לפני שהתחלתי לכתוב סיפורים קצרים, התחלתי ברומן הזה. הוא ישן
למדי, ולכן בוודאי תבחינו בהבדלים בינו לבין הסיפורים שלי.
למרות שהוא ארוך ( כדי לעזור בקריאה חילקתי אותו לחלקים ), אני
בהחלט חושבת שהוא שווה קריאה והתייחסות, מאחר ופה הייתה לי
ההזדמנות לחדור לעובי הקורה ( הדמויות והעלילה ).
הפרקים האחרונים טרם סויימו, ואשמח, ואף יותר מכך, לקבל הערות
וביקורות לשיפור הרומן ואף הצעות לסופו. קריאה מהנה!

פרולוג

אני כורע על איש זקן שמתנשף בכבדות. על שיערו הכסוף קמעה
שזורות פיסות עלים מצהיבות ופירורי אדמה יבשה. עיניו נפערות
לעומתי באימה כבור ללא תחתית, לובנן בולט, ואישוניו מתרחבים,
שחורים ואפלים. כל גופו משדר חוסר אונים מוחלט.
גופו הרופס מוטל פרוש איברים תחתיי. חולצתו המקומטת כעור על
צווארו המעוטר בכתמי זקנה, זרוקה מולי. אני רואה את חזהו עולה
ויורד, ועל שיערות חזהו הלבנות מבצבצות טיפות זיעה זעירות.
קריר בחוץ יחסית לעונה הזאת. שנינו היינו רועדים מקור אלמלא
היינו מתוחים, אלמלא הדם החם שזורם בתוכנו בעוצמה, מחמם אותנו
בגלל הפחד, כאילו הערינו לתוך קירבנו כמה גלונים של אלכוהול.
אני חש שיכור. שיכור מעוצמה, מכוח, מכעס, מנקמה שזורמים בגופי
מעורקיי דרך ורידיי ועד הקטן והדק בנימים. רגש הנקמה מציף את
כולי. הידיעה שבקרוב יגיע הרגע לו חיכיתי זמן רב כל כך,
שדמיינתי אותו כל כך הרבה והולך להתגשם, מעבירה בי צמרמורת של
עונג צרוף.
אני לא מתייחס לתחנוניו של הזקן. הוא בוכה, ודמעותיו מרטיבות
את אצבעותיי הכרוכות סביב גרונו, ההולכות ומתהדקות, אך אני לא
שועה אליהן. או אליו.
אני מנסה לדמיין מה הדרך הכי טובה להתנקם באיש הזה.
האיש שהוליד אותי, שגידל אותי.
האיש שאמלל אותי, שהכה אותי, שהתעלל בי ובאמי, האיש שהרס את
חיי.
האיש שקורא לעצמו "אבא".
"אני שונא אותך! אינך יודע כמה", אני אומר לו בארסיות.
הוא מביט בי במבט שואל, לא מבין על מה אני מדבר. הוא מפסק את
שפתיו הדקות והבקועות, מנסה לומר משהו.
"שקט!!!", אני צועק, ומכסה את פיו באצבעותיי הקרות.
"אין לך בכלל זכות לומר לי מילה! הכל בגללך! כל החיים שלי
נדפקו בגללך. אני שונא אותך! שונא שונא שונא!", אני צורח.
"אתה יודע מה? שונא זו מילה רכה מדי למה שאני מרגיש עכשיו. אני
פשוט מתעב אותך", אני מנמיך במהירות את קולי.
"אבל זה בסדר. יהיה טוב. הגיע זמנך לסבול, כדי שלא תפגע יותר
באנשים נוספים. בגללך אימא מתה. בגללך היא סבלה כל חייה. כן,
גם כשחיית אתנו, גם כשאסרו אותך.
אתה לא יודע איזו השפלה זו הייתה כשהמשטרה באה, והשוטרים הניחו
על ידיך את האזיקים, גוררים אותך צורח וצווח, מעוות את גופך
הגדול, שיכור ומסומם בזמן שכל השכנים עומדים ומסתכלים עלינו.
אימא רצתה למות מבושה, למרות שיום לפני זה, היא כמעט אכן נהרגה
מהמכות שלך. הסימנים שעל גופה העידו זאת כאלף עדים. כשהשוטרים
הגיעו בהפתעה, היא אפילו לא הספיקה לכסות את עצמה כמנהגה, את
הבושה שהותרת על גופה, כמנהגך.
אתה חושב שככה ילד קטן צריך לחיות? עם אבא מטומטם ומרושע
שמתעלל במשפחה שלו, באשתו שנשבע לאהוב ולהוקיר עד סוף חייו;
בבנו היחיד שהוליד?!
כן, אתה מטומטם. לראשונה אינני מפחד לומר זאת באוזניך, ולהביט
ישר בעיניך. הפעם אני הקובע, אני המחליט, אני השולט",  אני
עושה הפסקה קלה בשטף דיבורי.
אני מקרב את פניי אל פניו, מביט בפחד שבעיניו.
"אתה יודע, בבית הספר תמיד הלכתי עם בגדים ארוכים. חורף, קיץ,
סתיו, אביב.
מכסה את הסימנים, מסתיר את הכאב, הבדידות האיומים. מתחמק
משאלות, טוען שאני רגיש לשמש. ילד שברירי שהושלך לחיים הקשים
בטרם זמנו.
בבית הייתי מבלה את זמני בבכי, בשאלות - למה זה מגיע לי? מה
עשיתי? האם באמת אני ילד כל כך רע וטיפש כפי שתמיד טענת? ולא
מצאתי תשובות. מעולם. גם לא עכשיו אחרי שנים רבות כל כך.
לא פיתחתי חיי חברה, חיי אהבה. פחדתי להתקרב, לתת אמון
באנשים.
נותרתי זאב בודד, עד היום. אם חברים היו מבקשים לבוא אליי,
הייתי פוטר אותם בתירוצים שונים. הפכתי לאלוף בתירוצים לשאלות
האלה, לשאלות לגבי הסימנים. כמובן שלא העזתי לבוא אליהם, כדי
שלא ירצו להתארח אצלי גם.
אתה מתאר לעצמך אילו חיים היו לי? בוודאי שלא. כל מה שעניין
אותך זה רק אתה ואתה ועצמך. אולי גם אלכוהול ונשים. שכחת בכלל
מי אנחנו. בשבילך היינו קיימים רק בשביל למלא אחר גחמותיך
ושיגעונותיך. רק בשביל לשמש כשק אגרוף, כדי להוציא עלינו את
העצבים שלך.
ובכן, אתה יודע מה? לא עוד. מספיק. שנים שרציתי להתנקם, אחר-
כך כבר שכחתי. הכרחתי את עצמי לשכוח. איך אפשר לחיות עם
זיכרונות כאלה?
הדחקתי את הכל, עד שזה התפוצץ לי בפנים. המוח שוכח, אך הלב לא.
הנפש לא. לעולם לא. כל סימן שהשארת על גופי, כל מילה כואבת
שזרקת לי, כל מכה וכל חתך השאירו לי צלקות עמוקות וכואבות
בפנים.
הדחקתי הכל, אך מעולם לא שכחתי.
ועכשיו, הגיע הרגע הגדול. רגע הנקמה. כעת אוכל להשיב לך כגמולך
על כל הסבל שהיה לי, ולא שילמת עליו מעולם.
כל הזמן ייחלתי למותך, ועכשיו אתה תייחל לו",  אני אומר בקול
שקט ומתון.
אני יודע בדיוק מה אני הולך לעשות- אני שולף סכין בעלת להב חד,
ומניף אותה, מהופנט מנצנוצה באור הירח הקלוש, מהכוח שהיא
מעניקה לי.
אין לי חרטות על מה שאני הולך לבצע. אני שלם עם כל פעולה. כעת,
סוף סוף תהיה לי מנוחה. אולי עכשיו יפסקו הסיוטים.
אני מעביר את הסכין מיד ליד, נהנה לראות אותו משקשק, חש את
האימה שאני חשתי כילד הנתון למרותו.
זהו, הגיע הרגע. אני מניף את הסכין גבוה, ודוקר אותו במרץ,
בכוח, משתולל כסופת הוריקן הסוחפת ומשמידה את כל מה שעומד
בדרכה בלי לשים לב.
אני דוקר אותו דקירות עמוקות בזרועו, בבטנו, בחזהו, בגרונו.
דוקר כל כך הרבה פעמים, שאני אפילו לא זוכר כמה. אני באקסטזה,
והאלימות סוחפת אותי, מעניקה לי אושר עילאי.
אני מפסיק, וקם מעליו. הוא מחרחר. הוא נחנק, הוא מפרפר כדג
שנשלף מהמים ונזרק לחוף.
הוא מפסיק. בית החזה שלו חדל מלפעול, ליבו חדל מלפעום, עיניו
פעורות כמו פיו, מזכירות לי את הציור המבעית בשם "צעקה" שצייר
מונק.
הוא מת.
על פניו לא נמתחה השלווה שעוטפת את הגוף כשהנשמה יוצאת. נו,
בטח. השטן בוודאי לקח אותה להיצלות בגיהינום.
דם ניגר בכמויות עצומות מהחתכים, מבעבע בעשרות מעיינות זעירים
מגופו.
הנוזל האדום צובע את גופו, מטפטף מהסכין שנשמטת מידי, צובע את
ידיי המגואלות בדם טמא, ומחלחל אל תוך האדמה. אני מחכה שהאדמה
תקיא את הדם מתוכה.
היא לא מקיאה. היא סופגת את הכל, עד הטיפות האחרונות שזולגות
אל תוך בקיעיה.
אימא אדמה מקבלת לתוכה את כולם. צדיקים כרשעים.
החשבון כבר ייסגר שם למעלה.
ריח חריף של מוות ודם מתערבל בזרם האוויר הקר שנושב, ונדבק אל
גופי.
אני מביט על פניו של אבי, שלא ראוי להיקרא כך.
לתדהמתי הרבה, פניו משתנות לנגד עיניי. הפנים משתנות לפנים לא
מוכרות, פנים שלא ראיתי מעודי.
מה קורה פה לעזאזל??!! זה לא אבא שלי!
האמת מכה בפניי באכזריות ובעוצמה רבה.
הרגע לא רצחתי את אבי. רצחתי אדם אחר, חף מפשע!
אוי, אלוהים! איך זה קרה? מה עשיתי?!
הנקמה והכעס עיוורו את עיניי. כל כך רציתי להרוג אותו, שכנראה
דמיינתי אותו.
מה לעשות?!
סערת רגשות איומה מתחוללת בתוכי. שלל מחשבות מתחלפות במהירות
האור, לא מותירות לי מנוח.
לברוח.
כן, זה מה שאעשה. אסור שיגלו את מה שעשיתי.
עכשיו תקום, ותרוץ. לא, אל תרוץ, אם מישהו יראה אותך רץ, הוא
ישר יחשוד.
אידיוט! מי מסתובב בשעה כזאת בלילה?, מתפרץ קול שני בתוכי.
אין לדעת, לעולם אין לדעת, מזמזם השלישי.
אני קם, מנער את האדמה, מנסה להרחיק ממני את המעשה שעשיתי. אני
מנגב את ידיי האדומות כאילו דיממו בעצמן על חולצתו של הקשיש
המסכן.
אני מביט בו עוד מבט אחרון, ומבקש ממנו סליחה בלי קול.
אני צועד באיטיות, מתרחק מהמקום, ומנסה לשכוח.
אבל, אני לא יכול. פניו המעונות רודפות אותי, ויש לי הרגשה,
שהן ירדפו אותי עד סוף חיי.

"ההה... ההה...", אני מתנשם בכבדות.
עיניי הפקוחות למחצה, נפוחות מחוסר שינה, סוקרות את החדר
שסביבי. שוב החדר הזה. מה אני עושה פה?
זה חלום? זה רק חלום. זה חייב להיות!
אז למה הם אומרים לי שזה קרה באמת? זה לא יתכן.
הם עובדים עליי. הם משקרים לי. איך אני יכול לפגוע במישהו
אחר?
מלבד זאת, אבא שלי מת, ולא בגללי. הוא נפטר מהתקף לב, עוד
כשהייתי ילד קטן.
אז מה פשר החלום הזה? זה לא יכול להיות זיכרון. פשוט לא.

הירח בחלון הקטן והמסורג מביט בי. מביט בי, וצוחק. גם הוא לועג
לי.
זה לא יתכן. כל המקום הזה, המציאות הזאת, הכל לא אמיתי, לא
נכון. כנראה שאני עדיין חולם.
ואולי לא?!


-פרק ראשון-


7/7/02, יום א' 16:05 אחה"צ
משרדי בבניין ה"לוס אנג'לס פוסט"

הכל התחיל לפני זמן לא רב. זה נראה לי כמו סיפור רחוק. סיפור
חייו של אדם אחר, אבל מה לעשות, אלו הם חיי וזה הסיפור שלי.

"לעזאזל!", קראתי, וטרקתי את הטלפון. מה אני אמור לעשות
כעת? על הקו היה קודם לכן הבוס שלי, העורך הראשי של עיתון "לוס
אנג'לס פוסט". הוא דרש שאמצא חומר טוב לכתבת שער. משהו
שערורייתי, משהו שיתפוס כותרת ענקית, ארבעה עמודי עיתון וכמה
תמונות טובות שיזעזעו את הקוראים.
העיתון שלנו הוא שבועון האקטואליה והכתבות השני הנמכר ביותר
בלוס אנג'לס, והפער בינינו לבין העיתון המתחרה הוא בעשרה
אחוזים בלבד, נכון לעכשיו.
העורך שלי, מר שפילד, היה נחוש בדעתו להפוך את ה"פוסט" לשבועון
הנמכר ביותר, ולא רק למספר גיליונות, אלא לאורך זמן רב. והוא
היה לחוץ עד כדי נואשות לעשות  זאת, ובמהירות האפשרית וזאת
מאחר שהוא העורך החדש של העיתון מזה ארבעה חודשים, והוא רצה
להוכיח את עצמו בפני המנכ"ל.
נכון, המכירות טובות, אך הוא לא הסתפק בכך. הוא רצה יותר. יותר
מעמד, יותר כוח, יותר פרסום, וכמובן - יותר כסף.
וכמה שיותר מכל אלו - יותר טוב.

אני כתב מרכזי למדי ב"פוסט", עובד כאן מזה שמונה שנים - מגיל
23. התחלתי כנער שליחויות וכלבויניק של הכתבים הגדולים, ולאט
לאט נסחפתי לזירה המרתקת של התקשורת, ובכללה של העיתונות. עם
הזמן, קודמתי כשהתחלתי למצוא סקופים.
העורך הקודם גילה בי את כשרונותיי החבויים בכתיבה, וכשגילה כי
יש בי גם רצון, התמדה וקסם אישי שעמם יכולתי לפתוח לי דלתות
רבות ולגרום לאנשים לעשות כרצוני, החליט לשכור אותי, וזה השתלם
לו. מאוד.
אך משום מה, בזמן האחרון חדלתי לייצר סקופים וכתבות רועשות. לא
בגלל שמיציתי את העניין, או שכבר נמאס לי, אלא משום שחיפשתי את
הכתבה בהא הידיעה שתקפיץ אותי לצמרת. מקרה שירגש אותי, שיסעיר
אותי, שיגרום לי לעבודת מחשבה, לבילוש, שיאתגר אותי.
וכזה סיפור - מזמן לא היה לי.
כבר נמאס לי לכתוב על שחיתויות בעירייה, על ההטרדות המיניות של
סגן ראש העיר, על הפשיעה שגדלה, על הזונות הנרקומניות הבודדות
שעמדו ברחובות, ומכרו את גופן תמורת גרושים כדי לקנות עוד
קוק.
רציתי משהו רציני, משהו מרתק, משהו שיזעזע, משהו מיוחד, משהו
שיעורר פרובוקציות. משהו עם דם.

נשענתי על הכסא המרופד, והבטתי בתקרה שסוידה לא מזמן, וליטפתי
בקצות אצבעותיי את לחצני המקלדת הלוך ושוב, מהרהר על מה יהיה
הנושא של הכתבה הגדולה שלי, אותה דרש מר שפילד. הוא גם רמז שאם
לא אתחיל ל"ייצר" כתבות שערורייתיות, אוכל להגיד שלום למשרד
היפה והאלגנטי שלי. שרבטתי משהו על דף שורות, וחייכתי לעצמי.
נזכרתי לפתע בסדרה שראיתי לפני מספר שנים בטלוויזיה. לא הייתי
מחמיץ אף פרק - קראו לסדרה "פרופיילר". הסדרה היוותה עבורי
השראה. היא סיפרה על פסיכולוגית של האף.בי.איי שנתקלה בכל מיני
רוצחים סדרתיים מטורפים ברחבי ארצות הברית, ובפרק של שעה , היא
פינחהבקלות  ובתחכום כל מקרה.
כזו כתבה הייתי רוצה, חשבתי לעצמי. רוצח סידרתי פסיכופט יעשה
כותרות ויגרום לרייטינג גבוה. מובן, כי דבר כזה נורא, אך הוא
יוכל לפתור לי כמה בעיות.
לפתע התנערתי בכיסאי. התביישתי במחשבותיי - יש גבול למה שרוצים
ועושים בשביל כתבה - אחרי הכל, מדובר בחיי אדם.
חוץ מזה, מה הסיכוי שזה יקרה? הפעם  האחרונה בה היה בלוס
אנג'לס רוצח סידרתי, היה לפני שבע-עשרה או שמונה-עשרה שנה,
ואותו רוצח נלכד ע"י המשטרה, ונפטר מהתקף לב או ממחלה כלשהי.
לא זכרתי בדיוק. רק זכרתי שהוא אפילו לא הועלה למשפט, שלא לדבר
על לרצות את עונשו. בזמנו זה היה סיפור גדול שעשה גלים ברחבי
ארה"ב, ואף הגיע לאוזניי העולם כשנלכד.
החום היה חום אימים. חום של אמצע יולי. הרמתי את ידי אל על
בניסיון לתפוס משב רוח קל מהמזגן שקרטע. מחר אקרא לטימי
התחזוקן. שרוולה של חולצת הטריקו הקצרה, נשמט לאחור, והבחנתי
בצלקת חומה גדולה על זרועי מתחת לכתף.
מעולם לא הבנתי או זכרתי מה פשר הצלקת, אך קיבלתי אותה מזמן
כחלק מגופי.
אפילו לא זכרתי מתי קיבלתי אותה. גם מעולם לא שאלתי.
פתחתי את מוסף הספורט וקראתי על משחק הפוטבול שנערך בין ה"ברס"
ל"ליונס" ביום שני לפני יומיים. את המשחק בטלוויזיה החמצתי כי
נרדמתי על הספה מאפיסת כוחות.
לפתע, אפפה אותי תחושה מוזרה. הצצתי בלוח השנה, ושם סומן שביום
חמישי - בעוד חמישה ימים, ב- 14ביולי, יתקיים יום הזיכרון
השנתי ה-18 למות אבי.
הייתי כבן 14 כשהוא נפטר מהתקף לב, ולא ראיתי אותו כמה ימים
לפני שנפטר, והצטערתי על כך מאוד.
לצערי הרב, משום מה, איני זוכר הרבה מה"זקן" שלי. כשאני רוצה
להיזכר, אני מביט בתמונות המעטות שיש לי ממנו, בעיקר בתקופה של
השנים הראשונות לאחר שהוריי נישאו. הוא לא אהב להצטלם משום מה,
ותמיד חשבתי שזה מוזר.
הוא אהב להנציח את עצמו ואת פעולותיו וזיכרונותיו, אך דרך
תמונות- שנא. אמרו לי שאני דומה לו.
הצטערתי שבאזכרה, לראשונה לא אראה את אימי בבית הקברות- היא
נפטרה שלושה חודשים לאחר יום השנה הקודם למותו של אבי. גם היא
נפטרה מהתקף לב. היא הייתה רק בת 58, צעירה בשביל למות מהתקף
לב, כמו אבי שנפטר בתחילת שנות הארבעים שלו.
זה גורם לך לתהות - אני רק בן 32. נקווה שזה לא משפחתי...
רשמתי לעצמי לקנות זר פרחים. פתחתי את קופסת הסיגריות כדי
להוציא אחת, וגם את המצית.
בקופסה נותרו רק שלוש סיגריות. אצטרך לזכור לקנות שתיים-שלוש
חפיסות נוספות, כדי שלא אתקע בסוף השבוע.
תקעתי את הסיגריה  בפי, והדלקתי אותה. שאפתי שאיפה עמוקה לתוך
הריאות, ועצמתי עיניים, ואז נשפתי באיטיות.
אאלץ להסתובב ברחובות, ליצור קשר עם אנשי הקשר שלי מהרחוב,
מהמשטרה - אולי להם יש מידע מעניין.
דיברתי עם ג'ייקוב, מפקד המחלקה הפלילית לפשעים חמורים במשטרת
לוס אנג'לס - חבר ותיק מימי התיכון שעזר לי רבות. הוא אמר שאם
יהיה לו מידע מעניין, יעדכן אותי.
שאפתי שאיפה אחרונה, ונעצתי את הבדל במאפרה. יצאתי מהחדר, לא
לפני שכיביתי את המזגן, ונעלתי את הדלת, כשעיתון הספורט תחת
בית-שחיי.
הייתי עייף מאוד - ביומיים האחרונים ביליתי בלילות עד שעה
מאוחרת בשתיית וודקה, הקפצת טקילות ועישון סיגריות בשרשרת בפאב
המקומי.
היה לי צורך להשתחרר קצת ולנקות את הראש. כשאחזור הביתה,
הבטחתי לעצמי שאלך לישון היטב, אך לא לפני  שאכין לעצמי חביתה
עם נקניק. הייתי רעב מאוד.
מחר אני כבר אדבר עם כולם ואקבע פגישות. את הנסיעה לבית אימא
אתכנן יום לפני, כדי שאישן שם וישר אלך לבית הקברות, וכך אחזור
מוקדם ללוס אנג'לס.
חבל לבזבז סתם ימי עבודה. את ג'ייקוב אפגוש ביום חמישי - אחד
הימים הכי פחות עמוסים  אצלו כדי שנוכל לדבר בנינוחות, וגם הוא
יצבור מן הסתם ידע נוסף במהלך השבוע הנוכחי.
אשתדל לפגוש אותו מיד לאחר שאבקר את אבא.

-פרק שני-


11/7/02, יום ה' 9:00 בבוקר, בית הקברות העירוני

שמש צהובה חזקה ניבטה מבעד לכמה עננים קלילים כל כך שנראה היה
כאילו יתמוגגו ויהוו חלק מהשמיים בעוד מספר רגעים. השמש צרבה
את עורי, והרכבתי את משקפי השמש שלי על פניי.
התקדמתי בשביל עפר שהאדמה בו הייתה בקועה מהחום - צמאה למים.
היא הייתה כל כך בקועה שנדמה היה כאילו היא נבקעה מרעידת אדמה
חזקה. משום מה קפץ לי לראש הביטוי: "והאדמה פערה פיה". עברתי
בין שורות ארוכות של קברים, של מצבות לבנות דהויות ומצהיבות
משנים ומצבות חדשות שנחצבו משיש חדש לא מכבר.
הזדעזעתי למחשבה שמתחת לכל מצבה, נקבר אדם שפעם חי, שנשימה
הייתה באפו.
צמרמורת חלפה בגבי כשהמחשבה עברה בי, שיום אחד גם אני אהיה שם
מתחת לאדמה הזו כשתולעים ורימות יזללו את בשרי וישתו את דמי.
בנוסף על כך, איש לא מבטיח לי מתי יגיע הסוף, איך מלאך המוות
יקח אותי ואיזה מוות הוא מתכנן - למות בשיבה טובה או למות
ממחלות איומות, עינויים, תאונות ושאר תחלואים. שמתי לב שאני
מהרהר בדברים שטרם בא זמנם.
הגעתי למצבת שיש לבנה ופשוטה שעליה נכתב באותיות שחורות: "אלן
בלאק 1939-1984, בן 45 במותו בלבד", וזהו. לא איזה אדם הוא
היה, לא מי משפחתו, שום פרט נוסף. התחלחלתי למחשבה מה יקרה
לאחר מותי. עם מצבה שכזו - כולם ישכחו אותי, ובעוד עשרות שנים
איש לא יידע בכלל שהיה היה פעם אדם נחמד בעל שיגעונות שהקדיש
את חייו לעבודה כעיתונאי. לא יישאר לי כל  זכר.
אני בן 32, ואפילו משפחה אין לי. אימי נפטרה, אני לא נשוי ואין
לי ילדים. אם אהיה כנה עם עצמי, לא נראה לי שזה יקרה בקרוב.
איזה מן חיים יש לי? אם אהיה חולה, מי יטפל בי? אם אמות, למי
יהיה אכפת? מי יתאבל עליי? מי יזכור אותי, ויבקר את קברי עד
יום מותו?
התשובה, או נכון יותר - המחסור בתשובה, העצימו עוד יותר את
תחושות הבדידות והריקנות בחיי. האומנם אני מיותר בעולם? חשתי
דקירה קטנה בלבי. מעולם לא חשבתי על כך. מוזר שזה עלה ככה סתם.
מוזר איך שבנסיבות מסוימות דברים מן העבר, ורגשות שהוסתרו זמן
רב עמוק בניבכי התת-מודע, עולים וצפים להם סתם כך בנסיבות לא
צפויות. כאילו איזה מישהו או משהו הרים לפתע איזה מתג ושיחרר
את כל הנסתרות הצפונות בלב ליבו של האדם.
אותו דבר קורה גם לאנשים טובים שבעקבות אירוע כלשהו, כאילו
נפתחת תיבת פנדורה נשכחת, והם משתנים לגמרי, נכנסים לדיכאונות,
לאובססיות, נופלים לפשע וחייהם מתדרדרים. לפעמים אפילו
פסיכולוג לא עוזר להם, והם משתגעים עד כדי כך שהם מתאשפזים
בבית חולים לחולי רוח - קראתי את זה במאמרים ובספרי
פסיכולוגיה.
מדע הפסיכולוגיה והתיאוריות והניסויים שמאחוריו ריתקו אותי מאז
ומתמיד, אך בעיקר ריתקו אותי הסיפורים שמאחורי האנשים.
האדם - התעלומה הגדולה ביותר בעולם, אם לא ביקום כולו, שעדיין
לא נפתרה, ונחקרת כל הזמן.
הנחתי זר פרחים על האדמה העבשה, ועצמתי את עיניי, כשרוח יבשה
ליטפה את פניי.
ניסיתי להיזכר באבא, אך השנים הרבות שעברו, השכיחו ממני כמעט
כל זיכרון מהתקופה ההיא. דבר נוסף מוזר היה שככל שניסיתי
להיזכר בתקופת הילדות שלי, במיוחד מגיל 10 ועד 14, בו מת אבי -
לא הצלחתי לזכור דבר.
מתקופה מוקדמת יותר, היו לי הבזקים שכאלו.
פתאום ראיתי חושך, ודימיתי לראות יד דקה ושברירית שכולה עצמות
עטופות בעור דק עד כדי קריעה מושטת מתוך הקבר של אבי מבעד
לחריצי האדמה. היא התקרבה אליי, וניסתה לתפוס אותי. הכל התערבל
סביבי במערבולת של קולות מהדהדים, צבעים חזקים, מראות מאיימים
וריחות מבחילים שסחררו אותי כאילו הייתי בסחרחרת ענק בלונה
פארק שיצאה מכלל שליטה.
לא היה לי מושג על מקום המצאי, וחשתי כאילו אני נמצא במקום
נידח בסוף יקום שחור, כשהאפלה עוטפת אותי באימה שמזדחלת בדממה
לנשמתי.
פקחתי את עיניי בבהלה וסקרתי את בית הקברות. הוא היה ריק כמעט
לגמרי וחוץ מאישה זקנה בודדה שמיררה בבכי ליד קבר המרוחק ממני,
לא נראה דבר.
גם האדמה הייתה שוממה לחלוטין. הרכנתי את ראשי וצעדתי כמה
עשרות מטרים, ועמדתי ליד מצבה נוספת. הקבר של אימא. הנחתי זר
סיגליות יפיפה שהיה אהוב עליה. שתקתי ומחיתי דמעה.
על אבא מעולם לא בכיתי, כי מעולם לא הייתי קשור אליו ואת קברו
פקדתי רק בגיל 20 מאחר וכמה חודשים לאחר שאבא נפטר, אימא
החליטה להעביר אותי לפנימייה מרוחקת כי לא יכלה לטפל בי. היא
הייתה שבורה לחלוטין.
אימא הייתה אישה חלשה ודכאונית - לצערי, כך זכרתי אותה בתקופה
ההיא.
גם כשאבא חי, היא נהגה להסתגר בתוך עצמה ולבכות. לא תמיד היא
בכתה לידי, כי היא חששה שאדאג, אבל ידעתי.
ילדים רגישים וערים לסביבה הרבה יותר ממה שמבוגרים יודעים, או
רוצים לדעת.
הם גם הרבה יותר פגיעים מהסביבה, מהחברה, מהמשפחה. יש להם נפש
טהורה ורכה, ופעמים רבות ילדותו של האדם מעצבת את אופיו וחייו
כאדם בוגר.
פסיכולוגים נוטים לתרץ דיכאונות, תסביכים, סטיות ופושעים
כרוניים בילדות ובטראומות שקרו במהלכה.
אהבתי מאוד את אימא, וגם ריחמתי עליה. למעשה, היא הייתה קרובת
המשפחה היחידה שלי, ועכשיו היא איננה. רק עכשיו קלטתי את זה.
זהו, לעולם לא אראה אותה, לא אדבר איתה. לא שהייתי בקשר טוב
איתה בשנים האחרונות, ולמעשה ראיתי אותה רק פעמים ספורות בשנה,
ושוחחתי עמה רק פעמיים בחודש, אבל פתאום הרגשתי שהיא חסרה לי.
חשתי חלל ריק נפער בתוכי.
דמעה אחת זלגה מעיני, ועוד אחת ועוד אחת.
בכיתי כפי שמעולם לא בכיתי: על אימא, על הילדות החסרה, על
המחסור שחשתי באותם זמנים, על הבדידות, על חוסר האהבה.
מעולם לא אהבתי אישה באמת, מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים
רצינית של ממש בה יכולתי לחוש בטוח עם אותה אישה, לדעת שאני
יכול לסמוך עליה ועל אהבתה, לדבר איתה שיחות של ממש ולפרוק
בפניה את הלב. את אימא אהבתי, אך מעולם לא שיתפתי אותה במה
שעבר עליי בחיים. לא בגלל שלא סמכתי עליה, פשוט חשתי באיזושהי
נקודה שהיא לא יכולה לעזור לי, וזקוקה לעזרה בעצמה.
ניגבתי את הדמעות, ופקחתי את עיניי.
לפתע פרצתי בצחוק פרוע ומשחרר. לא הבנתי מה אני עושה פה- מבקר
אבא שמעולם לא חשתי שהוא אבי, שמעולם לא השתתפנו אחד בחיי השני
- גם לא כשחי, גם לא כילד.
שבע עשרה שנה באתי לפקוד את קברו למעשה רק בשביל אימא - כמה
אירוני.
באתי רק כדי לראות אותה, כדי לתמוך בה.
חשתי לפתע משוחרר מעול כבד שרבץ עליי. חופשי. אני לא חייב לאיש
הזה כלום.
אני לא מכיר אותו, ומעולם לא באמת הכרתי.
הבטתי מסביבי, והקשישה שהתייפחה לפני דקות מספר, הביטה בי
המומה במקצת.
בוודאי חשבה שהשתגעתי - בכיתי בכי תמרורים, ולפתע פרצתי בצחוק.
ועוד בבית קברות.
באמת לא היה אכפת לי. אינני תלוי באיש, ומאז ומתמיד סמכתי רק
על עצמי. לא היו לי חברים רבים, וגם חבריי שהחשבתי כקרובים
אליי - מעולם לא נפתחתי אליהם באמת, לא הסרתי בפניהם את כל
המחסומים.
זקפתי ראשי, והעפתי מבט אחרון בקברה של אימא. "שלום לך. נוחי
על משכבך בשלום", לחשתי, ונסעתי משם לחברי ג'ייקוב במשטרת לוס
אנג'לס.

-פרק שלישי-

10:29 בבוקר, משרד של ג'ייקוב במשטרה.

"ערב טוב, ג'ון", הושיט לי את ידו ג'ייקוב.
"מה עבר עליך?", התפלא ג'ייקוב, תוך שהוא סוקר את פניי ואת
עיניי שהיו עדיין נפוחות ורטובות מדמעות.
"איזה טרקטור, או שאולי משאית?", צחקק. חייכתי. ג'ייקוב
והבדיחות שלו. מאז ומתמיד ניסה להצחיק אותי כשראה אותי במצב
רוח נפול.
"עזוב", ביטלתי בידי את דבריו. "הייתי בבית הקברות וביקרתי את
אמא ואבא", אמרתי בלחישה.
"אה. אמממ... אפשר להציע לך קפה?".
הנהנתי בראשי, וג'ייקוב קרא למזכירה נאה והפטיר לעברה: "בקי-
שני קפה, אחד לי ואחד לאדון. בשבילי כרגיל ובשבילו - שניים
סוכר, כפית קפה וקצת חלב. ואנא, סגרי אחרייך את הדלת". בקי
הנהנה, יצאה וסגרה אחריה את הדלת.
"זמן רב לא התראינו", אמר ג'ייקוב והתרווח לאחור על כיסאו
המרופד בעור שחור וליטף קלות את שולחנו העשוי עץ דובדבן. הוא
הצית סיגר.
"אכן", וגם תחבתי סיגר לפי שהוא הציע לי מתוך קופסת עץ מרופדת
בקטיפה.
"אז מה עם העבודה? האישה? הילדים?", שאלתי.
"הכל אותו דבר,אותו חרא -  תלוי איך מסתכלים על זה...", השיב
ואני חייכתי לעצמי. שלי יהיו את הצרות האלה...
לאחר שיחת סמול טוק קצרה, פניתי לג'ייקוב: "אז, יש משהו חדש?
אתה יודע, משהו עסיסי ומעניין?".
ג'ייקוב פלט עשן מפיו, וכיבה את הסיגר במאפרה, "לא משהו מיוחד,
אתה יודע. הדברים הרגילים...".
הנהנתי בעצב. קיוויתי שלג'ייקוב תהיה הפתעה מעניינת שתציל את
היום, ואולי גם את המשכורת החודשית בעזרת בונוס שמן.
הדלת נפתחה בעדינות, ובקי בעלת שיער הדבש החלק והפנים העדינות
נכנסה והגישה לנו קפה מהביל בתוספת כמה דונאטס עם ניחוח מגרה,
"בבקשה".
"תודה לך", אמר ג'ייקוב בחיוך. בקי טופפה על עקביה, וצמרמורת
עברה בגבי. כיצד נשים מסוגלות להלך עם עקבים שכאלה?
בקי פתחה את הדלת, וכרוח סערה, פרץ לחדר שוטר ג'ינג'י צעיר
ומנומש שרץ מהר כל כך שכמעט נתקל בבקי, והיא מצידה כמעט הפילה
את המגש. הוא קרא תוך כדי ריצה בקול: "הבלש סטון! יש משהו שאתה
חייב לראות!".
ג'ייקוב הפנה לעברו את מבטו האדיש-משהו ושאל: "מה קרה?".
השוטר החליק ידו בשיערו, הרחיק תלתל אדום כאש ממצחו ותוך כדי
אמר: "נמצאה גופה נוספת בגולדן פורסט בין העצים. הפתולוג נסע
לשם, ונתן הוראה לא לגעת בדבר - הוא רוצה לנתח את הגופה בחדר
הניתוחים במשטרה, אך כרגע עפ"י הסימנים הראשוניים שהוא רואה,
הוא טוען כי - ", ואז הפסיק את שטף דיבורו והביט בי.
דבריו ריתקו אותי, והסיגר שבין אצבעותיי נגמר כמעט כליל. אפר
שלא אופר, נפל על פלטת הזכוכית שניצבה על משטח השולחן, שמתחתיו
חייכו ילדיו של ג'ייקוב, וכל מיני פתקים צבעונים.
השוטר שם לב רק עכשיו כי יש מישהו נוסף לא מוכר בחדר. עתה הוא
עמד בחוסר נוחות ותהה אם לא הכניס את עצמו לצרות כאשר דיבר כך
ליד אדם שאולי לא אמור לשמוע דברים אלו. הוא התנדנד מרגל לרגל,
ועל פניו הופיעה הבעה נבוכה.
ג'ייקוב שם לב לתגובת הצעיר, ואמר: "בנג'מין, המשך, זה בסדר.
זהו מר ג'ון בלאק, והוא עיתונאי בכיר פלילי ב'לוס אנג'לס
פוסט', וגם ידיד טוב שלי".
שנינו לחצנו ידיים, ובנג'מין בחיוך מאולץ, אך מעט יותר רגוע
המשיך: "ובכן, סימני הרצח זהים לרצח הקודם של ג'יימס בראון בן
ה-65 לפני שלושה ימים, וגם הקורבן הנוכחי בעל  מראה חיצוני
הדומה לקורבן הקודם!".
"מ... מעניין", פלט ג'ייקוב. "השאלה היא, האם אכן יש קשר בין
שני המקרים או שמא  זהו  סתם צירוף מקרים מוזר?"
"אולי נלך לבדוק את הגופה? היא עדיין בזירת הפשע, לא?", שאלתי
מרותק.
החוש העיתונאי שלי אותת לי שקורה פה משהו. הרי לא בכל שבוע
קורה שבהפרש של מספר ימים קורים שני מקרי רצח דומים, או לפחות
כך טען בנג'מין.
ג'ייקוב הביט בי ואמר: "כן, היא עדיין שם. בדרך כלל לא נוגעים
בזירת הפשע, ובוודאי לא מפנים ממצאים מהמקום במקרי רצח עד שאני
לא מגיע. ובאשר להצעתך - כמדומני שזהו הדבר הנכון לעשותו. מתי
התרחש הרצח?"
"הפתולוג מעריך כי הוא קרה אתמול בלילה, אך את השעה המוערכת
הוא ידע רק לאחר נתיחת הגופה. להביא לך את התיק עם הראיות
והחומר על ג'יימס בראון?"
"כן, כן", אמר בפיזור הדעת ג'ייקוב ולקח את כובעו ביד אחת, ואת
תיק הג'יימס בונד שלו.
"אתה בא?", שאל ג'ייקוב ביציאה.
"מיד", אמרתי.
ג'ייקוב יצא, ואני לגמתי מהקפה. הוא כבר היה קר עד כדי בחילה,
ולא יכולתי לשתות אותו. נטלתי כמה דונאטס פריכות עם ציפוי
שוקולד, ויצאתי מהדלת מהרהר באירועים האחרונים. הרחתי הרפתקה
חדשה.
בעודי הולך, עוד הספקתי לראות את ראשו השחור של ג'ייקוב מעבר
לקיר, ואת קולו מהדהד: "בקי, רשמי לי הודעות. שיחות חשובות
בלבד, הפני לסלולארי שלי!".

שנינו נכנסנו לניידת המשטרתית, כשבנג'מין רץ אחרינו, מנופף
בתיק ומגיש אותו לג'ייקוב. ג'ייקוב פלט "תודה" מהירה, וסובב את
מפתחות המכונית. לפתע ברמזור התנער כנזכר במשהו, וצעק לתוך
מכשיר הקשר: "אבן 1 לנרקיס 6, שומע?"
מתוך המכשיר נשמעו רעשים ואחרי מספר שניות: "שומע, עבור"
"שמעתי על המקרה ביער. נא לא לגעת בממצאים, אני חוזר: לא לגעת
בממצאים, בפקודה!", צעק ג'ייקוב בהיסטריה.
הוא למוד מניסיון העבר על משפטים שנדפקו ועבריינים שיצאו
לחופשי עקב ראיות לא חוקיות, ראיות שאבדו או שהושחתו, או עזיבת
שוטרים את זירת הפשע ללא איסוף כל הממצאים.
הוא לא ייתן לזה לקרות שוב.
נרקיס 6, מי-שזה-לא-יהיה, אישר את הפקודה, וג'ייקוב הניח את
מכשיר הקשר.
לבי פעם בקצב, הרגשתי שמשהו הולך לקרות כאן, ואני הולך להיות
בתוך כל האקשן ב"לייב", ולראות הכל במו עיניי. עדיין לא יצא לי
להיות בזמן כמעט אמת, בו השוטרים מגלים את הפשע זמן קצר כל כך
לאחר שבוצע פחות מיום לפני. תמיד ידעתי הכל בדיעבד ממקור שני
או שלישי וכן הלאה לאחר הפשע ולאחר איסוף הראיות, תחקור עדים,
ודי בשלב הסופי. לעיתים קרובות מידי לטעמי, ידעתי על פשע מסוים
רק במשפט, ואפילו אחריו.

יצאנו מהרכב ורצנו לעבר ההתקהלות של השוטרים שהסתובבו ודיברו
במכשירי קשר או שסיימו לגדר את האזור בסרטים צהובים המראים כי
זהו אזור זירת הפשע.
האווירה  הייתה אווירת נכאים. ריח של מוות נישא באוויר שעמד.
החורשה הייתה שקטה מלבד קול העלים היבשים שהתנפצו תחת נעליי,
והשמש זרחה במלוא עוצמתה, וסנוורה אותי. סוככתי על עיניי בעזרת
ידי, והבטתי במתרחש.
ג'ייקוב הזיז כמה שוטרים הצידה בדחיפה וצפה בגופה.
צלם משטרתי מזוקן צילם את הגופה מכל כיוון אפשרי ובכל זווית
אפשרית.
המראה היה נורא- לא היה ספק קל שבקלים שזהו רצח, ולא סתם רצח -
אלא רצח ברוטאלי ביותר.

גופת גבר שכבה בפיסוק איברים על האדמה היבשה ועל העשב הצהוב
בקרחת היער.
עיניו היו פעורות מאימה, ופיו היה מפוסק מעט, כשהלשון מבצבצת
החוצה, ודם יבש נמרח על לחייו וצווארו. שערו המאפיר היה סתור
ומלוכלך בעפר ופיסות עלים וגבעולים, וידיו נחו לצידי גופו
כאילו הוא נפל ובעוד רגע קל יזדקף ויעמוד על רגליו.
הוא היה ללא חולצה, ונראה בתחילת שנות ה- 60 שלו. גופייתו
נמצאה לא הרחק משם, מגואלת בדם, והוא לבש מכנסי ספורט קצרים
ונעל נעלי ספורט לבנות.
ניכר היה שיצא לריצת לילה, או משהו בדומה לכך.
בחזהו ובריאותיו היו מספר דקירות סכין עמוקות, וכן חתך עמוק
בזרועו הימנית שזבובים נמשכו לדם שכבר קרש מזמן. המראה היה
זוועתי ונראה כלקוח מאיזה סרט אימה מיושן. לא יכולתי יותר
להביט. במה פשע הקשיש הזה, ש"זכה" לטיפול שכזה?
הרגשתי בחילה בתחתית בטני, וחשתי שאני הולך להקיא.
פסעתי במהירות מהמקום למכונית ושתיתי מים קרים מבקבוק קטן שהיה
שם.
המראה השפיע עליי קשות- כבר כתבתי על מספר רציחות, אך מעולם לא
ראיתי ממש את הגופות- לא בתמונות, ובטח שלא כך.
לאחר כחצי שעה, ג'ייקוב חזר למכונית, התיישב לידי, חגר חגורת
בטיחות והתניע את הרכב. "קדימה, נזוז לתחנת המשטרה!", קרא.
נראה היה שהוא נרעש גם מהרצח.
ג'ייקוב הביט בי חליפות תוך כדי נהיגה, ולפתע אמר: " אני רואה
שהאירוע השפיע עליך ממש קשה".
הוא לא אמר "הרצח", והודיתי לו על כך בסתר לבי.
"כן", מלמלתי.
הוא הביט בי ברחמים וראה כמה אני נסער.

אחר כך הוא סיפר לי שכשהעיף בי מבט ראשון, הוא פשוט נדהם- הדם
אזל מפניי במהירות ונראיתי חיוור כמעט כמו המת שהיה מוטל
לרגליי.
הוא היה כל כך רגיל לראות מקרים כאלו- אומנם בדרגות אלימות
שונות וכזו גופה כבר מזמן לא ראה- עד שזה לא השפיע עליו כמעט
בכלל. כלפי חוץ, בכל אופן. אני מניח שכל השוטרים והרופאים
מזדעזעים בתחילת הקריירה שלהם וסובלים מסיוטים ונדודי שינה, אך
עם הזמן הם לומדים לנתק את עצמם ממה שהם רואים בעבודה וכולאים
בתוך פינה נסתרת בראשם את כל המחזות והמידע- כשהם מסיימים
לעבוד והולכים לביתם.
לא נראה לי סביר שאני אצליח אי פעם להתרגל למראות זוועה
שכאלו.

22:00 בלילה, חדר ישיבות במטה המשטרה

לאחר מספר שעות ואחרי ארוחת הערב שבה לא אכלתי דבר כי משום מה
לא היה לי תאבון, ישבנו  ג'ייקוב ואני, שתי נשים שלא הכרתי,
בקי המזכירה שישבה מול המחשב ותקתקה מה שנאמר בפגישה, ושלושה
שוטרים נוספים מסביב לשולחן עץ מהגוני אליפסי וגדול בחדר
הישיבות של מטה המשטרה. על הקיר מולנו הייתה פרושה יריעת בד
לבנה גדולה, ומולה הייתה מכונת ההקרנה. בצידה הימני היה תלוי
לתפארת דגל המדינה, ובצידה השני הייתה תלויה תמונה עם דיוקנו
של נשיא ארצות הברית הנוכחי כשהבעת גאווה תלויה על פניו.
שוטר שחור אחד שדרגתו סמל, הורה לבנג'מין להפעיל את מכונת
ההקרנה, ועמד ליד יריעת הבד, ובידו מקל סימון ארוך ובעזרתו
הצביע על הפרטים שרצה להדגיש.
"ובכן, כפי שאתם יודעים היום בצהרים בשעה 12:13, נמצאה בחורשת
'גולדן פורסט' גופת אדם קשיש על האדמה. על הגופה נראו דקירות
סכין אלימות המעידות כי מדובר ברצח אלים שביצע אדם שכפי הנראה
סובל  מיצר ונדליזם מפותח יתר על המידה", פתח הסמל והביט
בנוכחים. "כפי הידוע לכם, לפני שלושה ימים, בתאריך 11/7 נרצח
גבר מבוגר לבן נוסף בשם ג'יימס בראון. גופתו נמצאה בקצה השני
של היער בנסיבות דומות- ניידת ערכה סיור עקב חשש למסיבות  סמים
בטבע, והשוטר הבחין בגופה".
הסמל עצר לרגע וסימן בידו לבנג'מין להראות את השקופיות.
פערתי את פי בתדהמה- הגופה של אדם זקן ושברירי כבן 70, הייתה
מוטלת על עשב ירוק ורענן במרכז שלולית דם שהכתימה אותו, ונראתה
כלא- שייכת לתפאורה שסבבה אותה.
גם לאיש הזה לא הייתה חולצה (שנמצאה מוחבאת מאחורי סלע גדול
בקרבת מקום) ובחזהו ובכתפו היו דקירות סכין. תמונות מזוויות
שונות נראו בזו אחר זו, ולאחר מכן תמונת חולצת הגבר.
"ובכן, פרטים שגילינו על הבחור שלנו- שמו ג'יימס בראון, הוא בן
65, נשוי ואב לבת פלוס נכדים. משפחתו לא שמה לב שהוא נעלם מאחר
והוא הלך לטיול על הים לשם הליכה רגלית ועישון סיגריה כפי שהיה
רגיל לעשות כל יום", על המסך נראתה קופסת סיגריות מוכתמת בדם
מעורב באדמה. ברגע זה ממש לא התחשק לי לעשן סיגריה.
לצד הקופסה הייתה  תעודת ביטוח לאומי עם תמונתו של הזקן, צעיר
ב- 15 שנה וחיוך רחב מתוח על הפנים. הוא נראה שם חי כל -כך. כל
-כך שונה מעכשיו.
כעיתונאי שכחתי שמאחורי כל פשע ומאחורי כל סיפור, יש אדם
שפוגע, אדם שנפגע, מניעים, מחשבות, זיכרונות, משפחה, חברים.
בקיצור - יש סיפור חיים שלם - עולם ומלואו. אני התייחסתי לזה
כאל סתם שמות ופרטים ששכחתי יומיים לאחר פרסום הכתבה. איך
יכולתי?!
"עפ"י התעודה שנמצאה בכיס מכנסיו, זיהינו את הבחור, שכפי שאתם
רואים- בלעדיה היה קשה לזהות את הגופה", נראתה תמונת קלוז- אפ
של פנים שעיניהן היו פעורות באימה ומכוסות בדם שיצא מהפה. שוב
עלתה בי בחילה. קיוויתי שארוחת הבוקר- הארוחה היחידה שזכיתי
לאכול (ושני הדונאטס), באותו היום, לא תעלה למעלה מכיוון
שיתחשק לה להרגיש את אוויר העולם...

השוטר הוסיף לדבר: "לנרצח שגילינו היום קוראים אלווין ווד,
והנה תמונותיו. כפי הנראה, נרצח אתמול בלילה, בין ה- 13/7 ל-
14/7. הוא בן 64 , וגר לבד לאחר שאשתו מתה לפני חמש שנים.
נכדיו וילדיו גרים כולם במיסיסיפי, ועדיין לא נודע להם על ווד.
שכניו מעידים כי ראו אותו יוצא לריצה הלילית שלו היום יומית,
וכי נהג לרוץ לאורך הכביש הראשי היוצא אל החורשה, מאחר וזהו
אזור שקט שמכוניות מעטות  עוברות בו, והמקום מישורי ונוח
לריצה. ווד נרצח, כך אנו מאמינים בסביבות השעה אחת עשרה בלילה.
כמו-כן היה בעל בעיות שמיעה, ולכן היה רגיש לרעש סואן- מה
שהטיב עמו בריצה, אך לא ברצח- הפושע הפתיע אותו מאחור, ובעט
באחורי ברכיו כמו במקרה הקודם במטרה להכניע את הקורבן שייפול,
ואז הוא היה פנוי לבצע בו את זממו, וכמובן שזה לא הטיב עמנו
מאחר והסיכויים למצוא עדים קלושים ביותר.  אנו סבורים כמו כן,
שמדובר כפי הנראה באותו רוצח עקב האירועים הסמוכים אחד לשני
ולנקודות הדמיון הרבות ביניהם. אך כמובן דבר אינו בטוח וסופי,
ויש לקחת את ההשערה בעירבון מוגבל".
הוא הראה תמונות מזירת הפשע ומהגופה. בשלב זה לא יכולתי להתאפק
עוד - תמונות מהמפגש "המהנה", חזרו אליי. מלמלתי סליחה חלושה,
ורצתי לתא השירותים, בו הקאתי עד שיצאה נשמתי.  

-פרק רביעי-


14/7/02,יום א'  10:00 בבוקר, במשרדי.

ישבתי על הכסא במשרד, ותקתקתי במחשב את הסקיצה של תחילת הכתבה
שלי. בראשי התרוצצו מספר שאלות עקרוניות: האם אכן זה היה רוצח
סדרתי? אולי זוהי סתם מקריות? את זה נדע רק אם יתרחש רצח נוסף.
הבעיה היא שלפעמים הרוצח מחכה זמן מה לפני הרצח הבא כי הוא
מפחד מתפיסה, או שאין את אותו גורם שגירה אותו לרצוח.
שאלות נוספות: האם בהנחה שזה רוצח סידרתי, הקורבנות נבחרו
באופן מקרי, או שאולי הם מתאימים לתבנית כלשהי שמצויה במוחו של
הרוצח? אם כן, אולי ניתן להזהיר אנשים המועדים להפוך
לקורבנותיו הבאים. וכמובן- מהו הפרופיל של הרוצח? האם יש סיבה
מסוימת שהוא רוצח בכלל? שהוא רוצח את האנשים הספציפיים האלה?
האם הם עשו או אמרו משהו שגירה את יצריו החייתיים? האם זה גבר?
אישה? לבן? שחור? צעיר? מבוגר? במה הוא עוסק? האם הוא עוקב
אחרי קורבנותיו, או פשוט יוצא לציד ובוחר אותם במקריות?
הבה נסדר את העובדות: נרצחו שני גברים לאחרונה, שניהם במחצית
שנות השישים לחייהם שנולדו וחיו כל חייהם בלוס אנג'לס. יש להם
משפחות, והם יוצאים לבדם בלילות לאזורים נדחים ומבודדים. מן
הסתם הרוצח עקב אחריהם מספר לילות, וידע את סדר יומם. זו יכולה
להיות גם אישה מאחר והרוצח הפתיע מאחור אדם הנחשב חלש והכריע
אותו במכה שכל אדם לומד בקרב מגע, ויכול לבצע בקלות. הדקירות
היו ספורות, ובמקומות מסוימים בגוף - בחזה ובכתף. מן הסתם,
הדקירות בחזה נועדו להרוג, אך למה נועדו הדקירות בזרוע?
הפתולוג אמר שהדקירות בזרוע התרחשו לפני הדקירות בחזה. האם זה
נועד כדי להכאיב? כדי לנקום? מדוע פשוט לא להרוג ולברוח?
משהו פה לא היה מובן לי. מבחינת גזע הרוצח, נראה לי שהוא לבן,
כי הנרצחים היו לבנים, ובדרך כלל הרוצח אינו חורג מגבולות
הגזע.
לפתע נשמעה דפיקה קלה בדלת.
"כן?", שאלתי והרמתי את ראשי. שוטרת צעירה נכנסה למשרדי.
"שלום!", אמרה בחינניות.
"שלום", השבתי. "את נראית לי מאוד מוכרת!", אמרתי, והרמתי
גבותיי.
טיפש! איזה משפט התחלה גרוע, חשבתי לעצמי. על פרצופי נמתח
כנראה מבט מובך, מאחר והיא צחקקה.
"ובכן, אנחנו אכן מכירים, אך לא אישית, לצערי. חוץ מזה, אתה
עיתונאי מאוד מוכר ואני מעריכה את כשרון הכתיבה שלך, וגם כמו
שאומרים  את זה שיש לך 'ביצים'. אתה כותב על הכל בלי גבולות,
ואני מאוד אוהבת את זה".
הסמקתי לשמע המחמאה. אז מסתבר שאנחנו אכן מכירים.
"מאיפה, אם יורשה לי לדעת אנחנו מכירים?", שאלתי בהתעניינות.
"קודם כל - אפשר לשבת?", שאלה בחיוך מפתח הדלת.
"כמובן!", קראתי. "איזה חסר נימוסים אני! תסלחי לי, אני פשוט
שקוע בעבודה", אמרתי והזדרזתי להציע לה כסא וקפה.
היא ישבה על הכסא, ושילבה רגליים. היא לבשה חצאית של מדי
המשטרה שהגיעה לה מעט מעל הברכיים. כשהתיישבה, החצאית התרוממה
מעט, וגילתה רגליים ארוכות ושזופות עוצרות נשימה.
"ובכן, פגשתי אותך בהרצאה ההיא על הנרצחים במטה המשטרה. אני
החוקרת הממונה על החקירה, ואתה העיתונאי הרגיש שהלך להקיא..."
אוי, איזו פדיחה איומה! ככה זוכרים אותי?
"זה בסדר", הרגיעה אותי, "אני דווקא מעריכה גברים רגישים.
אצלנו כל השוטרים ראו כל כך הרבה זוועות, שהם הפכו לקשוחים
ואטומים".
חייכתי. "אני מקווה שלא תקבלי את השאלה כחצופה, אבל את לא
צעירה מדי בשביל להיות חוקרת הממונה על קייס שכזה?".
היא חייכה. "קודם כל, אני בת 28, שזה לא כל כך צעיר! יש לי ותק
במשטרה של תשע שנים. התחלתי להיות עוזרת זוטרית לחוקרים לאחר
בית הספר לשוטרים, ומאז התקדמתי הרבה בתפקידיי עד להיותי אחת
החוקרות הראשיות, וזאת תודות למקרים רבים, בעיקר מקרי רצח
שפענחתי. קיבלתי אפילו תעודות הוקרה מראש העיר ומנציב המשטרה
הראשי על כמה מקרים שפענחתי, ולכן ג'ייקוב באופן טבעי בחר אותי
לתפקיד הזה. אני מתעדת להיות הסגנית של ג'ייקוב, ומי יודע?
אולי לרשת את מקומו בבוא הזמן?...",צחקה.
היא לא הייתה צנועה במיוחד, והיה לה שפע של בטחון עצמי. בדרך
כלל לא אהבתי אנשים כאלה, שהם גם די מתנשאים, אבל בה... בה היה
משהו מיוחד, מן קסם אישי שכזה שקרן ממנה, וגרם לך ישר לחבב
אותה.
"אגב, קוראים לי ג'ניפר פייג' ", והושיטה לי יד בעלת אצבעות
ארוכות וציפורניים מטופחות וקצרות להפתעתי.
"ולי בלאק, ג'ון בלאק. תגידי, לא מפריע לבעלך שאת בוודאי
מבזבזת שעות על גבי שעות בעבודה?", שאלתי, נדהם מהישירות של
שאלתי.
ג'ניפר חייכה חיוך ממיס. היא ודאי קלטה את הרמז: "אני לא
נשואה, ואכן נפרדתי מהחבר הקודם שלי מזה שנה בעקבות העובדה
שהוא לא הסתדר עם האנרגיה והזמן שאני משקיעה בעבודה. הוא אמר
שאני לפעמים מביאה את העבודה הביתה, ושאין לי זמן אליו. הוא גם
לא אהב את הסיכונים בעבודה. הוא אמר ששום דבר לא שווה את זה",
ואז היא השתתקה לפתע, והרכינה ראשה.
שערותיה השחורות כפחם שנפלו מהפקעת שעל קודקודה, נראו כמסך על
ראשה. חלקות ורכות כאלו. התחשק לי לדעת מה המגע שלהן.
"אני מצטערת שסיפרתי את זה... שנפתחתי ככה. הרי אנחנו בכלל לא
מכירים, ומה אני באה אליך עם הבעיות שלי. זה בטח לא מעניין
אותך", אמרה והביטה בי בעיניים חומות גדולות.
הייתי מהופנט, ולפתע התנערתי. "מה? מה פתאום! איזה שטויות! זה
מאוד מעניין אותי, ובכלל את מרתקת אותי מאוד", אמרתי, ואז
הובכתי מהכנות.
האמת היא ששמחתי שהיא טרחה לספר לי כל כך הרבה. אולי אני מוצא
חן בעיניה? אם לא כן, היא הייתה יכולה פשוט להגיד שהיא בקשר.
מצד שני היא יכלה סתם לומר את האמת, בלי לשחק משחקים. היא
חייכה והביטה בי היישר לתוך עיניי. פתאום הייתה מן שתיקה
אינטימית שכזו למשך מספר דקות, ואז היא פתאום התעוררה
והזדקפה.
"בכל אופן, העניין שלשמו באתי, הוא כי הבנתי מג'ייקוב שאתה בעל
מוח חריף, ויכולת טובה לקשר בין עובדות, אז חשבתי לנצל אותך
קצת...  למעשה זה יהיה ניצול הדדי - אתה תעזור לי לפתור את
הרצח, ולאסוף נתונים, ואני אעזור לך לבנות כתבה. מה דעתך?"
"ובכן, אני בדרך כלל לא נוטה לעבוד עם שותפים, כדי שהם לא
יבלבלו לי את המוח, אבל נראה לי שזה אפשרי, ושיהיו תוצאות
טובות. אני אשמח לעבוד איתך", אמרתי בחיוך. משום מה- היה נדמה
לי שהיא עוד תבלבל לי את המוח, אבל במקרה הזה, לא היה אכפת לי.

"אני שמחה", אמרה והתרוממה.
היא משכה מטה את החצאית, נטלה את תיקה, והלכה לכיוון הדלת.
ליוויתי אותה לדלת, וכשפתחתי אותה, אמרה: "אני שמחה שהחלטת
לשתף פעולה. תתקשר אליי מחר, טוב? אגב, יש משהו שאתה צריך?",
אמרה ודחפה בין אצבעותיי כרטיס ביקור לבן וקטן. אצבעותיה חרכו
את עורי.
"אה...כן. תוכלי לתת לי את כל החומר על הנרצחים, וכמובן לעדכן
אותי?"
"כמובן", אמרה ונעלמה.
התיישבתי בכסא המנהלים מעור שלי, והתרווחתי. הכנתי טיוטה
ראשונית כדי לתת לעורך כשיבוא הזמן. סתם רצח לא יעשה כותרות של
ממש, אבל רוצח סדרתי כן. כפי  שציינתי, לוס אנג'לס היא עיר
פשע, אך לא של רוצחים מטורפים חמושים בסכין באורך 20 ס"מ.
בינתיים הכנתי את הכתבות הקטנות על שני הקורבנות, ולא ציינתי
את הערכת המשטרה כי אולי מדובר ברוצח סדרתי. הן כדי לא להבהיל
לשווא את הציבור, והן כדי לא להזהיר את הרוצח בחשדות המשטרה.
בד"כ אני מבקש מהמשטרה שתעבור על הכתבות שלי לשם צנזור ותיקון
עובדות לא נכונות, אך הפעם ג'ייקוב נתן לי לעשות מה שאני רוצה.
אחרי הכל, אני יודע הכל ממקור ראשון... ליטפתי את כרטיס הביקור
שעליו נכתבו באותיות שחורות מודגשות: "ג'ניפר פייג' - חוקרת
ובלשית משטרתית בכירה", ומתחת לזה פקס, טלפון במשרד וטלפון
סלולארי.
פתאום, החדר נראה ריק, אפרורי וחסר חיים.

-פרק חמישי-


15/7/02,  13:25 בצהרים, במשרדי

לאחר היסוסים רבים האם להתקשר לג'ניפר ומתי, אזרתי אומץ להתקשר
אליה סוף סוף. אני לא כזה ביישן, ואני יודע כיצד לחזר אחרי
נשים, אבל בג'ניפר היה משהו מיוחד. היא עשתה לי את זה.
עכשיו, ג'ניפר יושבת לידי, ואני לא יכול מלהימנע מלהביט בה.
"הבאתי לך את שני התיקים על הנרצחים", היא אומרת, ומושיטה לי
שני תיקי קרטון צהובים משטרתיים.
היא פותחת אותם, ומוציאה עשרות תמונות של הגופות וממצאים,
ותולה אותם עם סלוטייפ מאחור בעדינות על לוח שעם ענק שתלוי על
הקיר במשרדי.
"שכפלתי לך את התמונות, ואני תולה אותן כאן כדי שזה יקל עלינו
לחשוב. לי זה מאוד עוזר אם הכל מסודר לי מול הפנים. לפעמים ככה
סתם קופצים לי רמזים ופתרונות ".
אני מהנהן. התמונות כבר כמעט ולא עושות לי כלום, לאחר שהבטתי
בהן אינספור פעמים.
בבוקר ערכנו ישיבה במטה המשטרה, וג'ייקוב החליט להציב מארבים
ופטרולים ב"גולדן פורסט", וליתר בטחון, גם בשני יערות נוספים
באזור העיר.
תיארנו לעצמנו, שאם זהו רוצח סדרתי, מן הסתם דפוס הפעולה שלו
שווה בכל פעם, ורוב הסיכויים שהוא ירצח שוב באותו מקום, או
לפחות יעביר את הגופה לשם.
ג'ייקוב אמר שהוא ייתן שבוע, בגלל בעיות של כוח אדם. השבוע
עבר, ושום גופת קשיש לא נראתה באופק.
ג'ייקוב החליט לתת עוד שבוע. הוא הראה לנו מפה של האזור, והראה
בנקודות אדומות איפה יוצבו האנשים שלו. אני אפילו עזרתי למצוא
נקודות תצפית טובות.
"מעניין למה הרוצח הפסיק לפעול? חשבתי שהוא ירצח בהפרשים קטנים
כפי שהיה עד עכשיו", אני אומר, וג'ניפר לוקחת דונאטס עם ציפוי
תות מהקופסה.
"זה לא חייב להיות בהפרשים קבועים, זה על פי, איך להגדיר את
זה? אולי זה על-פי המצב רוח... ", היא אומרת, ואני מחייך.
"אני רואה שאתה מאוד אוהב דונאטס, אה?", היא שואלת.
"כן", אני אומר, ומוסיף: "יש לך אבקת סוכר על השפתיים",
ומצביע.
"פה?", היא שואלת מובכת, ומנגבת את השפתיים.
אני רואה שהיא אפילו לא מתקרבת  לאזור האבקה המתוקה, אני מושיט
את אצבעי, ומנגב את שפתה התחתונה. היא מביטה בי מוקסמת, ואז
אני מכניס את האצבע המעוטרת באבקה לפי, ועוצם עיניים. אני פוקח
אותן ומביט בה. היא מביטה בי קצת המומה, אך לא אומרת כלום. יש
מן שתיקה מעיקה באוויר. אולי עשיתי משהו שאני לא אמור לעשות?
אני לא יודע מה לעשות עכשיו.
"אז...", אני אומר ומגרד בראשי, "מה אומר הפרופיילר
המשטרתי?".
השיטה הבטוחה - לחזור לעניין שהכי מעסיק אותנו - העבודה.
האומנם?
ג'ניפר לוקחת בשמחה את קצה החוט, ואומרת: "כרגע, אין עדיין
פרופיל מסודר. הוא טוען שאין עדיין מספיק קורבנות כדי לדעת על
הרוצח ומניעיו".
אני מהנהן. אולי כדאי שהיא תשתוק כבר? היינו יכולים לדבר
ולעשות דברים הרבה יותר מעניינים.
"תראה", היא מצביעה על התמונה. "לדעתי זה גבר, כי כשהקשישים
נפלו, אין סימני שריטות ציפורניים. הרוצח מקפיד לגזוז אותן. גם
אין שערות ארוכות".
אני מביט בה, ועל אצבעותיה, עם הציפורניים הקצרות. היא מביטה
בהן ומחייכת במבוכה.
"אני רואה שיש דווקא נשים רבות שלא מגדלות ציפורניים", אני
אומר.
היא מחייכת בהתנצלות: "אני צמחונית וחסר לי סידן וויטמינים, אז
הציפורניים שלי מאוד חלשות. הן נשברות לי בקלות...".
היא מביטה בי, מצפה להבעת הבנה ממני. זה נראה לי מאוד מוזר. גם
מוזרה העובדה שעבר שבוע, והרוצח לא עשה כלום. האם הוא יודע
משהו על תוכניותינו?
אני מביט בה במבט בוחן. לא! מה פתאום? איך אני בכלל יכול לחשוד
במתוקה הזאת?
ובכל זאת, למה היא כל כך לחוצה לקבל את אישורי כביכול לחפותה?
"כן... אבל לדעתי זו מאוד יכולה להיות אישה. היא יכולה לגזוז
ציפורניים, או להדביק כדי שיראו ארוכות. ובאשר לשיער- היא
יכולה פשוט לחבוש כובע, או מסכת סקי.
זה כמובן לא מחייב, אבל ימים יגידו".
אני חושב שראיתי יותר מידי סרטי בלשים...
בכל אופן, נראה לי שתשובתי מניחה את דעתה.
לאחר שיחה ארוכה על המקרה, היא מביטה עמוק לתוך עיניי ופתאום
היא אומרת: "בא לך לצאת לאיזה פאב בסוף השבוע או משהו כזה?".
אני מחייך.
"זאת אומרת, אם אתה לא עסוק"...
"לא, זה בסדר. אני אשמח מאוד", אני משיב, ולבי עולה על
גדותיו.
"אני חושב ששנינו זקוקים ליציאה מהשגרה המדכאת הזו של העבודה.
לא יצאתי לבלות כבר זמן רב, ואני חושב שהגיע הזמן".
"טוב, אז תתקשר אליי ביום חמישי בערב, ונתאם את הפרטים הקטנים,
בסדר?"
אני כמובן מסכים, והיא הולכת לדרכה.

פתאום אני נזכר - יום חמישי רק בעוד שלושה ימים!! כל כך הרבה
זמן לחכות?!
אני בוהה  שוב בתמונות, בתקווה למצוא רמזים. אם רק הייתם
יכולים לדבר! פניתי ללא קול לגופות העקובות מדם שהשתרעו להן
בתמונות על גבן.
אבל משהו אחר מסיח את דעתי.

חדר אפל. אני מתעורר בבעתה משינה מלאה בסיוטים ואז אני קם
מהמיטה שלי. הכל חשוך. אפילו הירח אינו ניבט מחלוני כהרגלו.
אני רואה צללים שמנסים לרדוף אותי. הם רצים אחריי, ואני מנסה
להתחבא. אני שומע צריחות נואשות של אישה, צריחות מקפיאות דם.
אני רץ מפוחד מחדר השינה שלי לדלת, ופוסע באיטיות לכיוון
הצעקות. צעקות? בבית שלי? ומשום מה, הן נשמעות מאוד מוכרות לי.
כמו זיכרון רחוק.
אני מציץ דרך חרך קטן של הדלת, ומביט לסלון. יש שם גבר רחב,
לבוש בבוקסר כחול וישן צועק על אישה צעירה בשנות השלושים שלה,
שעומדת מולו ונפחדת. היא רועדת כולה ובוכה. כותנתה מוכתמת בדם,
ושפתיה נפוחות, ודם זולג מהן. אני לא רואה את פניו של הגבר, אך
הוא  מוכר לי באורח מפחיד. גם היא  מוכרת לי.
אני מביט במראה מאורכת שניצבת מולי בסלון. אני רואה ילד כבן 10
עם שיער שחור פרוע, ומבט מפוחד בעיניים כמו של ארנבת שנלכדה
במלכודת.
ולפתע, אני מבין, זה מכה בי כמו ברק המאיר בעין הסערה.
הילד הזה הוא אני.
האישה הזו היא אמא שלי בצעירותה.
הגבר הזה, למרות שאיני שומע את קולו בבירור, או רואה את פניו,
אני יודע מי זה. זה אבא שלי.
הוא צועק עליה למה היא לא הכינה לו אוכל חם כשהיא יודעת שהוא
חוזר היום מאוחר הביתה.
היא אומרת בלחש שהיא חולה, ויש לה חום, ואפילו לא יכלה ללכת
לעבודה.
עכשיו הוא בכלל משתולל.
אני חש חוסר אונים, ולא יכול לעזור לה.
הוא מנחית עליה סטירה, ועוד אגרוף מדויק בעינה השמאלית. הוא
מתרחק ממנה מעט, ואני רואה "פנס" כחול ענק מתפשט על פניה.
"לאאאאאאאאאאא!!!!", אני רוצה לצעוק, אבל לא יוצא כלום.

18/7/02, 6:37 בבוקר,  בביתי.

"לאאאאאאאא!!!", צעקתי, והתרוממתי מהמיטה בבהלה בבת אחת.
הסיוט הזה, החלום הזה, נראה כל כך מוחשי, כל כך אמיתי, כל כך
מציאותי!
זה כבר הלילה השלישי ברציפות שאני חולם את אותו החלום, אלא שרק
עכשיו, גיליתי מהן הדמויות האמיתיות בחלום שנראה אמיתי, ועם
זאת כמו בסרט שלא קשור אליי.
נגעתי בעצמי. כולי רטוב מזיעה, אפילו הסדין לח. עדיין התנשמתי
כמו חולה אסטמה לאחר התקף חזק במיוחד.
לקחתי את המצעים הלחים, וזרקתי אותם הישר לתוך סל הכביסה. לאחר
שהרתחתי מים לקפה, לקחתי מגבת גדולה ומלטפת, ונכנסתי למקלחת.
הייתי חייב להירגע, והמים הקרירים, הרגיעו מעט את גופי.
מה קורה לי? מה המשמעות של החלום הזה? סיבנתי באיטיות את גופי
כחולם.
בתוך תוכי ידעתי, אך לא רציתי להודות.
אבא הכה את אימא.
אבא השליט טרור בבית.
דברים שהדחקתי, חזרו אחרי כמעט 20 שנה שהם שכבו באיזה ארגז בתת
מודע האפל שלי.
למה זה חזר? ואיך זה ישפיע על חיי?
יצאתי מהמקלחת, התנגבתי, ולבשתי סתם טרינינג. נכנסתי למטבח,
והכנתי קפה. פתחתי את המקרר וחוץ מגבינה צהובה עם עובש כחול
ושקית חלב כמעט ריקה, לא היה כלום.
ישבתי ליד השולחן, ופתחתי את קופסת הדונאטס שקניתי אתמול.
הבטתי בהן בחלחלה, וסגרתי מיד את הקופסה. לא יכולתי להכניס דבר
לפי. עד כדי כך החלום השפיע עליי.
לגמתי לגימה מהקפה הרותח והמהביל, ופתחתי את קופסת הסיגריות.
דחפתי אחת לפי, ובידיים רועדות הדלקתי אותה עם המצית. שאפתי
שאיפה ארוכה ומרגיעה, ועצמתי את עיניי. מנסה לשכוח. אבל אני לא
יכול.
הדחקתי את זה זמן רב, זמן רב מידי ועכשיו זה חוזר אליי כמו
בומרנג.
סיימתי את הסיגריה, ומחצית הקפה. רציתי להוציא עוד אחת, אבל
הרגע עישנתי את האחרונה. את הקפה כבר לא היה לי חשק לסיים.
היום יום שישי, ואני חייב לעשות קניות לשבת, קצת אוכל, סיגריות
להירגע, וקפה. הרבה קפה. אני אזדקק לזה - אני לא רוצה לישון.
אם הייתי יכול, אז הייתי מחליט לא לישון לעולם.
לקחתי את המפתחות, הארנק, וברגע האחרון גם את הטלפון הסלולארי.
אין לי חשק לדבר עם אף אחד, אבל אולי ג'ניפר תתקשר?
יצאתי מהבית, וטרקתי את הדלת. כמעט שכחתי לנעול. אני חייב לצאת
מהבית קצת ולהירגע, להסתובב ולנקות את הראש.