קמיל רואה עכשיו את הפרחים מלמטה, אבל זה בסדר כי היא אוהבת
פרחים, אני חושב שהיא מתה רק בשביל שתוכל להבין איך מזרע קטן
נברא עולם שלם. קמיל שומעת טיפות קטנות דופקות על קיר מעץ, כמו
אותם ימי סגריר רחוקים שהיינו יושבים ארבעתנו וצופים בדובוני
איכפת לי וכל השטויות האלו, איתמר תמיד צחק וניסה להראות בוגר,
הוא היה יושב בצד עם השוקו ומביט בחצי מבט בטלוויזיה, הכול
הייתי נותן כדי לחזור עכשיו לכיתה א', הכול.
הטיפות ממשיכות ליפול בשקט, מנסות לא להעיר את קמיל משנתה,
כולנו שקטים, כולנו מפחדים, אולי רק עצובים, אבל אף אחד לא
רוצה להעיר את קמיל, כולם בוכים בשקט.
טיפות מלוחות של שירה נופלות על הארון, "קמיל אל תלכי" שירה
לוחשת, "קמיל אני רוצה אותך כאן" שירה כבר אומרת. שירה מתחילה
לדפוק על הארון, "קמיל תחזרי לכאן שמעת?!!" שירה צועקת. "את
תמיד בורחת מדברים הפעם תישארי ותתמודדי!" שירה רוצה להעיר את
קמיל.
אני מתקרב לשירה ומחבק אותה מאחור, אבל שירה לא מרפה מהארון,
אני מחכה שניה אולי קמיל תתעורר ומרוב צעקות יש לשירה את הכוח
להעיר את המתים, אבל הארון הרטוב נח בשקט ולא איכפת לו ששירה
עוד שניה מתמוטטת כאן, "שירה בואי נלך" אני לוחש ושירה נופלת
על הרצפה נשענת על הארון ומחזיקה את ראשה בין ידיה, "שירה יהיה
בסדר" אני מלטף את שערה השחור והיא אינה עונה, כמו שקעה בתנוחה
ואינה מרפה.
איתמר ניגש לארון ומניח עליו פרח קטן בצבע לבן, הוא נישאר
לעמוד שם ככה במשך כמה דקות ואז עלה על האופנוע שלו ונסע, עזב
את קמיל לישון בשקט.
לקחתי את שירה אלי הביתה שתישן קצת, הכנתי לנו שוקו ופתחתי את
ערוץ אחד, שירה נרדמה לי בידים. כשהתעוררתי שירה כבר לא הייתה,
השעה הייתה שלוש בבוקר וחשבתי שכנראה התעוררה והלכה לבית שלה,
כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון. אחרי חצי שעה צלצל לי
הפלאפון, "הערתי אותך?" נשמעה לחישה, "לא" עניתי, "תומר" שירה
לחשה, אולי רק בכדי לחוש בי יותר, להרגיש שהיא לא לבד. שירה
בכתה בשקט, אולי בכתה על קמיל, אולי על עצמה שנשארה לבד, אולי
כי ידעה שמותה של קמיל יביא לאבדון בלתי נגמר ואולי כי קמיל
הלכה והתרחקה מאתנו, הבכי היה שקט אני חושב שהיא בכתה על
זיכרון מתעתע של קמיל אדומה, אולי כי היא לא ראתה את תקופת
ההתדרדרות שהובילה לטירוף ואולי רק על צבע העננים.
- "שירה, איפה את עכשיו?" שאלתי
- "אני לא יודעת" בכתה שירה
- "תסתכלי מסביב, מה את רואה?"
- "תומר בוא לאסוף אותי"
- "אין לי רשיון, אבל אני אבוא באוטובוס, רק איפה את?"
- "לא יודעת"
- "טוב, אל תאבדי עשתונות, איך הגעת לשם?"
- "אני וקמיל מזמן רצינו ללכת לפאב אחד ששמענו עליו, אז היום
סוף סוף הלכנו"
- "את וקמיל?"
- "כן, מזמן רצינו כבר לבוא לכאן, אבל הוא מחוץ לעיר אז לא
הספקנו"
- "את מחוץ לעיר?"
- "אין לי מושג איפה אני, הגענו אליו באוטובוס של 11 בלילה,
אבל עכשיו כבר אין אוטובוסים אז חשבתי שכדי ונתפוס טרמפים"
- "מה שם הפאב?"
- "לא זוכרת" היא בכתה
- "טוב אל תלחצי, תשאלי מישהו בסביבה"
- "אני לבד, אפילו קמיל נעלמה לי, אתה צריך לבוא ולעזור לי
למצוא אותה, אי אפשר לדעת מה היא תעשה אם היא שיכורה לבד"
באמת אי אפשר לדעת.
- "תומר, אני מפחדת, אני לבד איפה שהוא בכביש הראשי מחוץ לעיר
וממש קר לי" היא ממש התייפחה כבר.
- "שירה, תעצרי מונית ואני אשלם"
- "אין כאן מוניות, אני איפה שהוא לבד"
- "תגידי השתגעת לעצור טרמפים לבד באמצע הלילה?"
- "חשבתי שקמיל תהיה איתי ואז היא נעלמה"
- "לפחות יש מסביבך אנשים או משהו?"
- "תומר, אני התחלתי ללכת והגעתי לאמצע שום מקום, כל מה שיש זה
כביש ויער"
- "אני לא יכול לשלוח מונית לאמצע שום מקום"
- "לא חשוב תומר, הנה מישהו עצר לי"
- "מישהו? זה בן?"
- "כן תומר, אל תדאג, אני חוזרת, שקמיל תדאג לעצמה".
קמיל כבר דאגה לעצמה, בכיתי בשקט כששמעתי את ניתוק הפלאפון.
שירה נסעה ישר אלי, "אני לא יכולה להגיע הביתה שיכורה" היא
תירצה אבל אני רק שמחתי שהיא הגיעה בחתיכה אחת.
"קפה?" הגשתי לשירה כוס ירוקה כשהיא התעוררה, "מה קרה?" היא
שאלה והחזיקה את ראשה ברפיון, "השתכרת" עניתי בפשטות, "וכמו
תמיד אני מוצאת אותי אצלך" היא חייכה ואני שתקתי. "איפה
הייתי?" היא שאלה , "בפאב מחוץ לעיר" עניתי בשקט, "נכון, אני
וקמיל נסענו אליו אתמול, איפה היא באמת?" היא לקחה עוגיה
מהמגש, "שירה, את לא זוכרת מה קרה לקמיל?" לחשתי את המילים
בשקט, "שייט, אתה אומר ששוב שכחתי אותה בפאב לבד?" היא התרוממה
וחייגה את המספר של קמיל, "אני מקווה שהיא תסלח לי, זו פעם
חמישית שזה קורה" היא הלכה מצד לצד בחדר כשאני מביט בה כמו
מטוטלת. אחרי דקה או שתיים אמא של קמיל ענתה, "קמיל נמצאת?"
והחיוך נמוג, "זה לא מצחיק" דמעה החלה מבצבצת על הריס "מתי?
איך?" ישבתי שם על המיטה מביט בה ולא יודע מה לעשות. שירה
ניתקה והתיישבה לידי, ריצתי לחבק אותה, ללטף לה את השער וללחוש
שהכול בסדר אבל הרגשתי מאובן, גם היא הייתה מאובנת, בהתה
בנקודה אקראית על הקיר שלי. "שירה" לחשתי לבסוף והרמתי יד
לכיוון שערה השחור, "די, תומר אני בסדר, סתם יש לי כאב ראש"
היא הדפה את היד שלי הצידה, אחרי חמש דקות של שקט היא רצה
לשירותים להקיא, אני לא יודע אם זה היה ההנג הובר או הבשורה
אבל היא לא חזרה במשך הרבה זמן אז בסוף קמתי ונכנסתי לשירותים,
היא ישבה על הרצפה ובכתה.
"שירה" התיישבתי לידה, "תומר למה היא עשתה את זה? הכול היה כל
כך טוב?! היא הייתה קלולס קטנה בעולם המושלם שהיא בנתה לה, למה
היא עזבה ככה?!" היא שאלה המון שאלות שתשובות להן לא נמצאו
מעולם. "אולי היא סתם השתגעה, את מכירה אותה היא יכולה לעלות
הכי מגוחכים ולקיים אותם בשניות, זו התכונה שדווקא אהבתי בה,
אבל עכשיו השנאה מתחילה" "כן אבל, תומר, היא מתה" היא שתקה
לשניה ואז חזרה על עצמה כדי להעצים את המשמעות אם עוד לא קלטתי
את העניין קודם "מתה תומר, מתה" היא לחשה ובכתה בשקט כך שבקושי
הצלחתי את דבריה.
למחרת לקחתי את שירה והלכנו למקום הוא שהיא נמצאת, למקום עם
הדשא, האבנים והפרח הלבן שאיתמר השאיר, שירה עמדה בשקט ולא
זזה, היא העבירה את אצבעותיה הדקות על האבן הדוממת, על הדשא
מול האבן היו מונחים עשרה פרחים לבנים בודדים, שירה הרימה אחד
והצמידה אותו קרוב ללב, שנינו התיישבנו על הדשא הירוק, מתחתיו
ישנם אנשים, אהובים, אבל למי אכפת, לקמיל לא היה אכפת מאתנו
וכמו הסיפורי סבא נגמרו לנו מאגרי הדמעות שיש ברשותנו כי אני
ושירה רק ישבנו על הדשא בשקט והבטנו באבן הדוממת, בלי הגה בלי
דמעה ובלי עצב, כאילו רקנו אותו מהכל ונשארנו רק קליפה כי
המלאכים הצליחו לתקוע את השניים ושאבו את כל מה שהכלנו. איתמר
הגיע על האופנוע ונעמד מולנו הוא החזיק ביד ימין ורד לבן קטן
והניח אותו על הדשא ממול, איתמר הביט בנו לשניה ואז חזר לכיוון
האופנוע ועזב. "מה הסיפור של איתמר עם הפרחים האלו?" לחשה שירה
אחרי שהוא נסע, "אלו הפרחים שלהם" חיבקתי אותה, "הם שתלו את
השיח ביחד לפני שנתיים, לא היה מקום בבית שלה שתלו אצלו והוא
הבטיח שברגע שיצמחו פרחים הוא יקטוף כל יום פרח ויבא לה, כדי
שהשיח יהיה כאילו אצלה". "אבל תומר, היא מתה" שירה לחשה,
"כנראה" לחשתי ושנינו המשכנו לשבת כך עד שאמא שלי הגיעה
והכריחה אותנו לעזוב.
