמנים על כמה סנטים כשהם מבקשים מציצה. לפעמים הם
בורחים ואני אפילו לא מקבלת את מה שמגיע לי ואתה חושב שלמישהו
אכפת?", שאלה שאלה רטורית. "ממש לא! כולכם מתחסדים, משחקים
אותה שאכפת לכם ובעצם זה לא מזיז לכם ת'קצה של הציפורן. אז אני
חושבת שאם אני אעזור פה, זה לא בגלל שאני חייבת. כי אני לא.
תמיד אני אוכל להכחיש שראיתי משהו ולא תוכל להוכיח את זה. אני
אגיד שהזדיינתי כאן עם לקוח והוא הרביץ לי וברחתי. זהו. אז
כדאי שתקשיב לי, ותעשה מה אני אומרת, מובן?", שאלה ואחזה
בצווארון חולצתי. "חוץ מזה", אמרה, "זה לא בדיוק חוקי מה שאתה
עושה עכשיו, אתה יודע. אני אולי זונה ונרקומנית, אבל לא טיפשה.
אותי לא עשו באצבע", אמרה והעבירה ציפורן ארוכה ואדומה כדם על
צווארי, דרך חזי ובטני באיטיות מגרה. היא הגיעה למבושיי ותפסה
אותם. בלעתי את רוקי.
"למה את מתכוונת?", לחשתי. היא חייכה. "אני חיה בשביל לגרות
גברים כמוך. כמה אירוני - לחיות למען גברים שהורסים את חיי אחר
כך". "התכוונתי למה אמרת שזה לא חוקי מה שאני עושה?" שאלתי.
"אה, זה. בגלל שכמו שאתה אומר, אתה כולה עיתונאי, וזהו. אני
מכירה את המשטרה המסריחה שלכם יותר מדי טוב ואני יודעת שאסור
לך לחקור אותי ללא נוכחות עורך דין. כמו שאני מכירה אתכם, עוד
תנסו להפיל את כל הרצח הזה עליי", אמרה. "אז היית עדה לרצח?",
שאלתי בתדהמה. "שקט, מותק", קטעה אותי. "אסור לך גם לחקור אותי
ובטח שלא להקליט אותי", כיבתה את המכשיר בהתגרות. "גם אם אני
אגיד שרצחתי אותו, העדות שלי לא שווה כלום כי היא לא חוקית",
הוסיפה.
לעזאזל, חשבתי. איך לא חשבתי על זה. סובבתי את ראשי לאחור
לפינה החשוכה בה עמדה בשקט ג'ניפר, רואה ואינה נראית. למה לא
אמרת לי את זה? שאלתי אותה בלי קול. היא צודקת. מה עושים?
נשענתי על העמוד סמוך אליה.
"אז מה עושים? או יותר נכון, מה את רוצה?" שאלתי. "אני יודעת
שאני חשובה לחקירה הקטנה שלך. אני לא יודעת מה בדיוק המשמעות
שלה, אבל אני בטוחה שאתה יודע. אני רק יודעת שהמידע שיש לי
חיוני לך, ושווה הרבה" אמרה ועשתה הפסקה קלה. "אז ככה", אמרה
ונצמדה אליי. בירכה נכנסה אל בין רגליי, וניחוח כבד של סיגריות
מעורבות בבושם זול נשב אל אפי מגופה. "אני רוצה מאתיים דולר.
לא, ארבע מאות. אין לי בקשות גדולות. אני רוצה גם חסינות
מהמשטרה המזדיינת שלא יעצרו אותי פה. אם לא להוציא אותי
מהזנות, לפחות שיתנו לי לעבוד בשקט", אמרה במרירות.
"אני לא יודע אם אני אוכל לתת לך את זה. הכסף יבוא מכיסי, כי
זה לא חוקי לתת לך כסף על מתן עדות. מה גם שבסוף את עוד עלולה
להגיד ששידלתי אותך", אמרתי. היא הרהרה בדבריי. "טוב, אז אני
רוצה את החסינות לכל החיים". "אני חושב שזה יהיה בסדר. אפשר
לסדר את זה, יש לי קשרים", אמרתי. "זה טוב. אבל איך אני אדע
שאם אני אספר לך הכל, אתה באמת תיתן לי את מה שאני רוצה?",
שאלה בחשדנות. "זאת לא בעיה", אמרתי. "בעצמך אמרת שהעדות שלך
לא שווה כי אני לא שוטר. אני רוצה שתספרי לי הכל עכשיו שלא
לציתות. מחר תגיעי לתחנת המשטרה איתי, ותמסרי את העדות שלך
לאחר שתדברי עם הקצין האחראי לחקירה והכל יסתדר. מה את
אומרת?." היא הנהנה, והציתה סיגריה שניה.
"אז ככה זה היה. בסביבות עשרה לארבע, ארבע לפנות בוקר בלילה
בין יום ראשון לשני הלכתי ככה מתה מעייפות אחרי היום המסריח
שהיה לי. הרגליים כאבו לי והלכתי ככה לרחוב הזה, לקינג ג'ורג'.
באתי לעשן קצת, להירגע. כאבו לי הרגליים נורא אז רציתי לשבת פה
קצת ולנוח. איך שאני עומדת להדליק את הסיגריה, אני שומעת קולות
מוזרים כאלה. מן חבטות. עמדתי מאחורי הבניין הזה", אמרה
והצביעה לבניין הסמוך לזירת הרצח, "והסתתרתי. ראיתי איזה בן
אדם לבוש במעיל גשם ארוך ושחור עם מן כובע כזה על הראש וחשבתי
שזה נורא מוזר שבאמצע הקיץ הוא הולך ככה אפילו שהיה קצת קר
בלילה. הוא ישב על איזה מישהו ששכב על הכביש שמה. הוא אחז
בסכין ממש ארוכה כזאת, ודקר אותו. הוא התחיל לצרוח עליו, לא
הבנתי בדיוק מה וחשבתי שאולי האיש עדיין חי. ואז הוא התחיל
לצחוק כמו מטורף ונורא נבהלתי", כאן היא הפסיקה לרגע את שטף
דיבורה, ולקחה שאיפה ארוכה מהסיגריה. היא הציעה לי אחת ואפילו
שלא אהבתי את הסוג הזה של הסיגריות, לקחתי כדי שלא תפסיק לדבר.
הדלקתי אותה. "ואז ברחת", קבעתי עובדה.
היא הנהנה, כולה מפוחדת. "נבהלתי. ראיתי מספיק מטורפים בחיים
שלי, וממש לא היה בראש'לי להתעסק עם עוד אחד. בטח לא רוצח. אז
רצתי ונפלתי על אבן. פתאום שמעתי אותו מקלל ואז מתחיל ללכת.
שמעתי אותו בא לכיוון שלי, ובקושי לא צעקתי. קמתי מהר כי פחדתי
שהוא יתפוס אותי ואז מחר ימצאו גם את הגופה שלי. הנעל נפלה לי
ולא היה לי זמן לנעול אותה, אז פשוט זרקתי אותה וגם את השניה
וברחתי לסמטה אחרת. זהו", סיימה. בית החזה שלה עלה וירד וראיתי
את הפחד בעיניה. היא חייתה את הסיוט מחדש. היא נצמדה אליי.
"אני מקווה שלא יהיה מצב כזה שהוא יגלה שהלשנתי עליו, ואז הוא
ירדוף אותי, נכון?", שאלה בחשש. "לא נראה לי. אין שום דרך שהוא
ידע שזו את, כשהוא כבר ידע, הוא יהיה במשפט ואם זה יהיה תלוי
בשוטרים שאני עובד איתם, הם יסדרו לו עונש מוות", הרגעתי
אותה.
"אז את תבואי מחר?", שאלתי. היא הנהנה ומחתה דמעה קלה מעינה.
"שיט. נמרח לי האיפור..."
מחקתי לה את שאריות האיפור שנמרחו והיא חייכה אליי. היא הסיטה
את שיערה השחור והחלק לאחור, והבטתי בו. לפתע מחשבה ניצתה
בראשי."הוא, אמרת?", שאלתי. "למה אתה מתכוון?" "הרוצח היה גבר
או אישה?", שאלתי. "אני לא ממש בטוחה. המעיל הסתיר את הגוף
והצעקות היו חלושות מדי. אני לא זוכרת. נדמה לי שזה היה גבר",
אמרה. "אבל את לא בטוחה?" "לא", השיבה בצער. שלפתי מכיס מכנסי
כרטיס ביקור. "תתקשרי אליי מחר כדי שנתאם מתי תבואי לתחנה. את
יודעת איפה היא?" "אם אני יודעת...", צחקה. "טוב, אני צריך
ללכת. תודה", אמרתי בחמימות והסתובבתי.
לפתע היא תפסה בחגורתי והתקרבה אליי כשעיניה ננעצות בעיניי.
"אתה חמוד, ואם היא לא מספקת אותך", אמרה והסתכלה לכיוון שבו
ג'ניפר עמדה, "תבוא אליי, ואני אעשה לך טוב. אני אפילו אעשה לך
הנחה טובה", אמרה בחיוך שחשף שוב את החור שהיה במקום שן קדמית.
הרמתי את גבותיי בפליאה. איך היא ראתה אותה?! הנהנתי והלכתי
לכיוון ג'ניפר, מביט מבט אחרון בזונה ההיא שהמשיכה לכביש
בניסיון למצוא לקוחות.
"מה זה היה?", שאלה ג'ניפר בחשדנות.
"מה?", שאלתי, לא יורד לכוונתה.
"כל הפלרטוטים האלה", אמרה.
"אה. זה כלום, את יודעת. אבל הצלחתי. הוצאתי ממנה הכל ומחר היא
תבוא ותמסור עדות מלאה", אמרתי בחיוך המביע ניצחון. היא כרכה
זרועה מסביב למותניי. "בוא נלך הביתה, כבר מאוחר. אתה בא
אליי?", שאלה. הסכמתי והלכנו לכיוון המכוניות שלנו.
1/8/02, יום ה' 13:27, משרד החקירות, משטרת לוס אנג'לס.
עמדתי עם ג'ניפר, ג'ייקוב ועוד שני שוטרים ביניהם בנג'מין בתוך
חדר קטן וחשוך. הבטנו אל תוך קיר זכוכית שהפרידה בין החדר הזה
לחדר החקירות. קיר הזכוכית הוא למעשה שקוף רק מהצד שלנו ומהצד
השני הוא נראה כמראה. השוטר שלא הכרתי ישב מול שולחן עמוס
במכשירים שונים ביניהם מכשירי הקלטה, שהקליטו את כל מה שנאמר
בחדר החקירות. הזונה, שגיליתי לפני כן שהיא עונה לשם לורה,
ישבה על כסא מתכת ישן. ילו הייתה עוד אחת, חלק מסדר היום שלו.
"היכן היית בתאריך ה-1/8/01 בין השעות 3:30 ל- 4:00 לפנות
בוקר?", שאל החוקר. "סיימתי עם לקוח בסביבות השעה רבע לארבע,
והתכוונתי לחזור הביתה. עברתי דרך רחוב קינג ג'ורג' שהוא במרחק
עשרים דקות בערך מביתי", השיבה. "האם נתקלת במשהו חשוד? ספרי
לי מה קרה במילים שלך", ביקש החוקר, מאזין לכל מילה שלה. היא
חזרה על הסיפור שנית, כשהפעם נאלצה לפרט כל פרט ופרט שעלה
בראשה. סרטי ההקלטה בחדר בו הייתי הסתובבו באיטיות, נוצרים את
מלותיה וזיכרונותיה. כשסיימה לבסוף מותשת לאחר שענתה על עשרות
שאלות, הודה לה החוקר. היא הרימה את תיקה וצעדה לעבר הדלת.
החוקר ביקש ממנה להמתין מספר רגעים וניגש לחדר הסמוך. "אתה
חושב שאפשר לסמוך על העדות שלה?", שאל ג'ייקוב את החוקר תוך
שהוא מביט עליה בעיון, לא מודעת שמסתכלים עליה. "אני סבור
שכן", אמר החוקר. "גם הראיות בשטח תומכות בסיפור שלה", הוסיף.
השוטר שישב ליד המכשירים הוסיף בתגובה לשיחתם: "הקלטתי את הכל.
קח עותק", והגיש לג'ייקוב קלטת. מדפסת הוציאה לאחר מספר דקות
את המלל של התחקיר, והחוקר הוציא את הדפים הרבים.
הוא הלך לחדר החקירות, ואמר בחיוך: "מצטער שנאלצת לחכות כל כך
הרבה". "אין דבר", השיבה.
"יש עוד משהו שאת רוצה להוסיף?", שאל החוקר כהרגלו. "לא. אני
חושבת שזה הכל." הוא נתן לה לקרוא את המלל ולאחר שסיימה, אמרה
שהיא מאשרת את כל מה שנכתב שם, הוא החתים אותה על הטפסים
המתאימים. היא יצאה מהחדר, כשאני וג'ייקוב מחכים לה.
"לורה, תכירי, זה ג'ייקוב. הוא אחראי על החקירה. דיברתי אתו על
הבקשה שלך והוא אמר שהוא יטפל בכך", אמרתי. שניהם לחצו ידיים
וג'ייקוב הוסיף: "גברת, אין לך מה לדאוג. תודה רבה, עזרת לנו
מאוד". הצענו לה לשבת לקפה ועוגה, אך היא אמרה כי היא ממהרת
וגם ככה בזבזה שעות עבודה יקרות. היא פנתה ללכת ובדיוק אז יצאו
בנג'מין וג'ניפר. בנג'מין חבש כובע מצחייה שחור הפוך על ראשו
וסמל המשטרה רקום על קידמתו. תלתל ג'ינג'י קפץ ונחת על מצחו.
הוא צחק.
לורה כיסתה פיה בתדהמה. "מה קרה?", שאלתי בדאגה. "נזכרתי במשהו
נוסף", אמרה והגבירה קולה.
"היה רגע אחד שהרוצח סובב את ראשו לאחור והספקתי להציץ בו מבט
חטוף. אני לא זוכרת את פניו, וממילא לא יכולתי לראות בגלל
המרחק והחושך, אך דבר אחד אני זוכרת; מהכובע השחור שלו הציצו
כמה תלתלים ג'ינג'ים בדיוק כאלה!", הצביעה על שיערו של
בנג'מין. עמדנו כולנו פעורי פה, המומים בכדי לומר משהו.
ג'ייקוב הביט במבט בוחן את בנג'מין. ג'ינג'ים אינם נפוצים
ביותר, לא כל שכן ג'ינג'ים בגוון המיוחד של שיערו של בנג'מין-
צבע הנע בין נחושת לחלודה. סערה התחוללה בנו. לי ולג'ניפר נפל
האסימון בבת אחת. "ג'ייקוב, אנחנו צריכים לשוחח איתך", אמרה
ג'ניפר ברצינות ואני הנהנתי. בנג'מין החוויר כולו. "אני גם
חושב ככה", אמר ג'ייקוב בקשיחות.
"בנג'מין, איפה אתה היית ביום ראשון בין שלוש וחצי לארבע וחצי
בלילה?", פנה אל בנג'מין. "אני... אני הייתי בבית וישנתי
כמובן", גמגם. "אתה יכול להוכיח את זה?", שאל. בנג'מין רעד
כעלה נידף ברוח, והניד ראשו לשלילה. השוטר אחז בזרועו של
בנג'מין שצעק: "אני לא מאמין! אני פשוט לא מאמין! איך אתם
מעזים לחשוד בי? ג'ון? ג'ניפר? תעשו משהו!". השוטר משך אותו
בשרוולו וגרר אותו במסדרון.
"איך אתם מאמינים לזונה הזאת?", שאג. הרכנתי את ראשי לרצפה.
פסענו בצעדים כבדים למשרדו של ג'ייקוב. ג'ניפר וג'ייקוב ישבו
על הכיסאות, ואני ישבתי על השולחן. "מה יש לכם לומר?", שאל
ג'ייקוב בשקט.
"אני חושבת שלבנג'מין יש נגיעה בכל מקרי הרצח האלו", אמרה
ג'ניפר. "עוד בהתחלה חשדנו שהרוצח הוא מישהו מהמשטרה שיודע
הכל", אמרתי. "האומנם?", שאל ג'ייקוב. "איך?" "כל הרמזים
הצביעו עליו, עכשיו כשאני חושבת על כך", אמרה ג'ניפר. אני
פירטתי: "הוא הראשון שהודיע לך על הרציחות. הוא היה שם בין
הראשונים; הייתה לו גישה לחומר, לראיות, לממצאים; הוא היה נוכח
בכל הישיבות, וידע מה אנחנו מתכננים; הוא ידע את כל פעולותינו,
ותכנן על פיהן את הרציחות. למשל- שמת לב ששתי הרציחות הראשונות
התרחשו בחורשת גולדן פורסט, ואחרי שגילינו קשר בין מקרי הרצח
והחלטת לשים מעקב, פתאום היה מרווח גדול של זמן בין הרצח השני
לשלישי של כשבוע וחצי- יחסית למרווח הזמן של יומיים בין הרצח
הראשון לשני; פתאום הרציחות מפסיקות להתרחש ביער; דווקא
בשבועות שהחלטת לשים מעקבים ותצפיות, לא קורה כלום; פתאום
מוצאים גופות בסמטאות. חוץ מזה, הוא מתאים לפרופיל שהרכיב
הפרופיילר- לבן, בגיל מתאים, והוא סגור וביישן".
ג'ניפר נכנסה לדבריי: "יש לו גם מניע; גיליתי שבילדותו אחיו
הגדול של אבא שלו התעלל בו מינית. אפילו מצאתי מספר ידיעות על
כך בעיתונים ישנים". ג'ייקוב ואני הופתענו. אפילו אני לא ידעתי
את זה. למה היא לא סיפרה לי את זה? "יש עוד פרט חשוב שלא
ציינו, ובמבט לאחור הוא משמעותי", אמרתי וצמצמתי עיניי. "עם
הזמן בנג'מין התקרב אליי ואל ג'ניפר מאוד ושוחח עמנו רבות על
התיק הזה. לא ראיתי את זה כדבר חשוד, ולקחתי את זה באופן טבעי.
ביום ראשון, ישבנו ג'ניפר ואני בקפיטריה, ובנג'מין הצטרף
אלינו. הוא התחיל לדבר על הרציחות, ושאל את דעתנו על הכל. משפט
אחד זכור לי במיוחד. הוא אמר פתאום שאם הוא היה הרוצח, הוא היה
רוצח ברחובות קינג ג'ורג' והנסון סטריט. גם בגלל שיש שם סמטאות
מבודדות וחשוכות, וגם בגלל שהם נמצאים בקרבת שני בתי האבות
המרכזיים בלוס אנג'לס, ויש שם ריכוזים גדולים של זקנים",
פירטתי.
ג'ייקוב הרים את גבתו הימנית, והרהר בדברינו. "לא אמרתי לכם
עדיין, אבל פנינו לבית האבות 'גולדן אייג'' והמנהל בא. הוא
זיהה את גופתו של הישיש וטען כי הוא משתכן שם כבר חמש שנים.
הגופה עדיין לא עברה ניתוח, אלא תעבור רק ביום ראשון בבוקר.
כמו כן, התברר לנו שהייתה פריצה בדלת הראשית שלא הבחינו בה
בהתחלה, מאחר ולאחר מכן הדלת נפתחה מבפנים", אמר ג'ייקוב והביט
בנו. "אתה רואה?", שאלנו ביחד אני וג'ניפר. "ועכשיו גם הזונה
שראתה שיער ג'ינג'י", אמרה ג'ניפר.
הבטתי במפת לוס אנג'לס הפרושה על אחד הקירות במשרד ובמיוחד על
ארבעת הסיכות הכחולות שננעצו במקומות שונים על המפה שכל אחד
מהם סימן מקום רצח. בחנתי מקרוב את הרחובות.
"ג'ניפר?", קראתי לה. "תוכלי לברר מהי כתובתו של בנג'מין?",
ביקשתי. "אין שום בעיה", אמרה.
ג'ייקוב הרים ראשו מערמת הניירות שניצבה על שולחנו. "ג'ניפר
פתחה את המחשב של ג'ייקוב ותקתקה במקשים. "מצאתי!", קראה. "היא
הביטה על צג המחשב, והקריאה: "שדרות וושינגטון 2436".
חיפשתי במהירות את הרחוב הארוך, והעברתי אצבע לאורכו. "הנה,
באזור הזה בערך בנג'מין גר. את רואה את מה שאני רואה?", שאלתי
את ג'ניפר שגחנה לידי על המפה. ג'ייקוב עמד מאחורינו.
"לעזאזל!!!", קרא. הסיכה הצהובה שבה סימנתי את מגוריו המשוערים
של בנג'מין עמדה פחות או יותר במרכז שתי הסיכות שסימנו את מקרי
הרצח בסמטאות. גם שתי הסיכות האחרות שסימנו את מקרי הרצח ביער,
היו לא רחוקות משם.
ג'ייקוב צעד צעדים כבדים לעבר מושבו. "אבל כל הראיות
נסיבתיות", אמר בצער, מתנגד בלבו למה שהצגנו בפניו. ג'ניפר
קרבה לג'ייקוב, ואמרה ברוך: "ג'ייקוב, אני חושבת שהדבר החכם
ביותר יהיה להוציא צו משפט לחיפוש ואיסוף ממצאים בביתו של
בנג'מין, ואחר כך לחקור אותו. זה יהיה טוב, כי אם נמצא משהו
מפליל, נוכל לשאול אותו על כך."
ג'ייקוב אסף זרועותיו סביב ראשו, ואמר: "אני מקווה מאוד
שהמציאות היא לא כפי שהיא נראית. אחרת חבל, הוא בחור טוב
ביסודו". הוא ישב כך בשקט ולאחר מכן התרומם ממקומו. "אני אלך
לטפל בצו. חכו לי ואז נלך ביחד, טוב?."
הסכמנו, וכשהלך, המשכנו לדבר על הימים העמוסים שעברו עלינו. | 