הגעתי להחלטה לא קלה. ידעתי שעלי לקחת על עצמי את האחריות
לגורל של אומה שלמה, ולהעלות את בני שבט הפלאשמורה אל הארץ, על
מנת שיהיו כמה שיותר אתיופים בישראל וכך התמיכה הציבורית שלי
למאבק בעידן רייכל תהיה גדולה יותר. תיכננתי היטב את המסע אל
תוך שמורות הקרוואנים של העולים החדשים, שנועד על מנת לאסוף
מידע על האיש ודרכי פעולתו, וכך לנסות ואולי לגלות בדל מידע על
מעשיו עם דובוני הגומי שלי.
אבל בעודי יושב מול המחשב בשעת לילה מאוחרת, חופר באתרי
אינטרנט, ומבקש עזרה מרשימת אייסיקיו שלמה, עלתה דילמה מוסרית
קשה מאוד לפני. עצם היותי רעב. כמובן שלא זאת הייתה הדילמה.
הדילמה הייתה האם עליי למזוג לכוס עם קרח את פשטידת הברוקולי
ולחמם את הקולה במיקרו, או שמא עליי לוותר ולאכול פיתה עם
חומוס? בעצה אחת עם ידידתי האצנית (והעצנית), החלטתי שפשוט
אוכל את הכל קר כמו שהוא. היה טעים, אגב.
אני, איש מערות מודרני, בחיפושי אחר מה ששייך לי, ניצב אל מול
פני הרשע והפשע, במאבק צודק על חירותו של הפרט להחזיק בדובוני
גומי, מרשמלו, ושאר מיני מזון. אל מולי ניצב אדם רשע, אשר עשה
כל כך הרבה במטרה להרוס כל חלקה טובה כאן בארץ, וידוע בשם שלמה
ארצי. אותו פושע נלוז מנסה להמם אותי באמצעות שליחת שורות מחץ
חסרות כל פשר בכיוון ראשי, אך אני מצליח להתחמק ממכותיו
באמצעות ניתוחים מבריקים אשר יכולים להשתלב להפליא בחומר
הלימוד לבגרות בספרות. התקפתו נהיית מבולבלת יותר ויותר.
מכותיו אינן מתקרבות אליי אפילו. ברקע אני שומע את בנו בן
מעודד אותו בטלפון. נדמה לי שככה הם גם מקליטים שירים ביחד.
לבסוף, שלמה מתמוטט. אני נעמד מעליו, ובמבט מאיים אני מכריז:
"כדאי שתתחיל למצוא דברים טובים יותר לעשות מלהרוס את שוק
המוזיקה בארץ יא חתיכת קשקשן מזדקן! לאנשים נמאס מהמילים חסרות
הקשר שלך! אפילו לסיפור הזה יש יותר משמעות ממך (כאן אני משתהה
לשניה ובודק אם אני מאמין למה שאני אומר. אני מגלה שלא וממשיך)
הקיץ הקץ! מעתה, המיינסטרים הישראלי ישתנה! מוזיקה איכותית
להמונים! יחי קובי פרץ!"
שתי המילים האחרונות פועלות את פעולתן כמצופה. שלמה מתחיל למרר
בבכי. "אני מודה. אני מודה. אני גנבתי את דובוני הגומי שלך,
וניסיתי להפליל את עידן רייכל. אני עשיתי את זה! לא יכלתי
לסבול את העובדה שצעיר עם ראסטות משתלב כל כך טוב בביצת
המיינסטרים האהובה שלי. לא יכלתי לשאת את המחשבה על הכרסום
בפלח השוק שלי. לא העזתי לדמיין מה יקרה כשאנשים ימצאו דברים
טובים לשמוע, ואילו אני איוותר מחוסר תעסוקה. רק רציתי שהוא
ייפול. רק רציתי להמשיך להופיע בקיסריה."
עמדתי שם, מחוסר מילים, עם פה פעור, בוהה באוויר. לא לזה
ציפיתי. לא לזה קיוויתי. מטרתי היחידה במלחמה נגד שלמה ארצי
הייתה ללמוד איך לנצח כל כך הרבה קיטש ממוסחר. האמנתי שיהיה לי
קל יותר נגד שלמה בהתחלה, שכן הוא זקן, וחסר את המרץ ואת
התחכום שיש לעידן רייכל. אך עתה, גיליתי שמטרתי הייתה שגויה,
משימתי הייתה לשווא, וכל תכנוני המוקדמים התנדפו ואיבדו את
משמעותם.
התיישבתי על אבן, הדלקתי לעצמי סיגריה, נתתי גם לשלמה אחת,
וביחד ביכינו את מר גורלנו. שלמה כיבד אותי בכמה דובוני גומי
שהיו בכיסו, ושנינו ישבנו לנו יחד, כחברים טובים.
בעודי לועס ומעשן, הכתה במוחי תובנה. הן את דובוני הגומי שלי
הוא הציע לי. הרי הוא הודה בפשע!
מיד קמתי, פניתי אל שלמה, ואמרתי לו: "שלמה, אני מותיר לך את
דובוני הגומי שלי. מעתה, כשתרגיש משועמם, תוכל לספור אותם
ולמיין אותם, כשתהיה רעב, תוכל לאכול אותם, ואם יחסר לך כסף,
תוכל למכור אותם. ככה לא תצטרך לכתוב, לא בשביל כסף, ולא בשביל
הפגת שיעמום, ואנו לא נצטרך לשמוע את השירים שלך."
שלמה חייך באושר ונישק את נעליי לאות תודה.
לאחר שהצלתי מדינה שלמה מנזק מוחי בלתי הפיך, ושלושה עורכים
מוזיקליים בגלגלץ מפיטורין, ובין לבין גם פתרתי את תעלומת
דובוני הגומי, הכל כמעט תם ונשלם, ורק שני דברים קטנים נותרו
לי. להתנצל בפני עידן רייכל על אישומיי הכוזבים, ולמצוא תעסוקה
חדשה ללילות משעממים.
החלטתי לשלב בין השניים. מעתה, כשמשעמם לי, אני הולך לעידן
רייכל, שומע מוזיקה אתיופית, ופולה לו את הכינים מהשיער.
