מוקדש באהבה וצחוקים שיגועים לקיסי, לוסי, סיון והאלמונית,
הלא הן חלק נכבד ביותר מה"קונדסאיות ברשת", וכמו כן לנבט, הנפש
והכורסא התאומה שלי (קרניים) ולקריסטינה, הצלמת המהוללת
(ירחוני)!
ייתכנו ספויילרים על "הארי פוטר ומסדר עוף החול".
פרק 1- קייטלין ווייט
זה היה יום שטוף שמש באמצע הקיץ. ורוניקה וקייטלין ווייט
הסתובבו ברחובות לונדון בחוסר מעש ושעמום. ורוניקה בת התשע
הביטה בשמיים הכחולים, נותנת לאחותה הגדולה להוביל אותה מבלי
לשים לב לדרך. קייטלין, שהייתה כבר בת אחת עשרה, הציצה מפעם
לפעם בשעון היד הלבן שלה. שיערה היה חום בהיר, ארוך וגולש.
עיניה היו בצבע ירוק חודר, ואמא שלה תמיד טענה שהן גדולות
ומדהימות. צבע עורה היה לבן, אך לא יותר מדיי. ורוניקה לא
הייתה דומה לה כלל. שיערה היה שחור כמו הלילה ועיניה אפורות
ומסתוריות, לעיתים אפילו מפחידות למדיי. היא, לעומת קייטלין
שניתן היה להביט בה בלי להסתנוור, הייתה בעלת עור לבן כמו
השלג.
קייטלין הביטה שוב בשעונה ונעצרה.
"מוטב שנחזור הביתה ורוניקה. כבר זמן לארוחת הצוהריים, ונורא
חם בחוץ." היא אמרה. ורוניקה נאנחה והן הסתובבו וחזרו על
עקבותיהם. קייטלין אוחזת בידה של ורוניקה ומובילה אותה הביתה,
ורוניקה מביטה בשמיים, כרגיל.
הן נעצרו מול בית גדול בנוי מלבנים אדומות, וגג רעפים שחור.
חלונות הבית היו עשויים עץ וצבועים בלבן, ודלת הבית הייתה גם
כן מעץ, בצבעו המקורי.
קייטלין עזבה את ידה של ורוניקה ופתחה את דלת הבית הגדולה.
מהמסדרון הופיעה אישה, לא צעירה ולא מבוגרת, בעלת שיער חום כשל
קייטלין ועיניים חומות וחביבות.
"טוב שחזרתן בנות." אמרה גברת ווייט בשמחה. קייטלין חייכה
ונכנסה, אחריה ורוניקה, עדיין מביטה למעלה.
"ורוניקה, הגענו הביתה, תורידי את הראש מהעננים." צחקה
קייטלין. ורוניקה הורידה את ראשה והביטה באחותה במבט אפור
וחודר. היא לא חייכה. הן נכנסו למטבח והתיישבו ליד שולחן העץ
הגדול. ליד השולחן ישבו אחיהם הגדול, ג'רמי, ואביהם. גברת
ווייט הייתה עסוקה בסירים שעל הכיריים ומר ווייט עיין בעיתון
הנביא היומי. ג'רמי היה עסוק בכתיבת סיכום על גיליון קלף,
משהו על שיקויי מוות. קייטלין, שישבה ליד החלון, הביטה לשמיים
ונאנחה.
"על תדאגי קייט, זה עוד יגיע. רק אמצע החופש עכשיו, אל תשכחי."
אמר ג'רמי כשראה את אחותו הקטנה בוהה בשמיים. היא הנהנה ועזבה
את החלון.
ארוחות הצוהריים בבית משפחת ווייט מעולם לא היו רועשות
ומעניינות במיוחד, אך זו הייתה שקטה מהרגיל אפילו בשבילם. איש
לא דיבר, אפילו לא בשביל לבקש את קערת תפוחי האדמה. קייטלין
שיערה שזה בגלל שאחיה היה עסוק בכתיבת שיעורי הבית, ובמתח
לקראת המכתב מהוגוורטס. הוא עולה לשנה חמישית ובטח מעוניין
לדעת אם הוא מדריך או לא. אביה של קייטלין, כך היא הייתה
בטוחה, היה לחוץ מהעבודה. הוא עבד במשרד הקסמים, במחלקה חדשה
שנפתחה לא מזמן, המיועדת לאימון קוסמים לתפיסת קוסמי אופל. לא
שהיו אז כאלה, אבל היה חשש מכך, ובצדק.
כאשר השולחן כבר היה ריק ונקי, ומר ווייט חזר לעיתון, ג'רמי
לסיכום על השיקויים, ורוניקה לבהות בתקרה וגברת ווייט שטפה
כלים, נכנסו דרך החלון הגדול לצד קייטלין שני ינשופים אפורים
וגדולים. שניהם נשאו מעטפות עם אותו הסמל. האות H ומסביבה
גירית, נשר, נחש ואריה. סמל בית ספר הוגוורטס לכישוף
ולקוסמות.
קייטלין הניחה את המעטפה של ג'רמי על השולחן ופנתה להביט
בשנייה.
קייטלין ווייט
חדר האוכל
פימברוק ליין 7
לונדון
היא פתחה את המעטפה בהתלהבות וקראה את המכתב שבפנים.
"אמא! קיבלתי מכתב מהוגוורטס!" היא קראה בשמחה. גברת ווייט
עזבה את הכלים ופנתה לבתה. היא עיינה לרגע במכתב.
"זה נפלא יקירתי. אני בטוחה שתהני שם." היא אמרה לבסוף. אמה של
קייטלין לא הייתה מכשפה, וזה מעולם לא הפריע לה שכל שאר בני
הבית (מלבד, כרגע, ורוניקה) כן היו קוסמים. ג'רמי הניח את עט
הנוצה שלו על הקלף ופתח את המכתב שלו.
"נו, בן? מדריך או לא?" שאל מר ווייט מעל העיתון. ג'רמי קרא
היטב את המכתב ואז חייך והוציא מהמעטפה תג כסוף עם האות 'מ'
עליו.
"כן..." הוא אמר בפשטות.
"צפוי, הא?" אמרה ורוניקה בשקט, עדיין מביטה בתקרה.
"מה את מחפשת שם, ורוניקה?" שאלה קייטלין בסקרנות והביטה
באחותה.
"כלום." ענתה ורוניקה. פעם בשבוע לפחות הייתה קייטלין שואלת
אותה מדוע היא בוהה בתקרה או בשמיים, ותמיד הייתה התשובה דומה.
"כלום".
אוטובוס הקומותיים היה עמוס כל-כך עד כדי כך שקייטלין וג'רמי
נאלצו לעמוד.
"מתי מגיעים אבא?" שאלה קייטלין ברוגזה. היא מעולם לא נסעה עם
אביה ואחיה לסמטת דיאגון ולא הכירה את הדרך. מר ווייט, או בשמו
המלא, איאן ווייט, ישב ליד אישה זקנה בספסל הקדמי וקרא עיתון
מוגלגי בשעמום מוחלט. שני ילדיו עמדו במעבר לצידו, נופלים מדי
פעם כאשר האוטובוס עצר. קייטלין מעולם לא נסעה בדרך של קוסמים,
אבל היא ידעה שאת התחבורה המוגלגית היא שונאת, בעיקר אחרי
הנסיעה הראשונה לסמטת דיאגון.
סופסוף האוטובוס עצר ואיאן הודיע לילדיו שכאן התחנה שלהם. הם
ירדו מהקומה השנייה, שילמו לנהג וירדו לרחוב מוגלגי גדול.
"הינה הקלחת הרותחת, אבא." מלמל ג'רמי בלחש. הם נכנסו לתוך
פונדק קטן. לקייטלין היה הרושם שאיש מלבדם לא ראה את המקום.
שלט קטן מעץ היה תלוי על הדלת. הקלחת הרותחת.
היו שם הרבה קוסמים, מכשפות ועוד כל מיני אנשים מוזרים
שקייטלין נהנתה להביט בהם בעניין.
כשהיא נכנסה לראשונה לסמטת דיאגון, קייטלין לא יכלה לנשום.
כל-כך הרבה חנויות, וכל-כך הרבה קוסמים. הלוואי שהייתי יכולה
להישאר כאן לנצח היא חשבה לעצמה בזמן שהם נכנסו לחנות הספרים,
לחנות החלוקים ולעוד מליון אחרות על מנת לקנות לה ציוד לבית
הספר. הרגע המרגש ביותר ביום הקניות של קייטלין היה קניית
השרביט שלה. היא רק חיכתה לרגע הזה, וכאשר ניצוצות אדומים יצאו
מהשרביט השישי שניסתה היא התרגשה כל-כך עד שהשרביט לא הפסיק
לפלוט ניצוצות עד שמר אוליבנדרס השתיק אותו.
"ובכן, קייטלין, עכשיו את יכולה להסתובב בין החנויות ולראות את
הדברים המעניינים, אני וג'רמי נלך לקנות לך ינשוף ולג'רמי את
הטלסקופ החדש שהוא צריך." אמר איאן. קייטלין הנהנה והלכה לטייל
בסמטת דיאגון לבדה.
היא נעצרה ליד חנות מוצרי הקווידיץ' החדשה והביטה במטאטא שעמד
בחלון הראווה. לידה עמד ילד בן גילה עם שיער שחור מבולגן
ומשקפיים. הוא שם לב שהיא מביטה במטאטא וחייך אליה.
"היי." הוא אמר.
"היי."
"חץ-כסף. מטאטא מעולה, ככה אומרים. אני ג'יימס פוטר, אני מתחיל
בהוגוורטס עוד חודש." הוא אמר והושיט לקייטלין את ידו.
"היי, אני קייטלין ווייט." היא השיבה ולחצה את ידו. "גם אני
מתחילה בהוגוורטס השנה." ג'יימס חייך.
"יצא לך לראות משחק קווידיץ' אי פעם?" הוא שאל אותה בזמן שהם
נכנסו לתוך החנות.
"לא... אבל אחי הגדול ראה וסיפר לי על זה."
"גם אני לא ראיתי, אבל קראתי על זה... הייתי רוצה לנסות
לשחק..." אמר ג'יימס בזמן שהם בחנו את הכדורים השונים שהיו
מונחים על המדפים.
"גם אני... טסתי פעם על המטאטא של אחי, זה ממש מגניב ואם
קווידיץ' זה על מטאטאים, אין סיבה שזה לא יהיה כיפי."
"אני יותר מנוטה להסכים איתך." צחק ג'יימס.
"ג'יימס!" נשמעה קריאה מבחוץ.
"זו אמא שלי. אני צריך ללכת. ניפגש בהוגוורטס." אמר ג'יימס
ויצא מהחנות. קייטלין חייכה לעצמה ויצאה גם היא. עכשיו היא
הייתה רגועה יותר. היא מכירה מישהו שילמד איתה, זהו יתרון. היא
המשיכה להסתובב ברחוב הצפוף עד שאביה קרא לה והם חזרו הביתה.
"זה היה יום מעניין במיוחד." אמרה קייטלין בארוחת הערב כאשר
ורוניקה וגברת ווייט, ג'יין, שאלו איך עבר עליה היום.
"ראית הרבה קוסמים?" שאלה ורוניקה, עיניה נעוצות לראשונה לא
בתקרה אלא בעיניי אחותה.
"כן. גם פגשתי מישהו שילמד איתי באותה שנה." אמרה קייטלין.
"כן? מי?" שאל איאן.
"ג'יימס פוטר."
"אה, הבן של משפחת פוטר. כמובן, כמובן." אמר איאן בידענות.
"אתה מכיר אותם?" שאלה קייטלין.
"כן, עובדים במשרד הקסמים כמובן. משפחה מכובדת מאוד. אני לא
אתפלא אם יצא מג'יימס קוסם גדול, אפילו שר הקסמים... כן, כן,
הוא בלי ספק יכול להגיע לכך." אמר איאן.
קייטלין לא אמרה דבר. ורוניקה עזבה את עיניה ועברה בחזרה
לתקרה.
"הוא לא יהיה שר הקסמים." אמרה ורוניקה לפתע.
"מה?" שאלה קייטלין בחולמניות. היא בדיוק חשבה על הטירה של בית
הספר, וניסתה לדמיין אותה לפי תיאוריו של ג'רמי.
"אמרתי שג'יימס פוטר לא יהיה שר הקסמים." חזרה ורוניקה.
"איך את יודעת?" שאל ג'רמי.
"זה כתוב בתקרה." אמרה ורוניקה כאילו היה זה עניין של מה בכך.
ארבעת הסובבים הנותרים הרימו את ראשם לתקרה.
"לא כתוב שם כלום, חמודה." אמרה ג'יין.
"כן כתוב, אמא. אתם לא רואים?" אמרה ורוניקה. היא נשמעה מעט
מעוצבנת. קייטלין המשיכה לבהות בתקרה כמו אחותה.
"היא צודקת." היא אמרה לבסוף. ורוניקה חייכה.
"ידעתי שגם את תראי את זה מתישהו. פשוט אף פעם לא טרחת להסתכל
בשמיים או בתקרה." אמרה ורוניקה בשביעות רצון.
"מה זאת אומרת? את תמיד רואה דברים כתובים למעלה?" שאלה
קייטלין.
"כן. פעם שאלתי את גברת לופין, מהעבודה של אבא, מה זה אומר,
לראות דברים למעלה. היא אמרה שיש קוסמים שיכולים לחזות את
העתיד לפעמים אם הם יבהו בתקרה או בשמיים מספיק עמוק. היא
אומרת שצריך גם לרצות לראות את הדברים שכתובים. אני לא רואה
הכל, אני מנסה." הסבירה ורוניקה.
"אז בגלל זה את מביטה בתקרה כל היום?" שאל איאן.
"כן..." אמרה ורוניקה. קייטלין הרימה שוב את ראשה למעלה
והסתכלה על התקרה. באמת היו כתובים שם דברים, אבל היא לא הבינה
מה כתוב. האותיות היו מטושטשות עד כדי כך שהן לא היו ניתנות
לקריאה.
"אני לא מצליחה להבין מה כתוב, ורוניקה."
"את כנראה לא רוצה מספיק להצליח." ענתה ורוניקה. היא כבר לא
הביטה בתקרה. היא הייתה עסוקה במוס השוקולד שלה.
"אבל ורוניקה, לא הבנתי משהו. למה את מסתכלת בתקרה כל הזמן?
כל-כך מעניין אותך לדעת מה יקרה הלאה?" שאל ג'רמי בסקרנות.
"או, לא. אבל גברת לופין אומרת שאם אני אפסיק לקרוא לזמן
ממושך, אני "אתעוור"."
"זאת אומרת?"
"שאני אפסיק לראות מה כתוב בתקרה והתקרה תהיה סתם תקרה, השמיים
יהיו סתם שמיים." אמרה ורוניקה.
"והיא רק בת תשע..." אמר ג'רמי ונאנח בחוסר אמונה. ורוניקה
חייכה אליו וחזרה למוס השוקולד.
קייטלין לא דיברה יותר. היא חשבה על הכוח המוזר שקיבלה, אלוהים
יודע מאיפה. היא גם תהתה איך זה שורוניקה מעולם לא הזכירה את
זה כשנשאלה על הסיבה שבגללה היא בוהה בתקרה. האם היא רוצה את
הכוח הזה? האם היא רוצה להביט בתקרה ולראות כל פעם מה הולך
לקרות לה או לאנשים אחרים? ומה אם היא תרצה סתם לבהות בתקרה או
בשמיים בלי לדאוג שאותיות יקפצו לה מול העיניים? היא חשבה שזה
לא משנה מה היא תחליט, את הדרך להפסיק את החזיונות היא יודעת.
את החודש האחרון של חופשת הקיץ בילתה קייטלין בבהייה בתקרה
ובשמיים ובקריאת ספרי הלימוד החדשים שלה. היא הייתה יושבת על
המיטה בחדרה, כשמילק, הינשוף האפור-שחור שלה, מתעופף בחדר
ועושה הרבה רעש.
"תהיה בשקט מילק! אני מנסה לקרוא!" היא התעצבנה מדיי פעם. עד
כה היא הצליחה לקרוא רק דברים שטותיים כמו איזה מקצוע יהיה
האהוב עליה בהוגוורטס. רב הדברים בתקרה היו מטושטשים למדיי.
"התגוננות מפני כוחות האופל!" היא הכריזה בפני מילק כאשר
סופסוף הצליחה לקרוא את הכתוב. מילק רק המשיך לעוף בחדר, לא
מודע להתרגשות שבלבה של קייטלין.
בבוקר של הראשון לספטמבר התעוררה קייטלין מוקדם מאוד והתלבשה
בבגדי מוגלגים במהירות. זה לא שלא היה לה זמן. כל בני הבית עוד
ישנו, אבל היא רצתה לצאת החוצה ולהביט ברחוב המוכר לפני שהיא
עוזבת לשנה שלמה. היא החלה להרגיש את הלחץ וההתרגשות לקראת
הלימודים בהוגוורטס ולא יכלה לחכות עד שתגיע לרכבת ההוגוורטס
אקספרס, ולפגוש את אלו שיהיו חבריה לספסל הלימודים בשבע השנים
הבאות. היא שמחה כאשר שאר בני משפחתה התעוררו. זה אומר שהרגע
מתקרב יותר ויותר.
בארוחת הבוקר היה שקט למדיי. ורוניקה אכלה בעודה בוהה בתקרה,
ג'רמי ניסה לחבר את תג המדריך שלו בקושי רב וגברת ווייט קראה
את עיתון הבוקר המוגלגי. איאן ווייט ירד אל המטבח לאחר חצי
שעה, קורא את הנביא היומי. ככה זה היה למעשה כל בוקר, אבל
בשביל קייטלין זה נראה שונה. היא הייתה חסרת סבלנות ורק רצתה
שהזמן יעבור.
"קייט, בבקשה תאכלי משהו." הפצירה גברת ווייט בבתה. קייטלין לא
הייתה רעבה כלל והיא לא רצתה לאכול. היא רק רצתה להגיע
להוגוורטס.
"לא תודה, אמא. אני לא רעבה."
"אבל..." החלה ג'יין לומר אך ג'רמי קטע אותה.
"אל תדאגי אמא. קייטלין יכולה לאכול ברכבת." הוא אמר. קייטלין
רצתה להודות לו שאמר את זה. אמא שלה הבינה את המסר והפסיקה
להפציר בה שתאכל.
בשעה עשר בדיוק יצאו בני משפחת ווייט ונכנסו למכונית השחורה של
מר ווייט ויצאו בדרכם לתחנת קינגס קרוס, משם יוצאת רכבת
ההוגוורטס אקספרס.
"יש לנו עשרים דקות עד שהרכבת יוצאת" אמר איאן ווייט כאשר הביט
בשעון הגדול בתחנה. "כדאי שנזוז" אמרה ג'יין. הם הלכו לאורך
התחנה עד שהגיעו למחסום בין רציפים תשע לעשר.
"קייטלין, מתוקה, כדי לעלות לרציף תשע ושלושה רבעים עליך ללכת
ישר דרך המחסום. תלכי יחד עם ג'רמי, אביך ואחותך יכנסו מיד
אחריכם." אמרה ג'יין. היא לא יכלה לעלות לרציף, והאכזבה ניכרה
בעיניה.
"בסדר אמא." אמרה קייטלין. ג'יין חיבקה אותה בחוזקה.
"שיהיה לך בהצלחה, קייט!" היא אמרה. דמעת שמחה הייתה בעיניה.
"אני אהיה בסדר. באמת. ואני אכתוב הרבה! ואני אבוא הביתה בחג
המולד!" הבטיחה קייטלין.
"קדימה, קייטלין. אנחנו צריכים ללכת." אמר ג'רמי.
"להתראות אמא!" קראו ג'רמי וקייטלין שנייה לפני שנעלמו לתוך
רציף תשע ושלושה רבעים. קייטלין לא יכלה שלא לחייך כשראתה את
הרציף. מלא קוסמים צעירים, גדולים ממנה ובגילה, והוריהם,
צוחקים, צועקים ונרגשים. היא הביטה סביבה. רכבת ההוגוורטס
אקספרס עמדה שם, אדומה וארוכה, ועננת עשן נפלטה ממנה.
מאחוריהם הופיעו ורוניקה ואיאן, והם התקרבו אל הרכבת.
"ובכן, ילדתי. זהו זה." אמר איאן. קייטלין חייכה בהתרגשות.
"בהצלחה, קייטלין!" אמרה ורוניקה. קייטלין חייכה וחיבקה את
אחותה. זוהי הפעם הראשונה שהן נפרדות לזמן כה רב.
"תודה, ורוניקה. תמשיכי לבהות בתקרה. אני לא רוצה לחזור ולמצוא
את אחותי אחרת לגמרי!" צחקה קייטלין.
"בהצלחה, ילדתי. תכתבי לנו!" אמר איאן. קייטלין נופפה להם
לשלום ועלתה על הרכבת כאשר ג'רמי עזר לה להעלות את המזוודה
הגדולה ואת הכלוב של מילק.
היא עמדה במסדרון הצר של הרכבת ונופפה לאביה ואחותה דרך החלון
וכאשר הם נעלמו, היא פנתה לחפש תא פנוי. היא התהלכה עד קצה
הרכבת, שם היא מצאה תא שבו ישבה ילדה בגילה, בעלת שיער אדמוני
וגולש ועיניים ירוקות כשלה.
"היי, אכפת לך אם אני אשב? כל התאים מלאים..." שאלה קייטלין את
הילדה. היא הנהנה וקייטלין נאנחה בהקלה והתיישבה מול הילדה.
"את בשנה ראשונה?" שאלה קייטלין.
"כן... ואת?"
"גם... אני קייטלין ווייט."
"נעים מאוד." חייכה הילדה. "אני לילי אוונס."
קייטלין חייכה ופנתה להסתכל החוצה דרך החלון. לאחר חמש דקות
נפתחה דלת התא. לילי וקייטלין קפצו בבהלה.
"היי קייטלין! מצטער שהבהלתי אתכן. אפשר להצטרף?" שאל ג'יימס
פוטר.
"כן, בטח." אמרה קייטלין והרגישה לפתע שהיא מאוד שמחה לראות את
ג'יימס שוב. הוא התיישב לצידה של קייטלין והביט בלילי.
"היי, נעים לפגוש אותך. אני ג'יימס פוטר." הוא אמר והושיט
ללילי את ידו.
"היי. אני לילי אוונס." ענתה לילי ולחצה את ידו. במשך חצי שעה
היה שקט. איש מהם לא דיבר. קייטלין החלה לבהות בתקרת הקרון,
לילי בהתה בחלון וג'יימס קרא בעיון את ספר שינויי הצורה שלו.
כאשר קייטלין התעייפה מהניסיונות לקרוא את התקרה, לילי מלבהות
בחלון וג'יימס בספר שינויי הצורה שלו, החלה השיחה ביניהם.
"משעמם... אתן חושבות שזה עוד הרבה זמן?" שאל ג'יימס והניח את
הספר במושב שלידו.
"נראה לי. אח שלי אמר שמגיעים בערב, ורק צוהריים עכשיו." אמרה
קייטלין.
ג'יימס נאנח.
"באמת נורא משעמם. קייטלין, יש לך במקרה קלפים מתפוצצים?" שאלה
לילי.
"לא... הלוואי והיו לי." נאנחה קייטלין.
"בואו נדבר על משהו... אתן בנות לקוסמים?" שאל ג'יימס.
"אני חצי חצי. אמא שלי לא מכשפה, ואבא שלי קוסם." ענתה
קייטלין.
"אמא שלך מוגלגית?"
"אני לא אוהבת את הכינוי, ג'יימס. זה כמו קללה." התעצבנה
קייטלין.
"סליחה. אל תגזימי!" אמר ג'יימס במהירות. קייטלין הצטערה שהיא
התפרצה ככה. ג'יימס היה מאוד נחמד אליה, והיא לא רצתה לריב
איתו כבר על היום הראשון בהוגוורטס.
"אני מצטערת שהתפרצתי. אני פשוט קצת לחוצה..." מלמלה קייטלין.
ג'יימס חייך וקייטלין הרגישה הקלה פתאומית.
"אז... מה איתך לילי?" שאל ג'יימס.
"אני בת למוגלגים." אמרה לילי.
"ויש לך אחים או אחיות קוסמים?" שאלה קייטלין.
"לא. יש לי אחות אחת, פטוניה, והיא לא מדברת איתי כי אני
מכשפה."
"זה נורא!" קראה קייטלין. לילי חייכה.
הנסיעה הייתה ארוכה, והמסע דרך האגם שבסופה היה קר ורטוב, אבל
לבסוף, אחרי ציפייה רבה, הגיעו קייטלין, לילי וג'יימס לטירת
הוגוורטס. קייטלין הייתה המומה. הטירה הייתה ענקית והמון אורות
של נרות נצנצו בה.
"ורוניקה, אחותי הקטנה, הייתה משתגעת על המקום הזה." היא אמרה
ללילי. לילי הנהנה בחיוך. על המדרגות עמדה מכשפה בעלת שיער לבן
כשלג והיא נראתה לקייטלין זקנה מאוד.
"שלום לכם תלמידי השנה הראשונה. אני פרופסור סטיבנס, מורה
לשינויי צורה וראש בית גריפינדור. ברוכים הבאים לבית הספר
הוגוורטס לכישוף ולקוסמות! כאשר תעברו בדלתות האולם הגדול
תיקחו את מקומותיכם בשולחנות, אבל לפני זה עליכם לעבור את
המיון. ישנם ארבעה בתים בהוגוורטס. גריפינדור, רייבנקלו,
האפלפאף וסלית'רין. עליכם לחבוש את מצנפת המיון ולשבת היכן
שהיא תאמר לכם." הסבירה פרופסור סטיבנס. קייטלין הרגישה לחוצה
יותר מתמיד. היא ידעה שג'רמי היה ברייבנקלו. היא ידעה שלא כדאי
להיות בסלית'רין. ככה לפחות אביה אמר לה.
"ובכן. בואו אחרי." אמרה פרופסור סטיבנס ופתחה את דלתות העץ
שמאחוריה. היא הובילה את התלמידים הלחוצים, המפוחדים והנרגשים
דרך השולחנות. כל תלמידי בית הספר הביטו בהם. קייטלין הביטה
בארבעת השולחנות. משולחן בית רייבנקלו ג'רמי נופף לה לשלום.
היא חייכה, מעודדת מעט.
פרופסור סטיבנס הכניסה איתה כיסא קטנטן בעל שלוש רגליים ועליו
כובע קוסמים ישן ומרופט. כל התלמידים בהו במצנפת, מחכים.
אחרי השיר המסורתי, המסביר על ארבעת הבתים, פתחה פרופסור
סטיבנס מגילת קלף שהייתה בידה.
"כאשר אקרא בשמכם, גשו אל הכיסא ושבו עליו. עליכם לחבוש את
המצנפת ולחכות להכרזה." היא הסבירה.
"אדאמס, אמנדה" קראה פרופסור סטיבנס. ילדה שעמדה מאחורי
קייטלין ולילי ניגשה אל הכיסא והתיישבה.
" רייבנקלו!" קראה מצנפת המיון. אמנדה חייכה והלכה לשבת
בשולחן שלה.
"אוונס, לילי" לילי חייכה אל קייטלין בפחד ועלתה אל הכיסא. היא
חבשה את המצנפת שנפלה והסתירה את פניה.
" גריפינדור!" מחיאות כפיים סוערות נשמעו מהשולחן של בית
גריפינדור כשלילי הורידה את המצנפת והלכה לשבת, מחייכת אל
קייטלין. היא הייתה עסוקה בלבהות בתקרה ששיקפה את השמיים בחוץ
בזמן ש"בוני, שרון" הפכה להיות תלמידת גריפינדור, וכאשר
"ביילי, קריסטין" הוכרזה כתלמידת סלית'רין.
"בלק, סיריוס" הכריזה פרופסור סטיבנס. סיריוס בלק היה ילד נאה
בעל שיער שחור ועיניים חודרות. קייטלין הייתה מרותקת למבטו
כשהוא התיישב על הכיסא וחבש את המצנפת.
" גריפינדור!" קראה המצנפת וסיריוס הלך בשמחה לשבת מול לילי.
אני חייבת להיות בגריפינדור עם לילי חשבה קייטלין לעצמה בזמן
ש"דניאלס, לי" הפך לתלמיד האפלפאף. אחד אחד שובצו התלמידים
לבתיהם.
"ווייט, קייטלין" הכריזה פרופסור סטיבנס. קייטלין עלתה אל
הכיסא בפחד, בתקווה שהיא תהיה בגריפינדור. לפני שהמצנפת נפלה
על עיניה היא ראתה את החיוך המעודד של ג'יימס ואת האצבעות
הצלובות של לילי.
" גריפינדור!" קראה המצנפת. קייטלין חשבה שאין מאושרת ממנה
עכשיו. היא הורידה את המצנפת, ירדה אל שולחן גריפינדור
והתיישבה לצד לילי. עוד ועוד תלמידים נבחרו אחד אחד לבתיהם,
חלקם שמחים וחלקם מאוכזבים.
"לופין, רמוס"
"אמא שלו עובדת עם אבא שלי..." לחשה קייטלין ללילי כאשר עלה
רמוס לופין אל המצנפת. אחרי כמה שניות גם רמוס הצטרף לשולחן
בית גריפינדור.
"סנייפ, סוורוס" הפך במהרה לתלמיד סלית'רין. קייטלין שמעה גם
על ההורים שלו. אבא שלה לא אהב אותם כלל.
"פוטר, ג'יימס" קראה פרופסור סטיבנס. ג'יימס הסתכל אל לילי
וקייטלין וחייך אליהן. הן חייכו אליו בעידוד.
" גריפינדור!" קראה המצנפת. קייטלין מחאה כפיים לג'יימס ושמחה
שגם הוא יחד איתה. הוא התיישב מול קייטלין, ליד סיריוס בלק,
כאשר "פטיגרו, פיטר" הפך גם הוא לתלמיד גריפינדור ואחריו
"פרקינסון, אנטוני" לתלמיד סלית'רין.
שנתיים עברו מאז. שנתיים שלמות של לימודי שיקויים ושינויי
צורה. התגוננות מפני כוחות האופל וכשפים. שנתיים שלמות של
בהייה חסרת מטרה בתקרה בעלת האותיות המטושטשות. קייטלין ווייט
ולילי אוונס הפכו לחברות בלתי נפרדות. הן היו הולכות יחד לכל
מקום. מדיי פעם הייתה שרון בוני מצטרפת אליהן, אך בדרך כלל היא
הייתה הולכת עם ג'יימי מייסון, חברה הטוב ביותר.
עכשיו כבר היה קיץ, ובעוד שבוע נגמרת שנת הלימודים וקייטלין
תחזור הביתה למשפחתה יחד עם ג'רמי, ולילי תשוב לביתה ולהצקות
של אחותה הגדולה, פטוניה.
במשך שנתיים אלו למדו לילי וקייטלין הרבה זו על זו. לילי הייתה
היחידה שידעה על הכשרון המיוחד של קייטלין לראות דברים שכתובים
בתקרה. טוב, לא היחידה. קייטלין סיפרה זאת גם לג'יימס, שהפך
להיות ידיד מאוד טוב שלה.
השיעורים השנואים עליה ביותר היו שיעורי השיקויים. פרופסור
גרין, ראש בית סלית'רין, תמיד היה מוצא סיבות לתת לה ולחבריה
לבית גריפינדור אפס והרבה פעמים היה מחלק אותם לזוגות ונותן
לקייטלין להיות עם סוורוס סנייפ בזוג.
היא שנאה אותו. הוא תמיד היה מציק לה על כך שהיא "חצויה". שאמא
שלה מוגלגית. על לילי הוא כל הזמן היה אומר שהיא "בוצדמית
מלוכלכת".
עם תלמידי הבית שלה היא הסתדרה לא רע. שרון בוני הייתה חמודה
מאוד, והידיד שלה, ג'יימי, היה מאוד חביב גם כן. היו שני
תלמידים בגריפינדור איתם קייטלין תמיד רבה. פיטר פטיגרו
וסיריוס בלק. פיטר המון פעמים היה מעצבן אותה כשביקש שיעורי
בית ומעולם לא היה מקשיב בשיעורים. הוא היה גונב לה את המחברות
לאחר שנרדם בכיתה ולא רשם דבר. סיריוס היה שחצן. הוא חשב שהוא
יותר טוב מכולם, והדבר הגרוע ביותר היה שעד מהרה הוא וג'יימס
נהיו חברים הכי טובים. זה לא שקייטלין וג'יימס לא דיברו יותר.
זה פשוט שעם הזמן ג'יימס התחיל להתנהג קצת כמו סיריוס. קייטלין
דיברה איתו על זה יום אחד והוא הבטיח לשים לב. בנתיים, הוא עמד
בהבטחתו.
פרק 2- התלמידה שאיחרה
מוקדש במיוחד לנבט, הנשמה התאומה שנתנה לי רעיונות.
ג'יימס וקייטלין ישבו על הדשא שליד האגם ליד בית הספר. זה היה
יום ראשון ושניהם התעוררו מוקדם מהרגיל. השעה הייתה רק שבע
בבוקר. לילי וסיריוס ככל הנראה עוד ישנו וקייטלין הציעה
לג'יימס לצאת לטייל ליד האגם. הם הסתובבו באדמות הוגוורטס במשך
חצי שעה ואז התיישבו ליד האגם.
זה היה בתחילת שנתם השלישית בבית הספר. השמיים היו אפורים אך
ללא עננים. כבר יומיים לא ירד גשם והדשא הספיק להתייבש. הייתה
רוח קרירה ונעימה בחוץ וקייטלין שאפה את האוויר הצח כאילו היה
זה ממכר. אחרי חצי שעה שהם ישבו ובהו באגם ושאפו את האוויר כמו
סם, נשמעו צעדים מאחוריהם. קייטלין הסתובבה להביט באחותה
שהצטרפה לבית הספר השנה.
"היי ורוניקה." אמרה קייטלין וסימנה לורוניקה להצטרף אליהם.
"היי." אמרה ורוניקה והתיישבה לצד אחותה. היא הסתכלה לכמה
שניות על האגם ואז נשכבה על גבה ובהתה בשמיים.
"למה אחותך כל הזמן מסתכלת למעלה?" שאל ג'יימס אחרי כמה דקות.
"היא רואה דברים... כמוני."
"נחמד. אני מניח שהיא גם מצליחה לקרוא?" שאל ג'יימס בחיוך.
קייטלין חייכה.
"כן... אצלה האותיות לא מטושטשות." ורוניקה צחקה על הערה זו
בעוד עיניה בשמיים. למי שלא ידע מה היא רואה שם למעלה, היה
תמיד הרושם שהיא משועממת לחלוטין. עוד חצי שעה של שתיקה.
"ישנונים שכאלה, סיריוס ולילי..." אמר ג'יימס אחרי שהביט
בשעונו.
"אני יכולה להבטיח לך שלילי לא תתעורר עד לפחות עשר." אמרה
קייטלין. היא שנאה לדבר עם ג'יימס על סיריוס ועל לילי. לילי לא
אהבה את ג'יימס בכלל ולא פעם אחת הן התווכחו על הנושא. ועל
סיריוס... היא לא הייתה מסוגלת לשמוע את השם שלו בלי לרצות
להקיא. הכי היא פחדה שיום יבוא והוא ייקח לה את ג'יימס, הידיד
הכי טוב שלה. היא השתתקה והביטה באגם, אך לא ראתה אותו. היא
הייתה שקועה בהרהורים. לפתע קפצה ורוניקה על רגליה והביטה
בג'יימס וקייטלין.
"מה קרה ורוניקה?" שאל ג'יימס. ורוניקה חייכה.
"כלום." היא ענתה כרגיל. "אני חושבת שאני אחזור לטירה עכשיו...
קצת קר לי ואני רעבה. להתראות!" היא אמרה והלכה בחזרה לטירה.
"היא ראתה משהו..." אמרה קייטלין. "היא קראה משהו. בגלל זה היא
הלכה."
"איך את יודעת?"
"היא תמיד עושה את זה!"
שוב הייתה שתיקה ארוכה. קייטלין הרגישה לפתע שהיא מאוד עייפה
ועברה מישיבה לשכיבה כשהיא משתדלת לא להסתכל בשמיים יותר מדיי
לעומק. לא היה לה כוח לראות כל מיני דברים עכשיו. מה ורוניקה
קראה שגרם לה ללכת ככה? אולי סכנה קרבה? קייטלין שללה את
המחשבה הזו מיד. ורוניקה בחיים לא תיתן לקייטלין להיות בסכנה
בלי להגיד לה. זה בטח משהו שקשור לורוניקה שהיא לא מעוניינת
שג'יימס יידע. קייטלין החליטה לשאול אותה מאוחר יותר במשך
היום. אחרי בערך חצי שעה שבה ג'יימס בהה בחוסר עניין באגם
וקייטלין השתדלה להימנע מהשמיים התרוממה קייטלין בחזרה
לישיבה.
"משעמם לי." היא אמרה בשקט. ג'יימס פנה להביט בה, מרגיש שהוא
נעלם בעיניה הירוקות.
"יש לך רעיון מה אפשר לעשות?" הוא שאל, ממשיך להסתכל עליה.
"לא... אה! נזכרתי במשהו! רציתי לשאול אותך מתי המשחק הראשון
השנה?" שאלה קייטלין לפתע. מאז השנה הראשונה שלה היא לא הפסידה
אף משחק קווידיץ' וכאשר ג'יימס נבחר לפני שנה להיות המחפש של
גריפינדור, היא שמחה כל-כך בשבילו שהיא הצליחה להתחבר אל
סיריוס לכמה שעות ולקנות לו במתנה מטאטא לחג המולד.
"לא... דיוויד עוד לא הודיע לנו מה קורה..." ענה ג'יימס. הוא
המשיך להביט בקייטלין, לא מסוגל לנתק את המבט שלו. מאז סוף שנה
שעברה הוא מאוהב בה, אבל לא היה לו את האומץ להגיד לה. הוא פחד
שהקשר שלהם ייהרס אם היא תדע. פשוט תגיד לה... אני בטוח שגם
היא מרגישה אותו הדבר... נזכר ג'יימס בדבריו של רמוס לופין,
עוד חבר מאוד טוב, שלו ושל סיריוס. ג'יימס ניתק את מבטו מעיניה
של קייטלין ונאנח.
"קרה משהו?" שאלה קייטלין.
"לא..." מלמל ג'יימס. קייטלין הביטה בו, לא משוכנעת. משהו היה
לא בסדר והייתה לה הרגשה לא נוחה שזה קשור אליה. ג'יימס נאנח
בייאוש שוב וחזר להסתכל לעיניה של קייטלין.
זה קרה מהר, קייטלין לא הבינה מה קורה סביבה כשג'יימס נישק
אותה בפתאומיות. כשהם התנתקו זה מזו היא הביטה בו ישר בעיניים,
המומה.
"ג'יימס..." היא התחילה לומר אבל ג'יימס קטע אותה.
"קייטלין, זה משהו שרציתי להגיד לך כבר משנה שעברה. אני... אני
אוהב אותך." הוא אמר. קייטלין לא ידעה מה לומר. היא לא אהבה
אותו. לא ככה. מצד שני, היא גם לא רצתה לפגוע בו. אחרי הכל,
הוא חבר מאוד טוב שלה. בלי לומר דבר היא קמה ורצה אל הטירה.
"פשוט נישקת אותה?" שאל רמוס בפליאה לאחר שג'יימס סיפר לו,
לסיריוס ולפיטר פטיגרו את מה שקרה בבוקר ליד האגם. ג'יימס
הנהן.
"והיא רצה משם בלי להגיד שום דבר?" שאל סיריוס.
"כן... אני לא מאמין שעשיתי את זה. הרסתי שנתיים של ידידות!"
התעצבן ג'יימס. באותו הרגע הקסום של הנשיקה הוא הרגיש הכי
מאושר, אבל עכשיו הכל נראה טיפשי למדיי.
"אל תהיה בטוח... תן לה קצת זמן לחשוב על הדברים. הכי חשוב זה
שתשתדל לא להיפגע מההחלטה שלה, ואז תוכלו להיות ידידים כמה
שתרצו." אמר רמוס. ג'יימס חייך.
"אני בכלל לא מבין מה אתה מוצא בה..." אמר סיריוס.
"מה זאת אומרת?" שאל ג'יימס.
"לא יודע... היא לא מוצאת חן בעיניי. היא כל הזמן רגישה כזאת
ומנסה למשוך את תשומת הלב שלך. והיא בכלל לא יפה!" הסביר
סיריוס.
"שיהיה. אני חושב שהיא מדהימה. אני מכיר אותה המון זמן... אולי
כדאי שתנסה גם אתה להכיר אותה." אמר ג'יימס בקול רם מעט
מהרגיל.
"לא נראה לי..."
"טוב, אל תריבו על זה!" אמר פיטר. שלושת האחרים פנו להביט בו.
מעט מאוד פעמים הוא דיבר בשיחות דומות לזו. הוא היה יושב תמיד
ומקשיב לשלושת חבריו ושותק, מקווה שיום אחד גם הוא יבין משהו
בבנות.
מהרגע הראשון שהם נכנסו לחדר השינה שלהם בשנתם הראשונה, היו
ג'יימס, סיריוס, רמוס ופיטר חברים דיי טובים. הם ישבו ביחד
בסוף הכיתה בכל שיעור, הולכים יחד לאכול, מדברים על כל מיני
דברים שונים ומשונים.
ג'יימס היה המנהיג כביכול. הוא היה הכי מוכשר, הכי חכם והכי
פופולארי מכולם. סיריוס היה נשמתו התאומה של ג'יימס. חברו הטוב
ביותר. הוא אמנם היה פחות מוכשר בענייני קווידיץ' מג'יימס, אבל
הוא היה חכם בדיוק כמוהו.
רמוס היה השקט והטוב. הוא לא נטה להסתבך בצרות ותמיד הייתה לו
עצה טובה.
והיה את פיטר, שהיה לא חכם בכלל, לא פופולארי, ובינינו, לא יפה
במיוחד. הוא תמיד הלך אחרי ג'יימס לכל מקום, תמיד בצל של
חבריו.
למען האמת, הם נהיו לחבורה כזו רק בסוף השנה שעברה, כשג'יימס
וסיריוס גילו שרמוס הוא איש זאב. הם לא ברחו ממנו, להיפך. הם
ניסו לעזור לו, ורצו למצוא דרך לארח לו לחברה בלילות ירח מלא.
"טוב, לא נריב על זה." אמר ג'יימס בקצרה וסימן לסיריוס שפשוט
לא ידבר על זה יותר. סיריוס הנהן בהסכמה.
"תגידו, מישהו הכין שיעורי בית בשינויי צורה?" שאל פיטר
בניסיון להחיות את השיחה. הוא שנא את השתיקות האלה שבהם רמוס
היה קורא, שוב, וג'יימס וסיריוס היו כותבים כל מיני דברים על
חתיכת קלף וצוחקים ביניהם. הוא תמיד הרגיש בחוץ במקרים כאלה.
הוא היה יושב ובוהה בחבריו בשעמום.
"שוב שכחת, פיט? נראה לי שצריך לקנות לו כדור זיכרון ג'יימס...
למה שלא תיקח את המחברת של ווייט שוב? זה תמיד עובד." צחק
סיריוס.
"ממש מצחיק..." מלמל פיטר.
"זה בסדר, עשינו. אני אתן לך את הסיכום הפעם, אבל שלא תחשוב
שתמיד זה יהיה ככה. כדאי שתתחיל ללמוד ברצינות." קטע רמוס את
צחוקו של סיריוס.
"תודה רמוס." אמר פיטר בשמחה.
"בסוף עוד תהיה לנו מדריך רמוס!" אמר ג'יימס, מנסה להישמע גאה
בחברו. רמוס לא הצליח לעצור את צחוקו ועד מהרה התמלא חדר
המועדון של גריפינדור בשאגות הצחוק הרגילות של ימי ראשון
בבוקר. ככל הנראה, הצחוק העיר כמה אנשים משנתם. לילי אוונס
ירדה מחדר השינה של הבנות על מנת לבדוק מי מקים את המהומה,
ואחריה שרון בוני ומלאני גילברט.
"תעשו קצת יותר רעש, למה לא?" קראה שרון בכעס.
"מה הבעיה שלך בוני? אוונס השפיעה עליך אני רואה." אמר סיריוס.
שרון הסתכלה עליו בשנאה.
"לא, היא לא. אנחנו מנסות לישון ואתם מתחילים לצרוח כאן!" צעקה
מלאני.
"תראו מי שמדברת! אנחנו לא צועקים חזק כמוך, גילברט!" קבע
ג'יימס. לילי הביטה בו, כמו שאר חברותיה, בשנאה ואז, בקול רגוע
ויציב דיברה אל חברותיה.
"עזבו אותם, הם לא שווים את הקול שלכן. בואו נלך לאכול, אולי
נמצא את ורוניקה וקייטלין ונוכל ללכת לטייל בחוץ."
לילי נתנה בג'יימס מבט שונא אחרון ויצאה מחדר המועדון, מלאני
ושרון אחריה, מתעלמות מארבעת הבנים שהביטו בהן כשהן יצאו.
"אין להן חיים, לבנות האלה... כל היום ישנות או מרכלות או
צועקות." התעצבן סיריוס. ג'יימס צחק.
"לא מצחיק! הן יכולות לשגע אותך תוך חצי דקה ולא תבין בכלל למה
רצית לדבר איתן מלכתחילה." הסביר סיריוס.
"אני מניח שאתה צודק." הודה ג'יימס. הוא עוד חשב על איך שנישק
את קייטלין. הוא שנא את עצמו על זה כבר עכשיו.
באולם הגדול מצאו הבנות את האחיות לבית ווייט יושבות ובוהות
בתקרה, שהראתה שמיים אפורים וקודרים, אך לא גשם.
"היי, קייטלין. תתעוררי!" קראה לילי. קייטלין ניתקה את עיניה
מהתקרה והביטה בעיניי חברתה.
"היי לילי. התעוררת?"
"לא. לא התעוררתי. העירו אותי." היא אמרה בעצבנות. קייטלין
לא אמרה דבר ונראה היה שהיא מנסה להבין על מה לילי מדברת. אחרי
כמה שניות היא הבינה וחייכה.
"חבורת פוטר את בלק שוב הקימו מהומה?" היא שאלה והיה נראה שהיא
מעט משועשעת.
"כן."
"אז מה חדש? צעקת עליהם קצת?"
"מלאני ושרון צעקו. אני העדפתי לא לתת להם את התענוג של לראות
אותי כפקעת עצבים." ענתה לילי.
"צעד נבון לילי. אני גאה בך. את מתחילה לשלוט בכעס שלך." אמרה
ורוניקה. לילי התיישבה לצדה ולצד קייטלין והחלה לאכול.
"זה לא מצחיק ורוניקה." התעצבנה לילי.
"בסדר, בסדר. זה לא. למה את כל-כך כועסת? למה זה כל-כך מפריע
לך?" שאלה ורוניקה ברצינות.
"היא שונאת את ג'יימס פוטר." אמרה קייטלין בקצרה.
"למה?" התעניינה ורוניקה.
"כי הוא אידיוט." קבעה לילי.
"לא, הוא לא!" קראה קייטלין.
"קייטלין, תפקחי את העיניים! הוא שחצן ואגואיסט. הוא כל-כך
מרוכז בעצמו, חושב שהוא הכי טוב רק בגלל שהוא המחפש של הקבוצה
והתלמיד הכי טוב בכיתה. הוא חושב שכולם אוהבים אותו!" התחממה
לילי.
"אבל לילי, כולם באמת אוהבים אותו... חוץ ממך כמובן, ומשרון
ומלאני." אמרה קייטלין. זה היה נכון. אפילו לילי לא יכלה
להכחיש זאת. ג'יימס באמת היה מאוד פופולארי.
"אם ככה, אז אני מוותרת על הרעיון של להיות מקובלת וחברה של
כולם." אמרה לילי.
"למה?" שאלה מלאני.
"כי אם זה אומר שאני צריכה להיות חברה של אלה שאוהבים את פוטר,
אני מעדיפה להיות בודדה במשך כל שנות הלימודים!"
"יש בזה משהו." אמרה שרון.
"בסדר, בואו לא נדבר על זה יותר. זה רק מביא דברים רעים." אמרה
קייטלין בשקט. היא לא רצתה לריב עם לילי ריב רציני. היא הייתה
החברה הכי טובה שלה בעולם. אף פעם לא הייתה לה כזו חברה,
שיודעת עליה הכל. ואז היא נזכרה. היא לא סיפרה ללילי על הנשיקה
ליד האגם!
"לילי, בואי נלך לטייל בחוץ. יש דברים שעליי לספר לך." היא
אמרה. לילי הביטה בה לרגע ואז חייכה.
"בסדר. נתראה אחר כך." היא אמרה לשאר הבנות והן יצאו אל אדמות
בית הספר. רוח נעימה נשבה בחוץ והיה קריר. קייטלין הכי אהבה את
מזג האוויר הזה.
"מה רצית לספר לי?" שאלה לילי בסקרנות.
"אז ככה. התעוררתי מוקדם היום ויצאתי החוצה. ישבתי ליד האגם
יחד עם ג'יימס, שגם התעורר מוקדם-לא! תקשיבי לי עד הסוף!" היא
אמרה כאשר לילי החלה לומר משהו.
"בסדר."
"בקיצור, דיברנו הרבה אבל זה לא העניין. אחרי איזה שעה התחלנו
להשתעמם ו... בקיצור, הוא נישק אותי." אמרה קייטלין לבסוף.
"מה?" קראה לילי בפליאה.
"מה ששמעת." אמרה קייטלין.
"סתם ככה? ומה עכשיו?" שאלה לילי.
"הוא אמר שהוא מאוהב בי כבר הרבה זמן... אבל לילי... אני לא
יודעת מה לעשות!" אמרה קייטלין בייאוש.
"את אוהבת אותו?" שאלה לילי בחדות.
"לא. לא כמו שהוא אוהב אותי. רק בתור ידיד טוב."
"אמרת לו את זה?"
"לא יכולתי."
"אז מה עשית?"
"רצתי משם כמו איזה מטורפת. לא יכולתי לפגוע בו." אמרה
קייטלין. לילי הסתכלה לתוך עיניה.
"את תצטרכי להגיד לו, או לנתק קשר." היא סיכמה את העניין.
"מן הסתם..." מלמלה קייטלין.
"תחשבי על זה. אני אישית הייתי שמחה אם היית מפסיקה לדבר
איתו." קבעה לילי.
"בואי לא נתחיל עם זה..." נאנחה קייטלין. לילי הנהנה. לא פעם
היא ניסתה לשכנע את קייטלין שג'יימס הוא שחצן והוא רק יהרוס
אותה בסופו של דבר, אבל קייטלין תמיד טענה שהוא נחמד ושצריך
פשוט להכיר אותו יותר טוב. לילי לא ידעה מה היא עוד יכולה
לעשות. היא ידעה שהיא צודקת. ג'יימס היה נוראי. או שאולי את
מקנאה בו על זה שהוא ידיד של קייטלין? או... בקייטלין??? אמר
קול קטן בראשה.
"לילי?" אמרה קייטלין כשראתה את חברתה שקועה במחשבות.
"בואי נחזור פנימה. אפשר לעשות טורניר של שח עם מלאני ושרון."
אמרה לילי, מנסה להתחמק מהמחשבות שעלו לה בראש.
"בסדר. בואי." והן הלכו יחד אל הטירה ואל חדר המועדון של
גריפינדור ומצאו שם את מלאני ושרון יושבות ומשחקות שח.
"היי בנות. בא לכן טורניר?" שאלה קייטלין. מלאני בדיוק העיפה
את הצריח של שרון עם המלכה שלה ופנתה להביט בהן.
"בטח. נסיים את המשחק, אתן תשחקו ואז המנצחות ישחקו זו נגד זו.
נראה לכן?" שאלה מלאני.
"מצוין." קבעה לילי והן התיישבו לצד מלאני ושרון וצפו במשחק.
כעבור מספר דקות נשמעו שוב שאגות הצחוק המוכרות מהמדרגות
שמובילות לחדרי השינה של הבנים.
"שוב הם!" התעצבנה לילי.
"לילי, תירגעי!" ניסתה קייטלין. לילי לא ממש נרגעה אבל היא
שתקה וחזרה לצפות בפרש של שרון מפוצץ את אחד החיילים של
מלאני.
לתוך חדר המועדון ירדו ג'יימס וסיריוס, צוחקים כל-כך חזק שכל
יושבי חדר המועדון פנו לבהות בהן מלבד קייטלין ולילי.
"זה היה כל-כך מצחיק הקטע ההוא, שהעפת את סנייפ לכל הרוחות!"
צחק סיריוס בקול. ג'יימס צחק גם כן.
"טוב... אבל זה עוד כלום לעומת קללת השיתוק שלך, סיריוס." הודה
ג'יימס. הם התיישבו בכורסאות ממש מול הבנות וג'יימס השתדל שלא
להביט בקייטלין.
"שמעת את זה קייטלין?" שאלה לילי בלחש. "הוא מקלל אנשים ומטיל
קסמים בלי שום סיבה!"
"איך את יודעת לילי? סנייפ ממש גרוע. לכי תדעי מה הוא עשה
להם?" שאלה קייטלין.
לילי נאנחה. "עזבי, לא משנה." קייטלין משכה בכתפיה וחזרה לצפות
במשחק אבל גילתה שמלאני ושרון כבר סיימו אותו. היא ולילי בדיוק
סידרו את הלוח מחדש כאשר לתוך חדר המועדון נכנסה פרופסור
סטיבנס.
"העלמה בוני, גשי לכאן בבקשה!" היא קראה. שרון קמה מהכורסא
הנוחה שעליה היא ישבה ולפני שהלכה אל פרופסור סטיבנס, היא פנתה
אל לילי וקייטלין.
"אני מניחה שנצטרך להמשיך אחר-כך..." היא אמרה.
"כן... טוב, לא נורא. נוכל להשלים את שיעורי הבית שלנו. נשארו
לנו סיכומים בגילוי עתידות, כשפומטיקה ושיקויים." אמרה
קייטלין. בסוף השנה שעברה כל תלמידי השנה השנייה נדרשו לבחור
שני מקצועות אותם הם רוצים ללמוד. קייטלין מיד בחרה
בכשפומטיקה, כי ג'רמי למד זאת וסיפר לה כמה זה נהדר, ובגילוי
עתידות כי לילי אמרה לה ששווה לנסות. עד כה היו להן רק שלושה
שיעורים בכל מקצוע, אבל זה כבר התחיל להיות קשה.
"טוב... אז נתראה אחר-כך." אמרה שרון והלכה אל פרופסור
סטיבנס.
"בואי איתי בבקשה." היא אמרה והובילה אותה אל מחוץ למגדל
גריפינדור. הן הלכו במסדרונות בית הספר במשך משהו כמו עשר דקות
עד שהגיעו למשרדה של פרופסור סטיבנס. המשרד היה מואר בנרות
קטנים שניצבו בכל מיני מקומות. שולחנה של הפרופסור היה מלא
בגיליונות קלף וחתיכות קטנות של דפים עליהם היו רשומות כל מיני
טבלאות ונוסחאות של שינויי צורה. היה שם גם ארון עץ יחסית גדול
ושני כיסאות שחורים היו מסודרים מול השולחן. על אחד מהם,
השמאלי ביותר, ישבה נערה, בערך בגילה של שרון, שמנמנה, בעלת
פנים עגולות ומנומשות, עיניים כחולות וגדולות ושיער אדום... או
ליתר דיוק, כתום.
"שבי בבקשה." אמרה פרופסור סטיבנס. שרון התיישבה בהיסוס.
"ובכן, אמילי, זו שרון בוני. העלמה בוני, זוהי אמילי בנטון."
אמרה פרופסור סטיבנס.
"היי." הן מלמלו אחת לשנייה.
"ובכן, בואי ואסביר לך מדוע את כאן, העלמה בוני. אך לפני זה
עליי להבהיר שכל דבר שנאמר כאן הוא בהסכמתה של העלמה בנטון.
אמילי היא בגילך. היא מכשפה, כמו שבוודאי הבנת. העלמה בנטון
הגיעה אלינו רק השנה, אחרי שלמדה בבית ספר בארצות הברית
בשנתיים האחרונות. עקב מותם של הוריה, היא חזרה לאנגליה, ארץ
הולדתה, לבית היתומים אותו מנהלת האפוטרופסית החוקית שלה. וכאן
את נכנסת לתמונה." הסבירה פרופסור סטיבנס.
"מה את רוצה שאעשה?" שאלה שרון.
"בעיקר שתעזרי לה להיקלט בבית הספר. מלבד זאת, ישנם מעט דברים
שאנחנו מלמדים ובארצות הברית ככל הנראה לא, ואני רוצה לבקש ממך
לעזור לעלמה בנטון להשלימם. האם תעשי זאת?"
"בוודאי." הסכימה שרון וחייכה אל אמילי. אמילי חייכה בחזרה.
"תודה" היא אמרה בשקט ובביישנות.
"ובכן, זהו זה. יש שאלות?" שאלה פרופסור סטיבנס.
"כן..." אמרה שרון.
"שאלי, העלמה בוני."
"איך החלטתם באיזה בית אמילי תהיה?" היא שאלה.
"בדיוק כפי שהחלטנו שאת תהיי בגריפינדור. עם מצנפת המיון,
כמובן. העלמה בנטון נבחרה לבית גריפינדור, ולכן אני היא שמטפלת
בעניין. ועכשיו, לווי את העלמה בנטון למגדל גריפינדור." אמרה
פרופסור סטיבנס.
"אין בעיה. להתראות פרופסור סטיבנס." אמרה שרון והן יצאו יחד
מהמשרד.
הן הלכו בשתיקה עד שהגיעו לתמונה של האישה השמנה.
"סיסמא?" שאלה האישה.
"ריקודי פיות" אמרה שרון והן נכנסו לחדר המועדון.
"ברוכה הבאה לחדר המועדון של בית גריפינדור, אמילי. בואי תכירי
את תלמידי השנה שלנו." אמרה שרון בשמחה והובילה את אמילי לעברם
של ג'יימס וסיריוס.
"בנים, תכירו, זוהי אמילי בנטון. אמילי, אלו ג'יימס פוטר
וסיריוס בלק. את לא יכולה לצפות מהם ליותר מדיי..." אמרה שרון.
סיריוס וג'יימס חייכו אל אמילי והזעיפו פנים אל שרון. אמילי
חייכה גם היא והן עברו לשבת ליד לילי וקייטלין, שבדיוק היו
עסוקות בשרטוט טבלה לסיכום בכשפומטיקה.
"היי, איך מתקדם הסיכום?" שאלה שרון שהתיישבה גם היא.
"בסדר." מלמלה קייטלין.
"בסדר שאתן יכולות להפסיק לרגע?" שאלה שרון. קייטלין ולילי
הרימו ראשן מהספרים והניירות ופנו להביט בחברתן ובאמילי.
"אמילי, אלו הן קייטלין ווייט ולילי אוונס. בנות, זוהי אמילי
בנטון." אמרה מלאני. קייטלין חייכה ולחצה את ידה של אמילי.
לעומתה, לילי לא חייכה אלא הביטה באמילי במבט קודר.
"בנטון?" היא שאלה בקרירות.
"כ-כן..." מלמלה אמילי ובקולה נימה קלה של בהלה.
"איזשהו קשר לשון בנטון?" שאלה לילי.
"הוא... הוא אח שלי... מאיפה את מכירה אותו?" שאלה אמילי,
בהרגשה שהשיחה הזאת לא מובילה לשום דבר טוב.
"לילי... תהיי נחמדה." ביקשה קייטלין בשקט. לילי התעלמה ממנה.
"הוא היה חבר של אחותי הגדולה, פטוניה. מכירה? פטוניה אוונס."
אמרה לילי.
"לא, אני לא מכירה אותה. שון מעולם לא הביא את החברות שלו
הביתה." אמרה אמילי בשקט.
"את לא דומה לשון" קבעה לילי.
"נכון, אני דומה לאמא שלי, והוא דומה לאבא שלי." הסבירה
אמילי.
"שתדעי לך, אמילי בנטון, שאני יודעת הרבה על המשפחה שלך ובעיקר
על אח שלך." אמרה לילי בקרירות ועלתה בהפגנתיות אל חדר השינה
של הבנות. קייטלין חייכה אל אמילי חיוך מתנצל ועלתה אחרי
לילי.
היא מצאה את לילי יושבת כעוסה על המיטה שלה, והיא התיישבה
לצידה.
"את לא חושבת שקצת הגזמת, לילי?" שאלה קייטלין בזהירות.
"לא נראה לי קייט! אם את באמת החברה הכי טובה שלי, אז תצטרכי
להאמין לי." אמרה לילי. היא הייתה מחוממת כמו שקייטלין מעולם
לא ראתה אותה.
"בסדר, בסדר." נכנעה קייטלין. "ברור שאני אבחר את הצד שלך...
אבל את חייבת להסביר לי למה את כל-כך שונאת אותה!".
לילי נאנחה ואז החלה להסביר.
"ובכן, אני מכירה את ההורים שלה. כשהייתי קטנה יותר, הם היו
חברים של ההורים שלי. בנם הבכור, שון, היה רק בן עשר. הם עוד
לא ידעו שיש דבר כזה קוסמים. ההורים שלה מוגלגים, את יודעת.
בכל מקרה, נורא אהבנו לשחק איתם, אני ופטוניה. פטוניה הייתה
בגילו של שון, והיא בוודאי זוכרת אותו. את אמילי אני לא זכרתי.
רק עכשיו, כשהיא הזכירה את אחיה, אני נזכרת." לילי נעצרה.
קייטלין הביטה בה בסקרנות.
"אז למה את שונאת אותה?"
"זה לא שאני שונאת אותה. אני שונאת את ההורים שלה ואת אח שלה
בגלל שהם... מרגע שהם גילו שבנם הוא קוסם, הם נהיו סנובים. הם
התחילו לחשוב שהם יותר טובים. הם התחילו לדבר עלינו ממש לא
יפה. אני לא יודעת איך זה שפטוניה נהייתה חברה של שון. אני רק
יודעת שהם נפרדו אחרי זמן קצר כי הקסמים הפחידו אותה. לכן היא
שונאת אותי...".
"בסדר. אני עדיין חושבת שאת יכולה לתת לאמילי הזדמנות. אחרי
הכל, אולי היא שונה." הציעה קייטלין. לילי הביטה בה בכעס.
"תראי, אם היא תהיה נחמדה אליי זה מהעובדה הפשוטה שאני מכשפה
כמוה. בת למוגלגים." אמרה לילי בכעס.
"בסדר, מה שתגידי. את רוצה ללכת לאכול ארוחת צוהריים?" שאלה
קייטלין.
לילי חייכה.
"מצוין! אני גוועת!" היא אמרה ושתיהן הלכו יחד לאולם הגדול, שם
הם פגשו את ג'רמי, תלמיד שביעית ברייבנקלו, מדריך ראשי ובמקרה
גם אחיה הגדול של קייטלין. הוא עמד בכניסה ודיבר עם פרופסור
גרין ופרופסור סטיבנס. שלושתם נראו רציניים מאוד ורכנו מעל
עותק של הנביא היומי מיום שישי. בדיוק העותק שלא הגיע אל
קייטלין ולילי עקב כך שהיו בעיות עם ינשופי המשלוח...
פרק 3- זמנים אפלים
"מעניין מה כל-כך חשוב ורציני כתוב בעיתון היום..." חשבה
קייטלין בקול רם. לילי הנהנה והן החליטו לעלות בחזרה מעט
ולהקשיב כמה שיוכלו.
"ישנם תלמידים שקיבלו את העותק הזה? שקראו בו?" שאל פרופסור
גרין, כמעט בלחישה, כך שלילי וקייטלין היו צריכות להתקרב מעט
על מנת לשמוע.
"אני מניח שכן, פרופסור גרין... הרבה תלמידים קוראים את
העיתון. אני מניח שפרופסור דמבלדור יודע על העניין?" שאל ג'רמי
שאלה מיותרת.
"בוודאי. הוא בטח יודיע משהו לתלמידים בקרוב..." אמרה פרופסור
סטיבנס. היא נשענה על מקל ההליכה שלה ונראתה עייפה מתמיד.
"כן, כן. כמובן... ובכן, אני מניח שכרגע נותר רק להמתין
לבאות... להתראות, פרופסור סטיבנס, פרופסור גרין." אמר ג'רמי
והחל ללכת לכיוון המדרגות שעליהן עמדו לילי וקייטלין. הן מיד
העמידו פנים שהן כרגע ירדו מהקומה למעלה ועשו את עצמן מופתעות
לראות אותו.
"צוהריים טובים, קייטלין, לילי." הוא אמר בחיוך.
"וואו, ג'רמי! זה העותק של יום שישי???" שאלה קייטלין לפתע,
מבחינה בעיתון שבידו.
"כן..." הוא אמר בחשדנות.
"אפשר לקחת אותו, בבקשה? היו בעיות עם כמה ינשופי משלוח ולא
קיבלנו את העותקים שלנו, ואנחנו חייבות לקרוא את הכתבה על
הקוסמונאלים מפלוטו!!!" היא אמרה. ג'רמי היסס לרגע.
"ממתי את מתעניינת בקוסמונאלים?" הוא שאל.
"מאז ומתמיד, ג'רמי! שחכת שלקחת אותי להופעה לפני שנה? אותי
ואת ורוניקה?"
"נכון... שחכתי. טוב, נו... קחי, ואם תוכלי להחזיר לי אותו..."
הוא אמר.
"אל תדאג, אח ג'רמי. הוא יחזור אליך ברגע שנסיים לקרוא למה
פריסבי מטקה שוקל לעזוב." אמרה לילי.
"בסדר..." צחק ג'רמי, כמו שהוא תמיד היה צוחק כששמע את השם
פריסבי מטקה. "להתראות".
והוא הלך משם אל בית רייבנקלו.
"יפה מאוד קייט! זה היה סיפור מצוין!" אמרה לילי.
"מה זאת אומרת סיפור לילי? באמת יש כתבה על פריסבי מטקה שאני
חייבת לקרוא! זו פשוט הייתה הזדמנות לקבל את העיתון... לשתי
מטרות נעלות!" הכריזה קייטלין והן החלו לרדת אל האולם הגדול.
הן ישבו והחלו לאכול כאשר קייטלין פתחה את העיתון והחלה להקריא
שורות על פריסבי מטקה ולהראות ללילי תמונות בלעדיות.
"עזבי את פריסבי! בואי נראה על מה ג'רמי והמורים דיברו!!!"
קראה לילי לאחר כמה דקות.
"בסדר, בסדר." אמרה קייטלין בכניעה והחלה לדפדף עד שנעצרה על
כתבה שכותרתה הייתה:
משרד הקסמים מודיע:
זמנים אפלים באופק
ומתחת לכותרת היה קטע קצר:
משרד הקסמים דורש מקהילת הקוסמים להישאר רגועים אך עם זאת
ערניים ככל האפשר, בטענה שקוסם המכנה את עצמו וולדמורט החל
להפתיע אנשים בבתיהם ולהורגם. עד היום נהרגו ארבעה קוסמים
ומוגל אחד. כל הקוסמים המדוברים היו ילדי מוגלגים. הערכת משרד
הקסמים היא שוולדמורט אוסף אליו תומכים הנקראים "אוכלי מוות".
אין אנו יודעים במערכת הנביא היומי אם דברים אלו אינם אלא
שמועות ולכן ממליצים לעקוב אחר הוראות משרד הקסמים ולא להיכנס
לפאניקה מיותרת.
מתחת לקטע הקצר הופיעה תמונה של שלושה קוסמים הבודקים חצר של
בית גדול המוקף כולו בסרטים צהובים ולצידם אלונקה מרחפת באוויר
ועליה שק שחור וארוך שנראה למרבה הזוועה כמו גופה.
"אלוהים..." מלמלה קייטלין בזעזוע.
"מה, את חושבת שזה נכון, קייט?" שאלה לילי. היה ברור שהיא לא
מאמינה לכך.
"כ-כן... אבא שלי... זה בדיוק מה שהוא עושה... מאמן קוסמים
לתפוס קוסמי אופל... נראה לי שבמשרד הקסמים ידעו שזה הולך
לקרות במשך זמן רב." אמרה קייטלין. לילי הביטה לרגע בתמונה ואז
חזרה להסתכל על קייטלין.
"את רצינית? איך הם יכולים לדעת??? אולי... אולי נשאל את
פרופסור סטיבנס? או אולי נלך לדבר עם פרופסור דמבלדור? רק כדי
שנהיה בטוחות ורגועות?" הציעה לילי.
"אני לא יודעת לילי... לפי מה ששמענו מג'רמי, גרין ופרופסור
סטיבנס, הם לא רוצים שתלמידים יידעו מזה, ומלבד זאת, ג'רמי
יהרוג אותי כשהוא יידע שקראתי את זה ולא את הכתבה על
הקוסמונאלים מפלוטו!!!" אמרה קייטלין. לילי לא אמרה דבר.
באותו הזמן ישבו אמילי ושרון בחדר המועדון של גריפינדור והכינו
שיעורי בית בלחשים.
"טוב, סיימנו את הסיכום, עכשיו אפשר להתאמן על עטי הנוצה."
אמרה שרון. היא לימדה את אמילי על "לחש התעופה".
"בסדר..." מלמלה אמילי.
"תגידי, איך זה שאתם לא לומדים את הלחש הזה בשנה הראשונה, שם
בארצות הברית?" שאלה שרון בפליאה.
"הם ממעיטים בערכנו. בשנתיים הראשונות לומדים רק חומר עיוני."
הסבירה אמילי.
"מוזר. טוב, נתחיל. הלחש הוא ווינגארדיום לביוסה. אל תשכחי
לבטא אותו נכון וברור ואל תשכחי את תנועת היד הקלילה." הסבירה
שרון. אמילי חייכה והרימה את שרביטה.
" ווינגארדיום לביוסה!" קראה אמילי והניפה את שרביטה לכיוון
העט שלה. הוא ריחף לרגע באוויר ונחת חזרה על השולחן.
"לא נורא, אמילי. זה טוב בתור התחלה! היית צריכה לראות מה קרה
לפיטר פטיגרו המסכן בשנה הראשונה כשלמדנו את הלחש. הוא פוצץ
חצי כיתה וכל השולחנות התעופפו באוויר, חוץ מהנוצה שלו." אמרה
שרון כשראתה את המבט המאוכזב על פניה של אמילי.
"תודה, שרון. אבל... אני לא חושבת שאני אוכל להישאר פה עוד זמן
רב. לא נראה לי שאני נקלטת." אמרה אמילי בשקט.
"אם את מדברת על לילי אוונס, אל תדאגי. זה יעבור לה דיי מהר.
היה לה מאוד קשה בשנתיים האחרונות, מאז שהיא גילתה שהיא מכשפה.
ההורים שלה נורא שמחים כמובן, זה נחמד בשבילם, אבל אחותה
הגדולה... ראינו אותה בתחנת הרכבת בסוף שנה שעברה..." אמרה
שרון.
"לא הבנת למה היא שונאת אותי, שרון?" שאלה אמילי בייאוש.
"משהו שקשור למשפחה שלך... אם כי אני לא מבינה אותה. היא בדרך
כלל נותנת הזדמנות לאנשים להוכיח את עצמם אחרת. היא אפילו
ניסתה להיות ידידה של ג'יימס... עד שהוא התחיל להטיל קסמים על
כל העולם ולחשוב שהוא הכי הכי." אמרה שרון בתשובה.
"הוא לא נראה לי כזה... אבל זה לא העניין. העניין הוא שלילי
בטח תתחיל להגיד לכל בית הספר כמה נוראית אני..." החלה אמילי
לומר.
"או, לא. לילי לא מסוגלת לדבר כזה. קייטלין היא זאת בעלת
ההשפעה." צחקה שרון.
"אז לילי תשפיע על קייטלין. הרי אמרתן שהן חברות הכי טובות."
"יכול להיות אבל אני לא חושבת שקייטלין תעשה דבר כזה. מלבד
זאת, יש ביניהן הרבה וויכוחים. אני חושבת שאם קייטלין לא תפסיק
לדבר עם ג'יימס אז לילי לא תדבר איתה יותר, וג'יימס הוא הידיד
הטוב ביותר של קייטלין." הסבירה שרון. אמילי חייכה. כל מה שהיא
אמרה היה מעודד ונשמע הגיוני, ועם זאת, היא עדיין פחדה, ועדיין
הרגישה שהיא אינה במקום הנכון, שאין לה כאן חברים.
ברגע זה נשמעו צעדי ריצה במסדרון ואל חדר המועדון נכנסה בסערה
קייטלין ווייט. היא נעצרה ליד שתי הבנות והתנשפה במהירות.
"מה העניין קייטלין?" שאלה שרון.
"לא שמעתן???" היא אמרה בזעזוע והושיטה לשרון את העיתון שבידה.
"מה? על זה שפריסבי מטקה עוזב?" שאלה שרון.
"לא, שר. לא זה. תפתחי את עמוד האמצע." אמרה קייטלין. לחדר
המועדון נכנסה עכשיו לילי שניכר היה שהיא לא רצה כמו חברתה.
היא נעמדה לצד קייטלין והתעלמה לחלוטין מאמילי.
שרון פתחה את העיתון והיא ואמילי קראו בעיון. שרון, בהיותה בת
למשפחת קוסמים מכובדת, החווירה. לעומתה, אמילי שהייתה בת
למוגלגים, נראתה מבולבלת בערך כמו לילי.
"א-את חושבת שזה נכון, קייט?" שאלה שרון.
"כן... אבא שלך לא עובד עם אבא שלי?" שאלה קייטלין.
"כן... הוא עובד בהכשרות."
"אממ... אם יורשה לי לשאול, קייטלין ושרון, מה כל העניין הזה?"
שאלה אמילי.
"זה אומר מה שזה אומר." אמרה שרון. לא היה הרבה מה להסביר
בעניין.
"זה מפחיד." אמרה קייטלין בקצרה.
"תספרי לי על זה... זה יותר מפחיד כשאין לך מושג מה זה אומר."
אמרה אמילי.
שתיקה נפלה ביניהן ורק צחוקם הפרוע של ג'יימס וסיריוס,
והדיבורים השקטים של שאר הילדים בחדר נשמעו.
"אתן חושבות שהוא ישתלט לנו על בית הספר?" שאלה לפתע שרון.
"לא יודעת..." אמרה קייטלין. נראה היה שאותה מחשבה מפחידה עברה
גם בראשה.
"אתן חושבות שיש מישהו שיוכל לעצור אותו? הוא נראה לי ממש
חזק." שאלה אמילי.
"אני מניחה שדמבלדור יכול." אמרה שרון.
"טוב, קייט, אנחנו צריכות לחזור לשיעורי הבית." אמרה לילי.
נשארו להן עוד שני סיכומים להכין.
"כן, נכון. אני מניחה שכדאי שנתחיל בכתיבת הסיכום על עלים ותה
וכל השטויות האלה לפרופסור מיסטיק ואז נעבור לסיכום של פרופסור
גרין. את הגרוע ביותר משאירים תמיד לסוף." אמרה קייטלין. היא
ולילי קמו ועלו אל חדר השינה, שם הן התיישבו על המיטה של
קייטלין והחלו לקרוא בספרי גילוי העתידות ולרשום כל מיני דברים
על גיליונות קלף ארוכים.
היום נגמר בצורה לא כל-כך מזהירה. זה לא היה יום ראשון מהנה
במיוחד, בעיקר לא בשביל שלוש בנות מהשנה השלישית בגריפינדור.
זה קרה כאשר חמש הבנות התכוננו לשינה. לילי וקייטלין עלו אל
החדר כדי לגלות שאמילי קיבלה את המיטה הקרובה ביותר למיטתה של
לילי.
"אני לא מאמינה שאני צריכה לישון באותו חדר עם בנטון, שלא לדבר
על מיטה ליד!" היא אמרה לקייטלין בקול רם. אמילי הסתובבה
להסתכל עליה.
"למה את כל-כך שונאת אותי, לילי? למה את לא נותנת לי הזדמנות
להוכיח שאני שונה?" היא אמרה בשקט.
"את בנטון וזה מספיק בשבילי, ואם את לא רוצה שאני אטיל עליך
קללה, כדאי לך פשוט לשתוק מעתה ואילך." אמרה לילי בתוקפנות.
"את חושבת שאת יותר טובה???? זה לא כאילו את טהורת דם שיש לך
זכות לחשוב ככה! את לא יותר טובה ממני, אוונס!!!" התחממה אמילי
ועלתה לצעקות.
לילי לא ענתה לה. היא רק שלפה את השרביט שלה מהחלוק שלה
וכיוונה אותו על אמילי. קייטלין מיהרה לתפוס את ידה.
"לילי, תירגעי. את לא רוצה להיכנס לצרות. לא בגללה." היא אמרה,
מדגישה מעט את המילה 'בגללה'. אמילי שלפה את שרביטה אף היא
ומלאני ושרון פנו להפריד ולעזור לקייטלין.
"תירגעו, בבקשה!!! אמילי, את מתנהגת בטיפשות! את לא יודעת
מספיק קללות!!!" קראה מלאני.
"אני יודעת מספיק בשביל לקלל אותה..." אמרה אמילי בביטחון. היא
עמדה לומר איזו קללה אבל לילי הייתה יותר מהירה ממנה.
" אקספליארמוס!" קראה לילי כששרביטה מכוון אל אמילי. השרביט
של אמילי עף מידיה ונחת על מיטתה של קייטלין. קייטלין לקחה
אותו בידה, מתכוונת להחזיר אותו לאמילי.
"אם את נותנת לה את השרביט, אני לא אדבר איתך יותר... ואני
אדאג שעוד הרבה אנשים אחרים לא ידברו איתך. אולי את רבת השפעה
אבל כל אחד יכול למצוא את דרכו למטה... ואני יכולה להוריד אותך
למטה קייטלין! תחשבי על זה!" אמרה לילי בקרירות, מביטה אל תוך
עיניה של חברתה.
"לילי... תהיי הגיונית..." החלה קייטלין לומר. היא הביטה בחשש
מאמילי ללילי ובחזרה ואז על השרביט שבידה, שלא היה שייך לה.
"אם את מתכוונת להחליט, תעשי את זה עכשיו או שאני מטילה את
הקללה בלי שתוכלי לבחור צד." אמרה לילי. קייטלין הנהנה ובמבט
מושפל הכניסה את שרביטה של אמילי לתוך הכיס שלה. בלי לחכות
לתגובתה של אמילי, לילי תקפה.
" פטריפיקוס טוטאלוס!" היא קראה. רגליה של אמילי התחברו זו
לזו, ידיה נצמדו לגופה והיא נפלה על הריצפה. עיניה היו הדבר
היחיד שהראה שהיא אכן חיה. הן הביטו בפחד מהול בשנאה על לילי
שלא עשתה דבר ונכנסה למיטתה.
"לילה טוב" היא אמרה בלי כל סימן של חרטה והסתובבה לצד השני.
"קייטלין?" אמרה שרון בקול שקט.
"מה?"
"את באמת הולכת להפיץ שמועות עליה?" היא שאלה, מצביעה על
אמילי.
"כן... אם לילי שונאת אותה, אז גם אני." אמרה קייטלין
בהחלטיות, אמנם בתוכה היו עוד רגשות אשמה וחרטה. אם היא הייתה
נותנת לאמילי את השרביט היא לא הייתה ככה על הריצפה עכשיו.
אבל... לילי הייתה מפסיקה לדבר איתה, ולילי היא החברה הכי טובה
שלה...
בוקר יום שני הגיע ומתיחות גדולה שררה בחדר השינה של בנות השנה
השלישית בגריפינדור. אמילי התעוררה מוקדם התלבשה בשקט ובמהירות
וירדה אל חדר המועדון, שם היא חיכתה למלאני או שרון, הרחק
מלילי ומקייטלין.
על אחת הכורסאות ישב נער בעל שיער בהיר ועיניים כחולות והוא
נראה בודד בערך כמוה. היא התיישבה לידו והוא הרים ראשו מהספר
שקרא והביט בה.
"שלום." היא אמרה בשקט.
"היי."
"אני אמילי בנטון, ואתה? באיזו שנה אתה?" שאלה אמילי בסקרנות.
"פיטר פטיגרו. אני בשנה שלישית." הוא ענה. אמילי חייכה.
"גם אני, אבל הגעתי רק השנה..." מלמלה אמילי.
"כן, סיריוס וג'יימס סיפרו לי... זה בטח ממש מוזר."
"כן... ואני מרגישה כאילו אני בחיים לא אהיה חלק מבית הספר..."
אמרה אמילי בייאוש ונשענה לאחור בכורסא שעליה ישבה.
"למה? את לא מסתדרת עם הבנות?" שאל פיטר.
"לא ממש... לילי אוונס דיי שונאת אותי..." הודתה אמילי.
פיטר נאנח, אבל חייך לעברה של אמילי. אמילי חייכה גם היא. היא
הרגישה שמחה פתאומית עולה בה. פיטר היה ממש נחמד, יותר נחמד
מכל מי שהיא פגשה עד עכשיו.
היה לה מאוד חבל כאשר סיריוס, ג'יימס ורמוס ירדו אל חדר
המועדון וקראו לפיטר לבוא לאולם הגדול. אז היא חיכתה שם לבדה,
שוב, עד שהגיעו שרון ומלאני והיא הלכה איתן אל האולם הגדול
וכאשר לילי וקייטלין נכנסו היא שמחה שהן התיישבו רחוק מהן.
השיעור הראשון באותו היום היה שיעור כפול של התגוננות מפני
כוחות האופל, עם פרופסור סטאר, אישה צעירה יחסית, בלונדינית
וחמודה. קייטלין חיכתה לשיעור בקוצר רוח, כי היא ידעה שמעתה הם
יתחילו ללמוד ממש איך להתגונן. היו תלמידים שקראו אותה
והשמועות נפוצו מהר כמו אש שמתלקחת ביער גדול. אנשים החלו
להסתובב בקבוצות, לוחשים אחד לשני כל מיני דברים. שמועות רבות
נפוצו שאותו קוסם, וולדמורט, היה בסלית'רין ומיד החלו תלמידי
שלושת הבתים האחרים להתרחק מתלמידי סלית'רין. קייטלין לא
הפסיקה להסתכל לכיוונו של סנייפ ולא פעם קלטה אותו מביט בה
בצורה שלא מצאה חן בעיניה בכלל. היא השתדלה להיות צמודה אל
לילי ואל הגריפינדורים האחרים ודאגה שהוא ישים לב שהיא לא
לבדה.
היא ולילי הלכו בשקט אל הכיתה שלהן, במרחק קטן משאר בנות השנה
השלישית. מאחוריהן הן שמעו את דיבוריהם השוטפים של ג'יימס
וחבריו, שזה עתה שמעו על הכתבה מהעיתון.
"הוא בטח ישתלט על כלא אזקבאן תוך... כמה? חמש דקות בערך? הוא
נשמע לי דיי חזק." אמר פיטר בדאגה.
"אל תדאג פיטר, הסוהרסנים לגמרי בשליטת משרד הקסמים... והוא
בוודאי מעוניין להישאר בפרופיל נמוך... לא כדאי לו להיכנס לכלא
אזקבאן בצעקות ובתרועות... הוא יעשה את זה בשקט כשזמנו יגיע,
ואולי מישהו יצליח לעצור אותו לפני שזה יקרה." הרגיע ג'יימס.
"אז אתם מאמינים לזה?" שאל רמוס. הוא, כמו הרבה אנשים ששמעו
זאת, התקשה להאמין בהתחלה.
"ברור..." אמר סיריוס במרירות. "זה כל-כך הגיוני. ההורים שלי
אומרים שזה תהליך שמתרחש כבר הרבה זמן וזה רק היה עניין של זמן
עד שיגיע איזה קוסם חזק. מעניין למה הוא הורג אנשים. זה לא
יכול להיות סתם."
"כן, חייבת להיות לו איזו שהיא סיבה להרוג אנשים שאני מניח שהם
חפים מפשע." אמר ג'יימס. הם הגיעו לכיתה והתיישבו בכיסאותיהם
הרגילים בסוף הכיתה. דלת הכיתה נפתחה, אך היה זה פרופסור
דמבלדור, מנהל בית הספר, שנכנס דרכה. פרופסור סטאר מיהרה
אחריו.
"בוקר טוב תלמידים." הוא אמר בחיוך.
"בוקר טוב!" ענו לו כולם בשמחה. פרופסור דמבלדור הביט בהם, אחד
אחד, כאילו הוא בוחן אותם לקראת משהו שעתיד לבוא.
"ובכן, תלמידים, אני מניח שעד עכשיו כולכם כבר שמעתם את החדשות
האחרונות. צר לי לבשר לכם, כפי שמשרד הקסמים ביקש, שהשמועות
אומתו. אנו נתחיל ללמוד התגוננות מפני כוחות האופל בכל כוחנו.
שעות כפולות יינתנו לשיעורים אלו בלבד ושאר השיעורים האחרים
ירדו לשיעור יחיד בלבד. זאת כמובן, עד סוף השנה הנוכחית, אז
אני מניח שכולכם תדעו מספיק כדי לעבור את חופשת הקיץ בבטחה."
אמר פרופסור דמבלדור. שתיקה מתוחה שררה בכיתה מרגע שהחל לדבר.
לאחר כמה שניות הרימה שרון את ידה אל האוויר.
"כן, העלמה בוני?"
"רציתי רק לדעת, מה בדבר מערכת השעות של היום, היא שונתה או
שהמערכת החדשה תחל ממחר?" שאלה שרון.
"היום יהיו שיעורים רגילים וממחר תשונה המערכת. אל תדאגו,
תלמידי. כל עוד אתם כאן, אתם בטוחים." אמר פרופסור דמבלדור
בקול מרגיע.
"ובכן, אני מציע שתתחילו בשיעור, שאנטל. להתראות." אמר פרופסור
דמבלדור ויצא מהכיתה. פרופסור סטאר פנתה להביט בהם, מחייכת.
"היום נלמד על קסמים משתקים, כיוון שזה יוכל להועיל לכם מול
האויב. אני מבקשת מכם להוציא שרביטים ולהניחם על השולחן. קודם
כל נבצע הכתבה קצרה על הנושא ואז נתחיל במעשי." מרגע זה החלו
לחשושים ומלמולים בכיתה כשהוציאו התלמידים את עטיהם, דפיהם
ושרביטיהם. הם ישבו חצי שעה, רושמים כל מיני נוסחאות של
קסמים.
"בבקשה תתחלקו לזוגות, ועדיף שתתחברו בנים עם בנות... אתם
יודעים מה? אני אחלק אתכם. פוטר ואוונס, בבקשה תעבדו ביחד.
פטיגרו, אתה תעבוד עם בנטון. לופין וגילברט, בוני ומייסון...
מי נשאר לי? אה, כמובן. ווייט ובלק." אמרה פרופסור סטאר,
מצביעה עליהם כאשר אמרה את שמותיהם.
"פרופסור סטאר!" קראה קייטלין בקול.
"כן, העלמה ווייט?"
"אני חייבת לעבוד עם בלק???" שאלה קייטלין.
"כן, העלמה ווייט."
"אבל, פרופסור-"
"בלי אבל, קייטלין ווייט! את עובדת עם מר בלק, וזה סוף
הסיפור!" אמרה פרופסור סטאר בתקיפות. קייטלין נאנחה וקמה באי
חשק בולט ביותר מכיסאה על מנת להחליף מקומות עם ג'יימס, שישב
ליד סיריוס.
"מה קרה ווייט? לא נאה לך? או שאולי קשה לך להיפרד מאוונס
המתוקה שלך?" שאל סיריוס עם חיוך מזלזל על פניו.
"תעשה טובה, ותשתוק!" אמרה קייטלין בכעס.
"תעשי טובה, ותיעלמי מכאן!" אמר סיריוס בתשובה.
"מר בלק, העלמה ווייט, האם תועילו בטובכם לא להפריע? יש לי
רעיון! למה שלא תסבירו לי על לחש נעילת הרגליים, שכרגע דיברנו
עליו?" אמרה פרופסור סטאר.
"אני מצטערת פרופסור סטאר... ולא הקשבנו כל-כך..." אמרה
קייטלין.
"אני יודעת את זה, העלמה ווייט." אמרה פרופסור סטאר בחדות.
קייטלין השפילה את מבטה. היא מעולם לא עשתה בעיות בשיעורים.
זעם עלה בה. היא רצתה לרצוח את סיריוס על זה שהוא גרם לה לא
להקשיב בשיעור, ועוד לעצבן את המורה.
"זה היה פשוט איום ונורא!!!" אמרה קייטלין בכעס כשהיא ולילי
יצאו מהכיתה בסוף השיעור. למען האמת, זה לא מפתיע. סיריוס הטיל
עליה את הכישוף חמש פעמים ברצף, ראשה וגבה כאבו מהנפילות
ובנוסף לכל, מרוב כעס היא לא הצליחה לבצע את הכישוף בעצמה.
"אני מבינה על מה את מדברת, קייט. פוטר היה סיוט גם כן. 'חשבתי
שאת יותר טובה בזה, אוונס...' וכן האלה..." אמרה לילי.
"כן, הא? אגב ג'יימס... עדיין לא יצא לי לדבר איתו על מה שקרה
אתמול בבוקר..." אמרה קייטלין. לילי שתקה לכמה רגעים.
"כבר החלטת מה את הולכת להגיד לו?" שאלה לילי בתקווה שקייטלין
קיבלה קצת שכל והחליטה להפסיק לדבר איתו.
"אני חושבת שכן... אני לא אוהבת אותו, ואני פשוט אגיד לו את
זה. אם הוא יבחר להיעלב, אני לא ארדוף אחריו...". לילי חייכה.
גם זה היה משהו.
אבל בכל זאת... קייטלין חשבה לעצמה, יהיה חבל לאבד ידיד
קרוב...
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.