האפלה ירדה על העיר, וכיסתה אותה לחלוטין. כמה כוכבים נצנצו
בשמיים, שופכים מעט אור על האדמה השחורה, הלוהטת. ושקט. תמיד
השתרר שקט אימים, אחרי רדת החשכה. שקט שממנו לא היה מנוס, שהיה
לוכד אותך בפינה ומוציא את נשמתך מגופך. שקט.
דמות כהה חמקה בסמטה. הייתה זו דמות של גבר צעיר, לבוש מעיל
רוח ומכנסי ג'ינס דהויים, כובע מצחייה ישן על ראשו. הוא פסע
בזהירות, כאילו חושש שעוקבים אחריו. מדי כמה דקות, היה מעיף
מבט מעבר לכתפו, בודק שהשטח אכן פנוי. בידיו החזיק חבילה ארוכה
ועבה, חתומה היטב. הוא הצמיד אותה לגופו, אחז בה כפי שאוחזים
בדבר מה בעל ערך רב מאוד. לבסוף הגיע למבנה אבן קטן, בעל דלת
מפלדה. הצעיר הוציא מכיסו מפתח, ופתח באמצעותו את הדלת. היא
נעה על צירה בחריקה. הצעיר נכנס. ריח של טחב נישא לאפו. הוא
הכיר את הריח הזה. ניתן היה לומר שהוא אפילו הספיק להתמכר
אליו, במהלך כל אותם הלילות שהיה בא לכאן בסתר.
הצעיר עמד לרגע בפתח המבנה, מקשיב לדממה. הוא שנא את הדממה.
דממה סימלה עבורו את הכבלים שביקשו לכבול, לכלוא אותו. סימלה
את האיסור הנורא, את הבורות המזעזעת של כל אלה, שחשבו שהם
נעלים כל כך. שחשבו שהם חכמים יותר מהשאר... טיפשים, טיפשים.
אך הם היו בעמדת כוח, והפיצו את בורותם ברבים. שקט- הם אהבו
שקט, ריקנות, התנגדו לכל דבר שמצריך אותך לחשוב, שגורם לך
להיות שונה מהשאר. תהיה בנאדם, לך במסלול שהוכתב לך, ואל תעז
לסטות מהקו הישר. זה מה שאתה, זה מה שנועדת להיות. לא יוצר
עלוב, חס וחלילה לא מוסיקאי.
המוסיקה היא פשע. מתי נכנס החוק החדש לתוקפו? הצעיר לא זכר.
הוא זכר רק את תחושת הייאוש הקודר, הרגשה שעולמו קרס עליו.
ופחד, צמרמורת שהקפיאה את כל גופו. לא עוד מוסיקה. לא עוד
התבטאות. לא עוד מחשבות. תשרת את החברה, ילד. תהיה אציל. יש לך
את היכולת, יש לך את הכישורים המתאימים... תרוויח הרבה כסף,
תעשה משהו עם החיים המסריחים שלך. מי אתה בכלל, אם תהיה
מוסיקאי? אף אחד- לא כבוד, לא הערכה, תהיה אפס גמור. Nobody.
תשכח מזה, לטובתך.
"חוק מספר 405 בחוקת המדינה: כל המשמיע מוסיקה, יוצר מוסיקה,
או מטיף להאזין לה- ייענש במאסר עולם ובבידוד מוחלט, ללא
אפשרות לחנינה". הצעיר חזר על המילים בראשו, עומד על משמעותם
הכואבת. בני זונות. הוא סגר את הדלת, אוטם כל רעש. כעת איש לא
ישמע אותו, הוא לבד. ראשית, הצעיר הוריד את הכובע מראשו, וגילה
סבך של שיער ארוך, שחור, שהגיע לו עד מתחת לכתפיים. נאסר על
גברים להאריך שיער, יחד עם האיסור ליצור מוסיקה. הוא ניגש אל
החבילה ופתח אותה. בפנים הייתה ערמה דחוסה של בגדים- חולצות,
מכנסי ג'ינס, בגדים תחתונים- הכל מעורבב בערמה אחת, ללא סדר.
הצעיר השליך אותם על הרצפה המזוהמת, והביט במבט אוהב לעבר
החבילה. כעת שכבה שם גיטרת בס, שהייתה קבורה מתחת לכל הבגדים.
זה היה בס מחברת פנדר, בצבע שחור מבריק. הבס שלו. כמה ימים
לאחר שנחקק החוק האוסר על מוסיקה, נכנסו עשרות שוטרים ופקחים
לכל חנויות המוסיקה באזור, והשמידו את כל הדיסקים, החולצות,
וכמובן- כלי הנגינה. הכל הועלה באש. הצעיר זכר שהוא עמד אז,
וצפה מהצד. לא היה דבר שיכל לעשות בעניין- להם היה נשק, ולו לא
היה דבר, וכי מי הוא בכלל? סתם שמוק, מוסיקאי, גם כן. עוד איזה
אידיוט שצריך לשבת כמה שנים בתא סגור, על מנת שיבין קצת יותר
טוב את משמעויות החיים.
את הבס שלו קיבל הצעיר כשהוא היה בן 11. מאז לא עזב אותה לרגע.
בימים ההם, כשהמוסיקה הייתה מותרת, כשאמנות לא נחשבה לפשע,
כשלא היה צריך להסתתר כדי להתאמן. 9 שנים. 9 שנים, בהן חייו
השתנו מקצה לקצה.
הוא הוציא את הבס בעדינות, ופסע לפינת החדר. שם, מתחת לשולחן
שבור- שכב המגבר שלו. מגבר שהוא קנה בגיל 15, באמצעות כל
חסכונותיו. החדר היה חשוך ביותר, והצעיר הדליק מצית על מנת
לראות את המגבר טוב יותר, למרות שכבר הכיר את מבנהו בעל פה.
הוא חיבר את הבס למגבר, ונהנה מתחושת האקסטזה המוכרת לו כל כך,
שחש כשאחז בידו את הגריף הארוך. איש לא שמע אותו. מרוחק מכל
העולם- הוא החל לנגן. הוא שנא אותם, שנא את כולם, הוא חי אך
ורק בשביל הבס. לא היה לצעיר הרבה בחיים האלה, מלאי הייאוש
וההשפלה- כל חבריו בגדו בו, הפנו לו עורף. הוא לא היה שייך
לכאן, הוא לא היה אחד מהם. היה לו את כל הלילה לעצמו, להיות
מי שהוא. רק הוא והבס. לנגינתו שפך את כל נשמתו, תיאר דרכה את
כל מועקותיו ופחדיו. והבס הבין אותו. צלילים נמוכים ורכים
נשפכו כמים, זרמו מהמגבר ומילואו את כל החדר. מילאו את נפשו.
הוא ידע שאם ייתפס, והבס יילקח ממנו- הוא יתאבד. היו הרבה
דרכים לעשות זאת. הוא התאכזב מהאנשים, מאס בהם. רק המוסיקה
החזיקה אותו בחיים.
כך הא עמד: שערו הארוך נופל על פניו, אצבעותיו עוברות במהירות
מטורפת את כל הגריף, והמגבר מביע את כל תיעובו: תיעוב העולם,
החיים, האנשים. הוא עמד וניגן, עטוף במוסיקה מכל הכיוונים,
בחצות. זוכר את חלומו הנושן. המוסיקאי היחיד שעוד נותר בעולם.
האדם והבס.

(21/11/02)


לכל המוסיקאים שהמוסיקה נאסרת עליהם ונאלצים להיאבק עבורה,
לכל אלה שהאנשים החשובים להם בגדו בהם, בהוקרה ללארס, ג'ייסון
וקליף (מטאליקה).
מוקדש כולו לנשמה שבורה (ברוקן סואל), שעזרה לי לעבור גם את
המשבר הזה...

http://stage.co.il/Authors/BrokenSoul