לחלק הראשון: http://stage.co.il/Stories/227900

                                    -פרק שישי-

19/7/02, יום ו'  23:50 בלילה.

לבשתי ג'ינס כחול כהה מפוספס, וחולצה עם שרוול קצר צמודה בצבע
שחור. למזלי, גם בגילי המתקדם, ולמרות העובדה שאני כמעט לא
עושה ספורט כי אין לי זמן (והאמת, אני גם די עצלן), אני נראה
די טוב, ובעל גוף רזה אך קצת שרירי. בעיקר בזרועות. נשים מתות
על זה, אבל למי יש כוח להשקיע? הנחתי ג'ל בשיער, אפטר שייב
לאחר הגילוח ובושם שמניסיון קודם, עושה את זה לנשים. הבטתי
במראה בסלון. איזה תותח אני!
יצאתי מהבית, ונכנסתי למכונית. הלילה, זה הלילה. אני מרגיש את
זה.
ככל שהתקרבתי לבית של ג'ניפר, חשתי את הלב שלי פועם כמו מטורף.
הבטתי בדף קטן ומקומט שעליו הייתה רשומה הכתובת שלה, אך לא
הייתי זקוק לכך. היא חיכתה לי בפתח בניין גבוה בן 10 קומות,
חדש למדי. היא אמרה שהיא גרה בקומה האחרונה בפנטהאוז עם מרפסת.
היא פשוט קרנה כולה. הייתי המום. היא פתחה את הדלת של הפיאט
אונו האדומה שלי שקניתי לפני שנתיים, ונכנסה בחיוך ענק.
"היי! מה קורה?", אמרה.
ניחוח הבושם שלה שהתפשט בחלל המכונית, טמטם אותי במתיקותו,
בטרופיות שלו. הרגשתי שבוי שלה.
"אני מרגיש טוב, תודה, ואת?"
"נהדר! היום אנחנו הולכים לעשות חיים. אני אקח אותך לפאב מדהים
בעיר שאני לעולם לא מתאכזבת ממנו. אגב, היה לך קשה למצוא את
הבית?"
"לא, בכלל לא". אמרתי, והדלקתי את הקומפקט דיסק. ברקע התנגנה
מוזיקת שאנטי מרגיעה.
היא חייכה, העיפה את שיערה השחור והחלק לאחור, ועצמה עיניים.
מעולם לא ראיתי אותה בשיער פזור, אלא תמיד אסוף בקפידה. גם אף
פעם לא ראיתי אותה על בגדים אזרחיים.
"אני חייב לציין שאת נראית כל כך שונה הערב...", היא פקחה
עיניה והביטה בי, מרימה גבה. "זאת אומרת, את נראית פשוט...
מהממת".
היא חייכה ואמרה: "תודה, גם אתה  נראה לא רע בכלל, והרבה יותר
נינוח".
זה בגללך, רציתי לומר.
לאחר נסיעה של כרבע שעה, היא הורתה לי לעצור. ירדנו מהמכונית
לאחר שהחניתי.
היא הלכה לידי, ואני הנחתי את ידי על מותניה בעדינות, מכוון
אותה לכניסה.
בכניסה עמד כושי ענק ומפחיד שבחן את הנכנסים שעמדו בתור ארוך.
הוא מישש את גופי כדי למצוא נשק, אך כשסיים והביט בי בחיוך,
הייתה לי הרגשה מוזרה שהוא גם מאוד נהנה מזה...
"אני חושבת שיכול מאוד להיות שהוא האיש שלנו, לא?", לחשה
בחיוך.
בקושי החנקתי את צחוקי, אבל מצד שני אי אפשר לדעת. זה יכול
להיות כל אחד.
התיישבנו ליד שולחן קטן עם שני כסאות ברזל גבוהים. המוזיקה
הייתה רועשת, ובקושי שמעתי את עצמי חושב...
היה ממש עמוס, והמלצרית הגיעה אלינו רק אחרי רבע שעה מאז
שהתיישבנו, שלא לדבר על חצי שעה נוספת עד שהיא הביאה את
המשקאות.
היא באה סוף סוף ונתנה לה את האורגזמה שהיא ביקשה (נורא רציתי
להעיר לה על הבקשה הזו, אבל החלטתי להתאפק), ואני ביקשתי רד
בול עם וודקה.
"בואי לא נדבר על עבודה. ספרי לי על עצמך".
היא חייכה, ואמרה שכמובן אין מה לספר.
משום מה, ברגע שהיא פתחה את הפה, היא כמעט לא הפסיקה. היא
סיפרה על ילדותה בעיירה קטנה, על העבודה שלה כחוקרת ועל כל
מיני מקרים מעניינים שהיא נתקלה בהם, ועל הסיבה שהיא החליטה
לעבוד במשטרה.
ישבתי מרותק אליה, והייתי שקוע בפניה, בתנועות שפתיה, בהבעות
פניה, בצחוקה, ובדרך שבה היא מעיפה את שיערה לאחור. בלעתי
בשקיקה כל מה שהיא אמרה, אפילו שלמעשה שמעתי רק חצי מהדברים.
היא התגלתה כבחורה מעניינת ובעלת חוש הומור שיודעת להתבטא
מצוין.
היא שאלה אותי על עצמי, וסיפרתי לה על חיי הנוכחים בעיקר. על
שאלות על העבר התחמקתי, ולא יכולתי לספר לה על הגילוי שלי
לאחרונה ועל החלומות שהטרידו אותי כבר מספר ימים.
התחוור לי, שהיא אישה לא רק מושכת, אלא גם מעניינת.
ושאני רוצה אותה ולא רק במיטה.
אוי, אלוהים, כמה שהייתי רוצה אותה במיטה שלי, להרגיש אותה
מתפתלת מעונג תחת גופי, ולחוש את שפתיה  המפתות על שפתיי, את
רגליה הנכרכות סביב מותניי.
אבל זה עוד יגיע, אני בטוח בכך.                  
לאחר שסיימנו את המשקאות שלנו, קפצה לפתע כששמעה שיר סקסי
ואיטי שאיזה זמר שחור שר. היא אמרה שהיא פשוט חייבת לרקוד
אותו, ושנינו קמנו. היא סחבה אותי למרכז הרחבה, הצמידה אותי
אליה, והניחה את ידיה מסביב לצווארי.
רקדנו צמוד, והתנועענו עפ"י הקצב של המוזיקה, כשרגלה בין
רגליי. היא הייתה קצת נמוכה יחסית אליי, וכשהיא הרחיקה מעט את
ראשה, ראיתי את חריץ שדיה מבעד למחשוף. כל כך התחשק לי לגעת
בהם!
בארבע וחצי בבוקר, כבר לא יכולנו יותר, והראש קצת הסתובב
מהמוזיקה החזקה, מהמאמץ בריקוד, ומהאלכוהול. נכנסנו למכונית,
ונסענו בשקט לביתה. החניתי את המכונית, ובחוץ השמש גירדה מעט
את השחור של הלילה, והחליפה  אותו במעט כתום.
היא הניחה את ידה על רגליי, ואמרה: "תודה לך, ג'ון. מאוד
נהניתי אתך הלילה, ואני חייבת לציין שאתה פשוט רקדן מעולה!".
חייכתי, ואני חושב שאולי אפילו הסמקתי קצת. היא נישקה אותי
נשיקה חטופה על שפתיי, והתרחקה מעט. בין ראשנו היו סנטימטרים
ספורים. הבטנו אחד בשני, ואני קרבתי את שפתיי אל שפתיה. היא
דחפה את לשונה אל בין שפתיי, ושיחקה בלשוני עם לשונה בצורה
החושנית ביותר שמישהי אי פעם נישקה אותי. אחזתי במותניה,
והצמדתי אותה אליי. היא הניחה רגל ארוכה על רגליי, וליטפתי
אותה בעדינות, מרים את המכנס מעט למעלה, חש את רכותו וחלקותו
של עור רגלה.  משם עברתי אל צווארה, וליטפתי אותו בכריות
אצבעותיי מעלה ומטה. היא ליטפה את שיערי, וחפנה אותו
באצבעותיה, ואז עברה לגבי. חשתי צמרמורות בכל גבי, והיא חשה
משהו בולט צמוד אל בין רגליה. הפסקתי לנשקה, ועברתי בעדינות
מהצוואר אל החריץ בין שדיה. חפנתי שד קטן ומוצק בידי, ונהניתי
לחוש את רכותו.
"ג'ניפר... ",לחשתי באוזניה ברוך, והכנסתי את ידי מתחת
לגופייתה.
לפתע היא ניתרה ממקומה, ואמרה בבהלה: "אני חושבת שאני צריכה
ללכת עכשיו הביתה. אני עייפה, ומחר יש לי הרבה סידורים לעשות",
אמרה וחיככה את כפות ידיה.
היא הרימה את תיקה ופתחה את הדלת: "חוץ מזה, אני קופאת מקור.
ביי ג'ון, נדבר כבר מתישהו, טוב?", אמרה ועמדה.
הבטתי בשדיה. היא הייתה ללא חזייה, ופטמותיה שהזדקרו, נראו
בבירור מבעד לאריג הדק של הגופייה. כנראה שבאמת היה לה קר. היא
הלכה בצעדים מהירים ונעלמה בחושך חדר המדרגות. זה לא היה מקור.
היא רצתה אותי גם, אני יודע את זה. זה היה סתם תירוץ. אבל למה
היא ברחה ככה? זה היה מהיר מדי? אולי היא עדיין מאוהבת בחבר
הקודם?
אולי היא מפחדת שאני אעשה לה את אותו קטע שהוא עשה?

נכנסתי לבית, עייף כל כך. העפתי מרגליי את נעליי, ונעלתי את
הדלת. התפשטתי, ופשוט נמרחתי על המיטה. ג'ניפר עדיין הייתה
בראשי, ניחוחה עדיין היה על עורי, וכל נוכחותה עדיין אפפה
אותי.
עצמתי עיניי והתכרבלתי במיטה תחת השמיכה הרכה, וחשבתי עליה.
דמיינתי אותה שוב והרצתי את כל הערב בראשי. הלילה, כך קיוויתי,
אוכל לישון טוב יותר.
אז קיוויתי...


                                     -פרק שביעי-

21/7/02, יום א' 8:00 בבוקר, במשרדי.

אתמול קמתי בצהרים, אבל הייתה לי שינה לא רצופה, והתעוררתי
פעמים רבות במהלך הלילה. הסיוט חזר. הוא היה יותר קצר, אבל
עדיין היה מבהיל. בחלומות הרי אין תחושת זמן. חניתי מול בניין
ה"לוס אנג'לס פוסט". עיניי היו נפוחות מחוסר שינה אתמול.
הפעם זה היה בגלל ג'ניפר. נכנסתי דרך דלת הזכוכית המסתובבת,
והדורמן בירך אותי לשלום. ואז, דקה לפני שהמעלית עצרה, סובבתי
משום מה את ראשי לעבר הלובי, ושם, ראיתי אותה. יושבת לה במדים
הכחולים הסקסיים, במשקפי שמש אליפסיות וכהות, בשיערה שהיה אסוף
בסיכת ראש. היא קראה עיתון, ושנינו הבטנו אחד בשני בדיוק באותו
שבריר שניה.
היא חייכה חיוך קלוש, וקמה. היא צעדה באיטיות אליי, ודלת
המעלית מפלדה נפתחה.
עמדתי באמצע כדי שהיא לא תיסגר.
"בוקר טוב", היא אמרה, והושיטה לי את היד.
הייתי המום- מושיטה לי את היד?! אחרי מה שהיה שלשום? הושטתי לה
בחזרה, ושנינו נכנסנו. לחצתי על לחצן הקומה החמישית, וחיכיתי
שהיא תדבר קודם.
לאחר שחיכיתי כל השבת שתתקשר ותסביר את עצמה, והיא לא התקשרה,
הייתי בטוח שזהו. שיותר לא אראה אותה, לא אשמע אותה.
היא הרכינה את ראשה. "באתי לפגוש אותך, להסביר לך מה קרה.
הייתי חייבת את זה לעצמי, לך. אני מצטערת".
הבטתי בה. איך אפשר לכעוס? כל הכעסים שהיו לי כלפיה נעלמו
כבמטה קסם.

נכנסנו למשרדי, ומזגתי לשנינו הפוך מהביל מהמכונה. ישבתי
מאחורי השולחן, והיא ישבה מולי, מביטה בי, ולא יודעת איך
להתחיל. רציתי להקל עליה, לשמוע את מחשבותיה ורגשותיה,  אך לא
רציתי להפריע לה.
"תראה", היא אמרה ולגמה לגימה מהכוס. "אני מאוד נמשכת אליך,
ואני מחבבת אותך אבל..."
אוי לא, הנה זה מגיע. הרגשתי רעד בבטני.
"אני לא חושבת שכדאי לך להיות איתי..."
"אני חושב שאני צריך לשקול את זה לבד!", התפרצתי לדבריה.
"אני לא חושבת שאני מסוגלת עכשיו לקשר רציני, וממש לא בראש שלי
עכשיו זיונים מהצד שיסיחו את מחשבותיי מהעבודה. יש לי דברים
חשובים לחקור, עבודה לעשות, ומצפים ממני להרבה. יש לי המון על
הראש כרגע"
"אוי, באמת! תחסכי את זה ממני!", אמרתי בעצבנות, והצתתי
סיגריה.
היא הניחה את הכוס, ועליה סימן של זוג שפתיים מלאות משפתון
אדום.
"ספרי לי את הסיבה האמיתית!".
היא שתקה, ונראה היה שהיא תוהה מה לומר. לאחר שתיקה ארוכה,
אמרה בקול רועד: "תראה, זה לא בגללך. זה אני. אני יודעת שזה
נשמע נדוש, אבל זה נכון. אני לא מעונינת בקשר עכשיו, בגלל
שנפגעתי, ג'ון. גברים פגעו בי כל חיי. לא היה לי קשר שהיה טוב,
או שנגמר לי בטוב, והחבר האחרון שלי, הוא היה הקש ששבר את גב
הגמל. זה הרס אותי, ועד עכשיו אני פגועה". היא הרימה ראשה
אליי, והביטה בי בעיניים לחות.
"לא סיפרתי לך, אבל לפני חמש שנים, הייתה לי אהבה גדולה. כל כך
גדולה, שהוא הציע לי נשואים. ואתה יודע איך זה נגמר?", נענעתי
את הראש לשלילה.
"חודש לפני החתונה, אחרי שכבר תכננו את הכל, חזרתי כמה שעות
מוקדם יותר הביתה, מאושרת שסיימתי את העבודה, ושהמפקד שלי נתן
לי יום חופש. רציתי להפתיע אותו, ולכן לא הודעתי לו. ראיתי
אותו בחדר השינה, כשהשכנה הבלונדינית הסתומה שלו כורעת על
המיטה, והוא מזיין אותה מאחור במרץ, וגונח כמו פר מיוחם. הוא
ראה אותי, ורץ אחרי ברחוב בתחתונים, אבל אמרתי לו שאין לו זכות
לומר לי מילה. למחרת באתי ולקחתי את הדברים שלי. אתה לא יודע
כמה הוא התחנן אחריי במשך חודשיים שנחזור ונתחתן כמו שרצינו.
ועם כמה שהיה לי קשה, והייתי מטורפת אחריו, סירבתי לו". היא
בכתה.
דמעות זלגו מעיניה, וכל כך התחברתי אליה בכאביה, עם הכאב האישי
שלי. לא פלא שהיא לא אוהבת כל כך את בני המין הגברי.
תיבת הפנדורה שלה נפתחה.
קמתי, והרמתי אותה על השולחן. מחיתי את דמעותיה, וחיבקתי אותה
קרוב אליי.
"זה בסדר...", מלמלתי.
היא כבשה ראשה בכתפי עד שנרגעה.
נישקתי אותה על שפתיה וליטפתי את לחייה: "ג'ני, אני לא אעשה
זאת. לעולם לא אפגע בך בכוונה, את מבינה? אני מבטיח". היא
הנהנה והתנשקנו נשיקה ארוכה.
"אני סומכת עליך", אמרה, וחיבקה אותי.
פתאום שמענו צפצופים שגברו. היא התרחקה ממני מעט, ושלפה מתיקה
ביפר קטן ושחור.  
היא כיבתה את הצפצופים. "שיט! זה מג'ייקוב. מה הוא לעזאזל רוצה
עכשיו?!"
קראתי איתה את ההודעה: "בואי מהר למשטרה. נמצאה אתמול גופה
חדשה שכנראה שייכת לרוצח שלך. קראי גם לג'ון".
הבטנו המומים אחד בשני.
"בואי", אמרתי ועזרתי לה לרדת מהשולחן.
"איך זה קרה בלי שנתפוס את הרוצח?", שאלה ג'ניפר.
"נדע את זה כשנגיע", אמרתי.
האדרנלין זרם מחדש.

10:45 בבוקר, חדר הישיבות במטה המשטרה.

ישבנו מספר מצומצם של שוטרים, אני, ג'ניפר, ג'ייקוב והמומחים-
הפרופיילר והפתולוג.
היינו בחדר הישיבות הקודם, ממנו היו לי זיכרונות רעים,
וקיוויתי לא לאבד שוב את ארוחת הבוקר שלי.
ג'ייקוב עמד עם מקל הסימון הארוך, ואמר: "צהרים טובים לכולכם.
התכנסנו כאן לאור ההתפתחויות האחרונות. לפני כשעתיים התגלתה
שוב גופת קשיש. הקשיש עדיין לא זוהה, מאחר ולא היו לו תעודות
מזהות. שוב אותו תסריט- הגופה נמצאה ליד פח זבל בסמטה צדדית
ומבודדת. הזקן טייל כנראה לבדו באזור. סימנים כחולים על הצד
האחורי של ברכיו, ושש דקירות  במספר: ארבע בלב ובריאות ושתיים
בזרוע שהן עמוקות יותר, והפעם נמשכות עד המרפק, כאילו רצו
לפרוס את הבשר".
עשיתי הבעת גועל נוכח התיאור הזוועתי, ודמיוני הפרוע. אבל, לא
הייתי צריך לדמיין הרבה- ג'ייקוב הראה תמונות של הדקירות ביד
ובחזה. הדקירות ביד באמת נראו כאילו מישהו ניסה לפרוס לחמנייה.
הפעם זה היה מזעזע באמת. כשהראו את  פניו של הנרצח, ג'ניפר
החניקה זעקה נבהלת. כולנו הבטנו בה, והיא אמרה: "זה לא כלום".

הנוכחים הניחו שהיא פשוט מזועזעת מהתמונות, אך אני פרשתי את זה
אחרת. זה היה נראה כאילו היא מכירה את המנוח.
הפרופיילר אמר: "לדעתי זה לבן בתחילת שנות השלושים שלו, או סוף
העשרים.
הרוצח כנראה רוצח מטראומה קודמת, הקשורה לדמות גבר בחייו
המוקדמים שהתעלל בו, והרוצח מנסה לנקום. יש להניח שאותה דמות
עדיין קיימת, ומאחר והרוצח מפחד מאותה דמות גברית, הוא רוצח
גברים שדומים לו. זהו אדם שמדחיק את עצביו, ומוציא אותם על
סביבתו. במקרה זה, זה בא לידי ביטוי ברצח".
גיחכתי. הפסיכולוגים האלה, והפסיכולוגיה בגרוש שלהם. מאיפה
הוא הוציא את המסקנות האלה?!
הבטתי בג'ניפר שעדיין הייתה קפואה ונראתה המומה. הפרופיילר
המשיך לפלוט שטויות לדעתי, ואני כבר מזמן הפסקתי להקשיב.
המשכתי להסתכל עליה. היא הייתה שקועה בעצמה. האיש הזקן נראה לי
קצת מוכר, אך לא ידעתי מאיפה.
"האם הרוצח שינה את זירת הפשע? ואם כן, מדוע?", התפרצתי
לדבריו.
"אין לי מושג עדיין...", מלמל הפרופיילר.
"האם יתכן שהוא ידע על פעילות המשטרה? ואם כן, איך? לא פרסמנו
דבר בעיתונות!", אמרתי בתוכחה. זו הייתה נקודה מוזרה שלא
הפסקתי לחשוב עליה.
ג'ייקוב התרומם ממושבו, ואמר:  "אין לי מושג!  אולי הרוצח הזה
מאוד חכם, ידע שנחשוד שמדובר ברוצח סדרתי, ועקב אחרינו? אולי
הוא בא לשטח של היער כדי למצוא מקום להניח בו את הגופה, וראה
את השוטרים?".
זה מגוחך, חשבתי. למה שהרוצח יבוא למקום מראש? זה היה מספיק
בטוח עבורו פעמיים. והוא גם לא קבר את הגופה. הוא פשוט זנח
אותה סתם כך לאחר שביצע באיש את זממו.
חוץ מזה, הוא גם חיכה פרק זמן מסוים לאחר שכמעט חלפו השבועיים
שג'ייקוב הקציב.
זה כאילו שהוא יודע מה קורה!
יכול להיות שזה מישהו מהמשטרה? סקרתי את הנוכחים, ומבטי עצר על
ג'ניפר. שוב. לא ידעתי למה. היא לא נראית כמו אחת שיכולה לפגוע
במישהו.

הישיבה הסתיימה, ואחרי שנפרדנו לשלום מכולם, אני וג'ניפר הלכנו
למכוניתי.
"אני רוצה ללכת הביתה", אמרה לי בחולשה. "אין לי כוח יותר".
היא מסתירה משהו. לעזאזל! אני בטוח שהאיש ההוא נראה לי מוכר!
היא נתמכה על זרועי, והובלתי אותה לתוך המכונית. עצרתי מול
ביתה, ושאלתי בדאגה: "לבוא אלייך? את רוצה שיהיה אתך מישהו?"
"לא, תודה. אני אהיה בסדר. אני רק צריכה לנוח", ענתה בחיוך
קלוש. נשקתי לה ונסעתי.

פתאום בהמשך הכביש ראיתי גבר מקריח בן 45 בערך, שנראה לי מוכר.
לא... זה לא יכול להיות! עצרתי את המכונית, ורצתי אחריו.
"היי, אתה!", קראתי.
האיש עצר והסתובב אליי. בחנתי אותו המום. עם פחות שיער, יותר
קמטים, ועוד עשרים שנה, וכן- מספר כתמי דם מעל העין, הוא למעשה
העתק של הגופה שראיתי לפני פחות משעה!
"מי אתה?", שאלתי נרגש. קיוויתי שתחושותיי נכונות.
"סליחה?", שאל האיש נדהם.
"יש לך אולי אבא באמצע שנות השישים שלו שגר באזור?"
"כן", אמר בחשד האיש.
"אני מצטער שאני נופל עליך ככה, אבל אני פשוט צריך את עזרתך.
אני חושב שמשהו קרה לאבא שלך"
"זה לא הגיוני!", אמר האיש, "ראיתי אותו אתמול ב- 9 בלילה. הוא
בטח בבית מלטף את החתולים שלו וצופה בטלוויזיה". הייתה לי
תחושה חזקה שאני צודק, וזהו למעשה בנו. "בוא נלך לבדוק!",
הצעתי.
לאחר שראיתי את מבטו השואל שעל האיש שלא ידע אם להאמין לי או
לא, אמרתי: "נעים מאוד, אני ג'ון בלאק, עיתונאי ב'לוס אנג'לס
פוסט'", והצגתי כרטיס ביקור.
"אני מצטער שאנו נפגשים בנסיבות שכאלו, אבל הייתי הרגע
במשטרה, ויש לי יסוד להאמין שמקרה שקרה אתמול קשור אליך".
לא רציתי לומר לו שיתכן שזה אביו שנרצח ע"י מטורף, כי לא רציתי
להבהיל אותו סתם, וגרוע מכך- אם זה נכון. איכשהו, עוררתי את
אמוני בו. צעדנו לבית אביו בהמשך הרחוב. הרחוב היה מוכר לי.
נעצרנו לבסוף בבניין במרחק של חמישה בניינים מהבית של ג'ניפר!
לא עצרתי לחשוב מה משמעות הדבר, אך חשבתי שידעתי מאיפה הוא
מוכר. בטח ראיתי אותו כשבאתי לג'ניפר. עלינו לקומה השלישית
בבניין ישן ומתפורר.
האיש דפק על דלת הבית פעם אחת, ופעמיים. אחר כך דפקנו יותר
חזק. אין תשובה.
האיש פשפש בכיסיו, והוציא צרור מפתחות. הוא שלף מפתח כסוף,
ופתח את הדלת.
הדירה הייתה כפי שציפיתי, ריקה. מלבד ארבעה חתולים שייללו
והתחככו ברגליי.
הדירה נראתה כאילו היא נעזבה הרגע, ובעל הבית יחזור בקרוב. אלא
שהעיתון של יום שישי היה מונח על השולחן בסלון עם ספל קפה,
שהבוץ בו יבש לפחות יום, והעיתון והדואר של היום היו עדיין
בכניסת הבית.
"מאוד מוזר...", מלמל האיש, והרים את הדואר. "אבא בדרך כלל קם
מוקדם, וישר מאכיל את החתולים ולוקח את עיתון הבוקר עוד לפני
שהוא מצחצח שיניים!"
"אני חושב שכדאי שתתלווה אליי לתחנת המשטרה", אמרתי בעדינות,
ונגעתי בזרועו.
הוא נעל את הדלת, ושנינו הלכנו עד שהגענו למכוניתי.
הוא נכנס ואמר: "מצטער על הנימוס הגרוע. קוראים לי וולף
ווסטלנד". אמר ולחץ את ידי. הוא היה מפוזר וחשב על דברים שלא
רציתי לדעת.
"מה שם אביך?"
"אדוארד. אדוארד ווסטלנד", ענה בקול רועד. ככל שהתקרבנו לתחנת
המשטרה, רחמיי כלפי האיש גברו.  

נכנסנו לתחנה, סיפרתי בשקט את הסיפור באוזנו של ג'ייקוב.
ג'ייקוב הביט מופתע בוולף, ואפילו הוא הבחין בדמיון הרב. ירדנו
במדרגות לקומה התחתונה לחדר הניתוחים. הגענו לדלת פלדה כבדה,
שעליה היה תלוי שלט: "חדר ניתוחי גופות. הכניסה למורשים
בלבד!".
וולף התכווץ בתוכו. ג'ייקוב עדכן אותו בעדינות בפרטים, והוסיף
שיתכונן כי המראה עלול להיות קשה. ג'ייקוב פתח את הדלת,
ונכנסנו לאחר שלבשנו חלוקים ארוכים של מנתחים בגוון ירוק
וכיסויי פה ואף כמו בסרטים. ג'ייקוב הוסיף בשקט, שזה אומנם לא
נוח, אך המקום חייב להיות סטרילי. זה ממש לא מה שהטריד את וולף
כרגע. נכנסנו לחדר גדול ומרווח שהיה מואר באור לבן ובוהק שבקע
מנורת פלורסנט מאורכת. הכל היה מאוד לבן, מאוד נקי וסטרילי,
ועם זאת שידר אווירה לא טובה, לא נוחה. אולי האווירה הזו הייתה
טמונה בשולחנות המתכת הקרירים, במכשירים הרבים, בסכינים
המאיימות, ובעיקר בקיר הדרומי של החדר שהיה מכוסה בלוח מתכת
ענקי ובוהק שבתוכו קורצו דלתות.
מאחורי הדלתות האלו ניחשתי, יש מגירות נשלפות, ובתוכן שוכבות
גופות דוממות. אולי זה מה שעשה את האווירה לכבדה כל כך- העובדה
שהוא נראה כחדר ניתוחים סטנדרטי בבית חולים, רק ששם לא מרפאים
ומנתחים אנשים כדי שיהיו בריאים, שם מנתחים מתים כדי לדעת ממה
מתו ואיך. פסענו למיטה, ובדיוק כשניסיתי לדמיין איך נראות
הגופות שמסתתרות בקיר וממה הן מתו, המנתח בירך אותנו לשלום,
ואמר: "הנה הגופה".
הוא הסיר בעדינות את הסדין הלבן עד הצוואר. המראה לא היה כל כך
מחריד, אולי מפני שהדקירות היו מוסתרות, ופניי הגופה נוקו. הוא
נראה כמו מישהו שסתם ישן בשלווה, מלבד העובדה שהוא היה חיוור
כמו קיר.
וולף החוויר, ותמך בי. הוא כמעט התעלף. לכולנו היה ברור בלי צל
של ספק, שגילינו את זהותו של האיש שלנו. המנתח החזיר במהירות
את הסדין, ויצאנו החוצה. וולף בכה ללא הפסקה, וניסינו לנחמו.
"איך מישהו יכול להיות כזה אכזרי ולפגוע בזקן שלא עשה רע
לאיש?". הסברתי לו שזה לא היה אישי, ושזו הייתה בחירה מקרית
בלבד.
הוא מילא את המסמכים הנחוצים, והצהיר שהוא מכיר את הנרצח, וחתם
גם על הרשות לתת לשוטרים לבקר בדירת אביו, ולבוא לחקירה בכל עת
שירצו.
לפני שהוא ירד ממכוניתי בכניסה לביתו, הוא אמר תוך שהוא מוחה
את דמעותיו: "תודה לך ג'ון, על שגילית לי"
"אין בעד מה. הפגישה בינינו הייתה מקרית, יד הגורל".
"אשמח אם תבוא להלוויה", הוא אמר. השארתי לו את כרטיס הביקור
שלי, והבטחתי לבוא.
ג'ייקוב התקשר אליי מאוחר יותר, ושיבח אותי על תושייתי. שוב
אמרתי, שהכל היה מזל ומקריות.
כבר לא יכולתי להמשיך לעבוד. ובין כה וכה השעה הייתה מאוחרת,
והיום היה קשה וארוך. החלטתי לבוא מחר למשרד. יש לי כעת מספיק
חומר כדי לפרסם כתבה על רוצח סידרתי בלוס אנג'לס. רק אסדר את
הראיות, אקח תגובה מג'ייקוב ומניצב המשטרה. אנסה לקחת גם כמה
ראיונות עם משפחות הקורבנות, ותהיה לי כתבה מרשימה, וכמובן לא
אשכח לתת לג'ייקוב לצנזר מה שצריך, ולהוסיף או לשנות את
הטעויות.
מר שפילד יהיה גאה בי, וסוף סוף הוא ישתוק לכמה זמן, ויפסיק
להטריד אותי.

23/7/02 יום ג', 9:00 בבוקר, בית הקברות העירוני בלוס
אנג'לס

עמדתי בצד בחליפה כהה שמצאתי במעמקי הארון, מעונב בעניבה
מפוספסת. הפעם האחרונה בה הייתי מעונב, הייתה לפני חמש שנים
באיזה חתונה של שכן זקן שלי. המעמד ביקש לבוש אלגנטי ורשמי,
ומאוד סבלתי אז. עכשיו סבלתי יותר מאחר והתבשלתי בחום של יולי-
אוגוסט. השמש יקדה מעל ראשי ללא רחמים והכתה בנוכחים. הלחות
הייתה קשה יותר, ובלתי נסבלת. הרגשתי את עצמי נוטף מים,
ובירכתי את מוחי על שציווה עליי להשאיר את הג'קט העבה במכונית.
הבטתי במתרחש. הכומר נראה חגיגי מאוד בחליפתו ובצלב הזהב
שהתנוסס על חזהו. אפילו הוא מחה את זיעתו שנגרה ממצחו ומלחייו
השמנמנות וחרושות הקמטים בתנועות עייפות. הוא סיפר לנוכחים כמה
שהנפטר היה נהדר ומקסים וכמה שכולם אהבו אותו בחייו, כאילו הוא
עצמו זכה להכיר את האדם הנפלא הזה ששכב בארונו אחר כבוד, ועמד
לנוח סוף סוף את מנוחת העולמים שלו.
חייכתי לעצמי חיוך קטן. משום מה, גם אם הפושע האכזר והגדול
ביותר שאי פעם נולד ימות, וכל העולם ציפה למותו, אנשים יחפשו
בנרות דברים טובים לומר עליו, ולעולם לא יאמרו דברים רעים
בהלויתו, גם אם בסתר ליבם הם מקללים  אותו, ומאושרים שמת.
כל ההלוויה הזו מזויפת, בדיוק כמו ההלוויה של אבא.
לא הייתי בה, אך אני מתאר לעצמי מה כבר אמרו. 'או אלן המסכן
נפטר, כמה חבל!', או- 'אלן היה בחור כל כך טוב, תמיד דאג ופרנס
את אשתו ובנו, מסכנים שכמותם! ' וכולי...
אף מילה על ההשתכרויות, על המכות, על האלימות בבית שכל השכונה
לבטח ידעה, על התפרצויות הזעם שלו, על כך שאפילו אשתו ובנו
יחידו שנאו אותו וחיו אתו בצל הפחד.
הייתי רוצה שבהלווייתי יגידו עליי רק את האמת. אני לא צריך שום
התחסדות.
ואני בכלל לא רוצה שאנשים שאני בקושי מכיר, או כאלה שמעולם לא
סבלתי כמו למשל כמה כתבים סנובים ופלצנים מהמשרד שלי, וביניהם
מר שפילד, יבואו ויבכו דמעות תנין עליי. אני חושב שאני אפילו
אכתוב את זה בצוואה שלי. כן, זה מה שאני אעשה.
הבטתי סביב, וכמה גברים גברתניים אחזו בצדי ארון עץ כהה וגדול,
והובילו אותו בכבדות בין הנוכחים אל הבור העמוק שהיה פעור
באדמה, מתחנן להתמלא מחדש. האדמה כאילו זעקה שיחזירו אליה את
אדמתה שחפרו, ואת הגופה.
באותו רגע שמעתי את הכומר קורא בקול: "כי מעפר באת, ואל עפר
תשוב".
הגברים עמדו והורידו את הארון בזהירות לתוך הבור. יבבות
מעוררות רחמים פרצו מפיו של וולף ווסטלנד ואישה נוספת שנתמכה
בו, כפי הנראה אשתו. אנשים רבים לא היו שם.
קרבתי לקבר, וזרקתי לתוכו זר כלות לבנות וחגיגיות שקניתי בצאתי
מהבית. תמיד חשבתי שהם פרחים מאוד מכובדים שראוי לתת אותם
בהלוויה. דמעה זלגה מעיני.
אומנם לא הכרתי את האיש, אך בכל זאת כאב לי.
הבטחתי לעצמי לא להיקשר לדמויות בכתבות שלי, והחלטתי שזו
ההלוויה האחרונה שבה אני משתתף של הקורבנות האלה, וחלילה- אלו
שאחריהם.
הבטתי לאחור, אל הכביש המתפתל בינות השדות המוריקים והחלטתי
לחזור הביתה.
סבתי על עקבותיי בכבדות. עליתי במעלה הגבעה על הדשא הרך
וסובבתי את הראש לאחור.
לפתע ראיתי את ג'ניפר מביטה מאחורי כמה עצים בהלוויה. נדהמתי
לרגע, ועינינו נפגשו.
היא הביטה בי לרגע ארוך, ואז היא ברחה לאחור.
לא ידעתי מה לחשוב. לא צפיתי שהיא תהיה, ועד כמה שידעתי
ווסטלנד לא הזמין אותה.
מה לה ולהלוויה? עד כמה שידעתי, היא לא הכירה את הנפטר.
חשש כרסם שנית בתוכי. מבטה המפוחד חזר שוב ושוב אל ראשי.
הרבה שאלות החלו להישאל בתוכי ע"י קול שקט וחלוש והסעירו אותי.
שאלות ללא מענה, שלא היה לי האומץ לחקור ולגלות את התשובה
אליהן.
תשובות שפחדתי לדעת אותן, ולהתמודד אותן. החלטתי לא לדבר על כך
עם ג'ניפר, ולהתעלם.  צעדתי צעדים מדודים וחרישיים, מתרכז בכל
צעד שצעדתי אל המכונית.
שכחתי אפילו להיפרד מוולף, אך לא היה לי הכוח הנפשי והגופני
לחזור להלוויה, ולראות  אותה שוב. עצב עמוק חדר ללבי, וחששות
מילאו אותו.


                                     -פרק שמיני-

הלילה בין ה- 24 ל-25/7/02  3:00 לפנות בוקר, הבית של
ג'ניפר.

היא צחקה, וכל שיערה צחק איתה. היא לבשה חצאית קצרה שחורה עם
שסע קטן, וגופיית קשירה לבנה ונעלה מגפיים שחורים גבוהים. היא
הייתה מאופרת בעדינות, וריח בשמה שוב שיגע אותי.
"אני לא חושב שהבדיחה שלי מצחיקה עד כדי כך...", אמרתי
במבוכה.
"היא לא מצחיקה בכלל...", המשיכה לצחוק ג'ניפר.
"אז למה את צוחקת?", שאלתי מופתע.
"בגלל הטמטום שלה!", בלעתי את העלבון בחיוך.
"אני לא זוכר שאת מספרת בדיחות יותר טוב ממני!", אמרתי במטרה
להציל את כבודי האבוד.
"נכון, אבל ההבדל הוא, שאני מודעת לכך, ולא טורחת לנסות!",
אמרה בצחקוק.
עמדנו בפתח מעלית ביתה. היא לחצה על הכפתור, והמעלית נפתחה.
נכנסנו והבטתי בשעון, השעה 3 לפנות בוקר, ואנחנו ביחד מ- 11.
איך שהזמן טס כשאני איתה!
"הסרט היה פשוט מדהים!", היא אמרה בהתלהבות. המעלית ניתקה
ממקומה, ועלינו במהירות.
"נכון. גם את מדהימה". היא הסמיקה בצורה מתוקה.
"בואי אליי!", אמרתי ומשכתי אותה אל גופי.
תחבתי את ראשי לשקע בין הצוואר לכתף שלה, ושאפתי לקרבי את הריח
של השמפו שלה. נישקתי את כתפה, ואת צווארה, ואז טעמתי את תנוך
אוזנה.
היא פשוט נמסה בין זרועותיי. התקרבנו לקומה העשירית במהירות.
אנחנו כבר בקומה השביעית. פרמתי את הקשר שמאחורי צווארה,
והחולצה נפלה ברכות למטה, ועצרה במותניה.
"אתה לא נורמלי", לחשה, "ואם מישהו יכנס?"
"מי יכנס לכאן ב- 3 לפנות בוקר?", שאלתי.
היא משכה בכתפיה. "טוב, יש פתרון..."
הושטתי את אצבעי לכפתור האדום שעוצר את המעלית. על שלט מתכת
קטן נכתב שיש לעצור את המעלית במקרה חירום בלבד.
"אתה לא תעז!", אמרה בהתפנקות חתולית, "זה רק למקרה חירום!"
"תאמיני לי, שאנחנו נמצאים במקרה חירום!", ונאנקתי כשהיא נשכה
את שפתי התחתונה.
לחצתי, והמעלית נעצרה, ורעדה מעט. שנינו צחקנו כמו ילדים
קטנים.
הרמתי את החולצה מעל ראשה, והבטתי מוקסם בשדיה. הם נראו אפילו
יותר טוב מכפי שדמיינתי.
"איזה ציצים חמודים!", אמרתי בהתלהבות. היא עשתה פרצוף של
נעלבת.
"מה את נעלבת?"
"מה זה הביטוי הזה? אתה לא תיעלב אם אומר שיש לך זין חמוד?"
שנינו צחקנו, ואני אמרתי: "כשאת אומרת את זה, זה נשמע
כמחמאה".
נישקתי אותה, ועיסיתי את שדיה ואת פטמותיה. היא התפתלה בין
ידיי מהתענוג, ואז פתחה כפתור אחר כפתור בחולצת המשי השחורה
שלי. היא הכניסה את ידה, מיששה את חזי, וליטפה את שערותיי
בחזה, ואז ירדה לאט לאט באיטיות מגרה אל החגורה שלי. היא פתחה
אותה, תוך שהיא מלקקת את שפתיי, ואז פתחה את הכפתור והרוכסן.
חשתי את אצבעותיה העדינות נדחפות לתוך תחתוניי. כשהיא נגעה בי,
נרתעתי לאחור.
"מה, לא נעים?"
"יותר מדי", אמרתי, והמשכנו להתנשק.
היא הסירה את מכנסיי במיומנות, ואני הכנסתי את ידיי מתחת
לחצאיתה. ליטפתי את ישבנה, ואז הרגשתי שהיא לובשת חוטיני.
הרמתי את החצאית למעלה, והסרתי את החוטיני בשניי, כשירדתי למטה
על ברכיי באיטיות.
ליקקתי אותה בזמן שאחזתי בירכיה, והיא רעדה. המשכתי במעשיי עד
שהיא התמוטטה כמעט לאחור, וככל שהיא גנחה יותר, כך יותר
גוריתי, והמשכתי עד שהיא הגיעה לשיא, ותוך כדי היא משכה
בשערותיי, וליטפה אותן. היא החלה ללחוש את שמי, ובכל פעם
הגבירה את קולה עד שהיא כמעט צעקה.
לבסוף, הצמדתי אותה לקיר המעלית בתשוקה, והבטתי אל תוך עיניה
בעיניים סגורות למחצה, היא כרכה את רגלה הימנית על מותניי,
וחשתי את עקביה ננעצות ברגליי. זה נורא גירה אותי לראות אותה
עירומה על עקבים. לבי פעם במהירות שיא, והתנשפתי בנשימות
מהירות ותכופות. גם היא נשמה בקושי, וחשתי את הבל פיה החם על
אוזניי, ובזמן שניסינו לתאם את נשימותינו, חדרתי לתוכה לאט
ובעדינות, ואז יצאתי כשבכל פעם נכנסתי יותר חזק ויותר מהר. היא
שרטה את גבי, עד שגמרתי בתוכה, ושנינו התמוטטנו על הרצפה,
כשחיוך מרוח על פנינו.
"אף פעם לא הייתה לי אורגזמה כזאת", היא אמרה בהתפנקות. "זהו,
עכשיו אני שלך, ותוכל לעשות בי מה שתרצה... "
"אל תדאגי, רק התחלתי...",  אמרתי בחיוך ונשקתי לשיערה.
"מזמן לא היה לי סקס כזה טוב", אמרתי, והפעם היא חייכה.
"אני חושבת שאולי כדאי שנפנה את המעלית", אמרה ולבשה את
תחתוניה.
התלבשנו במהירות, ושחררתי את המעלית, שעלתה במהירות עד לקומה
העשירית.
נכנסנו לביתה שהיה מעוצב להפליא, ולאחר שסקרתי במבט מהיר את
האזור, נמרחתי על ספת עור שחורה.
"קפה?" שאלה מהמטבח.
"כן, תודה", צעקתי בחזרה.
לאחר מספר דקות שאלה: "עם דונאטס?"
"שאלה מיותרת, אני חושב!", עניתי.
היא ישבה לידי עם שני ספלים וצלחת דונאטס.
"קניתי אותן במיוחד בשבילך", אמרה בחיוך ולקחה אחת.
"ידעת שאבוא?", התפלאתי.
"בטח, תכננתי את זה", אמרה בחיוך שובב הטומן בתוכו סוד.
לאחר שסיימנו את הקפה, אמרה: "תגיד, לא מפריע לך ששכבנו בלי
קונדום, ושאני עלולה להיכנס להריון?".
חייכתי, ושלפתי קונדום מהכיס. "לא. כי היום בקולנוע כשהלכת
לשירותים ושכחת את התיק פתוח על הכסא, ראיתי חפיסת גלולות
מבצבצת..."
"תחמן!", קראה בחיוך, מסמיקה.


היא הראתה לי את הבית, ולבסוף עצרה בחדר השינה.
"הו! סוף סוף הגענו לאטרקציה!", אמרתי, והטלתי אותה למיטה
הרחבה והרכה.
היא הדליקה מנורת לילה קטנה על השידה שהאירה מעט את החדר באור
ורוד שהפיג את החושך, והשרה אווירה רומנטית.
בזמן ההתגלגלות שלנו על המיטה, שמתי לב שיש מראה ענקית מול
המיטה, וראיתי את שנינו מתאבקים עירומים.
היא שמה לב למבטי, וכשראתה את שנינו, צחקקה ואמרה: "הנה  שימוש
לא קונבנציונלי למראה הזאת..."
"אני רואה שאת בחורה מאוד חושנית", לחשתי באוזנה, וכרסמתי אותה
בעדינות.

לאחר סערת חושים נפלאה וסוחפת נוספת, הלכנו לישון, כשהיא צמודה
אליי, וחבוקה בין זרועותיי. מזמן לא חשתי כל כך טוב עם אדם
אחר. מכל הבחינות. הרגשתי שהיא פשוט משלימה אותי ומתאימה לי.
הכל נראה פתאום כל כך ורוד.

25/7/02, יום ה', 07:19 בבוקר, בבית של ג'ניפר.

השמש הפציעה, וקרני אור השתלחו לתוככי החדר, וצבעו אותו באור.
כבר יום חדש, יום חמישי. פקחתי את עיניי, וחייכתי. מתחתי את
איבריי, וחשתי את הרכות המופלאה של סדינים רכים בעלי ניחוח
אביבי מרענן. פתאום שמתי לב לג'ני שמביטה בי בשלווה ובחיוך,
יושבת על המיטה לידי.
"בוקר טוב!", אמרתי. "התעוררת עכשיו?"
"לא, התעוררתי כבר לפני שעה. ואחרי שצחצחתי שיניים, באתי לכאן,
ופשוט בהיתי בך כמו סתומה. אתה נראה כל כך יפה ושליו כשאתה
ישן, שהרגשתי שזה יהיה פשוט פשע להעיר אותך", אמרה ונשקה על
מצחי.
היא ליטפה את פניי בעדינות מופלאה בעזרת אצבעותיה, וגרמה לי
לרטוט בתוכי.
היא פתחה מגירה אחת, ושלפה זוג תחתונים שחורים וחזייה אפורה.
"אני הולכת להתקלח, אתה יכול להמשיך להתפנק עוד קצת במיטה",
אמרה והלכה יחפה למקלחת.
הבטתי בה צועדת כמרחפת אל חדר האמבטיה, ולאחר שהדלת נסגרה,
שמתי לב למגירה שהייתה פתוחה מעט, וראיתי משהו אפור מנצנץ קצת
בין הבגדים.
פתחתי אותה עד הסוף בשקט וחיטטתי קצת בין התחתונים, עד
שנדהמתי- בין תחתון מנומר וסקסי לאקדח משטרתי, היו זוג אזיקים.
הייתי חושב שזה דבר רגיל למדי אצל שוטרת, אלא שהם היו עם פרווה
ורודה!  בנוסף לכך, היו שם שתי מטפחות משי שחורות גדולות,
ורצועת עור שנראתה כמו שוט קטן. הרמתי את גבותיי, וסגרתי אותה
בעדינות. פתחתי את המגרה התחתונה, ושם מצאתי בייבי דול ורוד,
חזיות וגם מין בגד גוף סקסי להחריד מעור.
סגרתי המום את המגירה, ונשכבתי על המיטה. על השידות היו תמונות
משפחתיות, שולחן טואלט עם מראה וכלי איפור, ארון בגדים מעץ.
כביכול חדר מיטות רגיל של בחורה רגילה. האומנם? שאלתי את עצמי.
לא שזה ענייני מה היא עשתה או אולי אפילו עושה בדברים האלו,
אבל מי לעזאזל היה מאמין עליה? היא נראית כזו בחורה עדינה
ושקטה. מסתבר שהיא מאוד פתוחה מינית. לא שאני מתנגד לכך, ההפך,
אני חושבת שזה חלומו של כל גבר.
ובכל זאת, היא לא נראית לי כמו מישהי שיכולה לקשור גבר ולהצליף
בו.
עבר בראשי הבזק של דברי הפרופיילר בתחילת הרציחות: "רוצח בעל
נטיות אלימות. לא ידוע אם זה גבר או אישה, שחור או לבן..."
דברים התחילו להתחבר לי בראש באורח מוזר. ג'ני נכנסה לחדר עם
מגבת קשורה לגופה, ועוד מגבת עטופה לראשה, וכולה נוטפת מים.
רציתי ללכת משם למשרד, להתרחק. משהו צעק בתוכי 'סכנה', אבל
ידעתי שאם אלך עכשיו, אפסיד. גם אותה כאהבה, אם היא לא מה שאני
חושב, וגם את ההזדמנות לתפוס אותה על מה שאני חושב.
היא חייכה, קורנת מאושר ואור, מתלבשת לידי בטבעיות.
לעזאזל! היא כל כך מתוקה! איך אני יכול לחשוד בה בדבר כזה?
וקול שני אמר בראשי:
דווקא האנשים הכי מסוכנים, נראים הכי תמימים ורגילים, שאם לא
כן- לא היו כל כך מסוכנים...
למזלי, ג'ני אמרה: "אני ממש מצטערת לגרש אותך, אבל כבר 8
בבוקר, ובין כה וכה שנינו מאחרים. עדיף שנתכונן, נשתה משהו
ונעוף מפה. מה אתה אומר?"
ישר קפצתי על הזדמנות הפז שהייתה לי,  והתלבשתי במהירות. אחרי
רבע שעה, כבר לא היינו שם.


                                  -פרק תשיעי-

9:13 בבוקר, סמטת וושינגטון בשכונת מצוקה, זירת הרצח של
ג'וש ווסטלנד.

ג'ניפר צעדה בסמטה הבודדה והאפלה משהו, כשאצבעותיה מונחות
כמתוך אינסטינקט על אקדחה שהיה תקוע בהיחבא בחצאיתה. זה לא הכי
סימפטי בעולם להסתובב בחלק הזה של העיר לבד. לפחות יש לה אקדח,
ובוקר עכשיו. אפילו שקרני האור בקושי חדרו לכאן. קירות אפורים
ומתקלפים ניצבו מאיימים לצדדיה, כאילו מאיימים לסגור עליה.
צחנה עלתה מפחי זבל ששקיות כבר כיסו אותם מהכביש, חתול שקפץ
מהפח בפתאומיות הבהיל אותה, וגרם לה לשלוף את האקדח השחור כנגד
הרעש. כשראתה שזה רק חתול, היא נרגעה, והחזירה אותו למקומו.
היא הלכה עד שהגיעה לצומת טי, ואז פנתה שמאלה, עד שהגיעה לפח
זבל מסוים. היא עצרה, וחייכה חיוך של סיפוק כשראתה מספר כתמי
דם לא הרחק משם.
סרט צהוב של המשטרה, הורה כי זו הייתה זירת פשע פעם. פעם, כי
נשארה רק פיסה קטנה. בטח כמה ילדים קרעו את הסרט למזכרת.
היא לא ידעה מה היא מחפשת, אבל היא ידעה שלפעמים השוטרים
מחמיצים ראיות במקום האירוע. ניכר היה ששבועות לפחות, איש לא
ביקר כאן. היו פה רק עקבות טריות יחסית. היא זיהתה בהן את
עקביה שלה, את נעלי הספורט מידה 45 של ג'ון (היא בחנה אותם
היטב בבוקר כשהלך לשטוף פנים), וכמה זוגות נעלי פלדיום-
הנעליים הרשמיות של השוטרים בארה"ב. מלבד אלה, לא ראתה עקבות
נוספות. הטיפשים האלה!, חשבה.
מסתובבים כאן בהמוניהם, ומוחקים עקבות. אפילו את עקבות הנרצח
כבר לא ניתן למצוא, אז את של הרוצח? היא שמה לב שהיא לא רואה
עקבות נעליים נשיות. זה לא אומר כלום, כי הרבה עקבות מטושטשות,
אבל זה מאושש את התיאוריה שלה, כי רק גבר מסוגל לעשות דברים
כאלה.
היא הסתובבה, וכשנוכחה לדעת שאין שם משהו מעניין, פנתה על
עקביה. פתאום ראתה ציפור מלקטת פירורים מהאדמה ליד כתם דם. היא
פנתה לשם, וראתה לתדהמתה פירורים של דונאטס שוקולד. האהובות על
ג'ון, חשבה במרירות.
היא חשבה, כמו ג'ון, שיש משהו מוזר בעובדה שהרוצח החליף את
זירת הפשע שלו.
אולי זה מישהו מבפנים? הבריק רעיון במוחה. פניו של ג'ון, שוב
עלו במוחה להפתעתה.
היא הרימה פירור. הוא בערך לפני שבוע. לפני שבוע התרחש הרצח,
ועד כמה שהיא יודעת, ג'ון לא ביקר שם תכף אחרי האירוע. הם ידעו
על זה לראשונה רק כשהיו ביחד, במשרד שלו. הם ביקרו שם רק לפני
יומיים והיו שם זמן קצר ביותר- רק כדי להתרשם  מהמקום עצמו.
מאורעות הלילה חזרו עליה, והיא עצמה עיניה, ונזכרה בעונג.
היא התנערה. אסור לה לחשוב על דברים אחרים. מה היא תעשה כעת?
היא נזכרה שג'ון סיפר לה שהיה לפני שנים רבות רוצח סדרתי בלוס
אנג'לס.
כדאי שתחקור זאת. אולי זה חקיין? אולי זה ילמד אותה כמה דברים
על הרוצח הנוכחי?
היא צעדה מהר מהמקום, מכסה את אפה כדי לא להריח את הריח
המבחיל, ונכנסה למכונית.

12:43 בצהרים, הארכיון המשטרתי, אגף המידע

ג'ניפר ישבה על כסא מוגבה בחדר חשוך בארכיון המשטרתי, וישבה
מול מכונה גבוה שממנה היה ניתן לשלוף גזירי עיתונים עפ"י
התאריך או עפ"י אישיות מסוימת או נושא מסוים. מאחר ואין נושא
כזה "רוצח סדרתי בלוס אנג'לס", ותחת הנושא "מקרי רצח", יש יותר
מידי בשנים האחרונות, היא חיפשה רצח לפני 20-15 שנה, והחלה
לקרוא את כל הגזירים מהשנים הרלוונטיות. היא הייתה מרותקת למסך
שסימא את עיניה באור בוהק, והיא התעכבה על כל כתבה. היא תהתה
כמה זמן זה עוד ימשך עד שתמצא את שחיפשה.
החיפוש היה מאוד מתיש, מאחר והיו מאות גזירים, עד שלפתע מצאה
את מה שביקשה.

"גופת אישה בת 24, נמצאה אתמול באחד הפרוורים בלוס אנג'לס,
כשהיא חבולה בכל גופה.

מהמטה המשטרתי נמסר כי עדיין לא נמסר על מותה למשפחתה, ולכן
בית המשפט אסר כרגע על פרסום פרטים מזהים נוספים. כמו כן,
הבחורה כפי הנראה נאנסה ונקשרה, ונמצאה בסמטה צדדית ע"י בעל
מכולת בסביבה כשעל גופה חבלות רבות. החקירה כעת בשיאה,
ולחוקרים עדיין אין קצה חוט לגבי נסיבות מותה ולגבי רוצחה".

1/3/84 ", דיילי ניוז"

"הרצח שזעזע את לוס אנג'לס!!!
נמצאה גופת נערה נוספת!

נערה בת 17.5, העונה לשם לינדסי ברקוביץ', שנעדרה במשך
יומיים, נמצאה לבסוף אתמול בצהרים מוטלת ללא רוח חיים ליד פח
זבל גדול בקרבת בית ספרה, כשתיקה וחולצת בית הספר שלה ספוגים
בדמה ונמצאים סמוך אליה. לא נמצאו טביעות אצבע, או רמזים לגבי
הרוצח. הנערה נאנסה באכזריות, ולאחר מכן, הרוצח דקר אותה בליבה
מספר דקירות".

7/3/84, "דיילי ניוז"

"מרחץ הדמים נמשך!!!

בשבוע האחרון נמצאו גופותיהן של שתי נשים צעירות נוספות.
הנשים (21, 19) נמצאו כל אחת במקום אחר בסמטאות מבודדות ברחבי
לוס אנג'לס.
עדיין לא נמצא רוצחן. נשים אלו נאנסו ונרצחו ע"י דקירות סכין
קצבים.
עדיין לא נמצא בידי המשטרה מידע ממשי לגבי הרוצח, שכפי הנראה
אנס ורצח גם שלוש נשים נוספות בלוס אנג'לס. מקורות בכירים
במשטרה, טוענים שכפי הנראה הרוצח הוא אותו אדם בכל המקרים.
המשטרה מבקשת מהציבור כל מידע שיוכל לתת לגבי הנערות או לגבי
הרוצח, דבר שיוכל לשפוך אור על הפרשה. כמו כן, המשטרה מבקשת
מנשים ומנערות להיזהר ולהישמר, ולדווח על כל דבר חשוד. מומלץ
לא להסתובב ברחובות בשעות לילה מאוחרות ללא ליווי".

21/3/84 ,"לוס אנג'לס פוסט"

עיניה של ג'ניפר דמעו. היא ניסתה לשכנע את עצמה שזה מעייפות,
אך בתוכה ליבה נקרע.
היא קראה עשרות גזירי עיתונים על שרשרת הרציחות המטורפת הזו.
כל לוס אנג'לס סערה בזמנה, וכל העולם עקב במתיחות אחר
העיתונים, והנשים פחדו לצאת לרחובות.
היא קראה משאלים וסטטיסטיקות, ומכתבים אל המערכת מנשים שהתחננו
בפני המשטרה שתפסיק את מעגל הדמים הזה, כדי שנשות לוס אנג'לס
יוכלו להסתובב ללא דאגה.
הנתונים היו מדאיגים- שתים עשרה נשים ונערות שנאנסו ונרצחו
בדקירות סכין.
לבסוף- בינגו!!! היא מצאה את הכתבה שחיפשה שעות כה ארוכות.
ככל שקראה יותר, לבה צנח פנימה עמוק יותר ויותר והיא חשה נפולה
והמומה.
"זה לא יכול להיות...", מלמלה.
פניה הלבינו וגופה רעד ככל שהשורות הכתובות שחור על גבי לבן,
קפצו מול עיניה. היא לא הייתה מסוגלת להאמין, קיוותה שזה צירוף
מקרים מוזר.
בניגוד לכך, עמוק בתוך לבה ידעה שזה נכון.
צחוק הגורל...