היא קמה מהמיטה, נאנחת קלות כמתעוררת משינה בת אלפיים שנה.
הבוקר שוב הפציע, קרני האור החיוורות שלו נחו על פניה כמכות בה
להתעורר אל המציאות הקרה... והיא לבד.
כרגיל נכנעת למשחק הזה, היא מתרוממת מעל המיטה.
הרייקנות של החדר מנגנת בצלילים רועמים באוזניה כמו התזמורת
בטיטניק, במעין טיפת תקווה מעורבלת במציאות הקשה של המוות
והסוף הקרב.
מתנערת מזיכרון הבחור בבית המלון.
לבד... מצחצחת שיניים, מתקלחת, מתלבשת, אוכלת, עוטה על עצמה
גלימה מחממת ויוצאת כנגד הרוח הקרה הנושבת מהאנשים ביום קיץ
חמים זה.
נבלעת בתוך המון האנשים המחפשים, איש דבר זה או אחר, והיא...
היא לבד, ללא שום מטרה בעולם.
עיניה מביטות, אוזניה שומעות, מגרונה בוקעים צלילים המובנים
כמילים בידי האדם שמתעקב לרגע על ידה כי מכיר הוא אותה, ואף
לעיתים אם כי רחוקות, מתעקל פיה לזויות מוזרות המזוהות בתור
חיוך... אך היא לבד.
מבפנים אין היא רואה, אין היא שומעת, אינה רוצה להגיד כלום...
חלולה ריקה עזובה, סחורה פגומה סוג ד'.
רק רצתה חיבוק... זה הוא כל רצונה בעולם, חיבוק עטוף רגש אמיתי
וטהור- לא מיני, לא זומם מזימות, לא מנוכר ובעיקר לא מאולץ.
חיים פעילים יש לה, מלאי התרחשויות, אירועים, ישיבות, עבודה,
חברים ומה לא... אך היא לבד.
איש לא מתקרב לחומת האבן הכבדה שמלווה אותה כל יום בחייה, איש
אינו רוצה ואף לא מעלה בדעתו להעניק לה חיבוק.
אז ברגע של חולשה או אולי דווקא עוצמה שכבר מזמן לא הייתה לה
היא מחליטה, נאחזת בשיר:
"במילא זה לבד ובמילא איש אינו מחכה בשומקום, עדיף לי ללכת..."
