אם אתם מחפשים משמעות, פואנטה, סוג של היגיון, עזבו. תלכו
ליצירה אחרת. במידה ואתם מתעקשים, המערכת מסירה מעצמה כל
אחריות על כל נזק נפשי ואו גופני שיגרם כתוצאה מהאזנה להגיגיו
חסרי הפשר של אותו אלמוני המכונה "פלוטו". תודה
היה לי משעמם. אנשים החליטו להעלם לי, בלי להודיע, ואני נותרתי
לבדי, חסר מעש.
משולל כל יכולת לצאת מהקיבוץ, עקב היותי חסר רישיון עדיין,
ישבתי לי באפס מעשה על רצפת חדרי, בוהה בכתמים שעל הקיר
מחליפים צבעים, או שמא היו אלה מחשבותיי המתגשמות לסוג של
מציאות.
בכל אופן, בעודי הוגה ברומו של עולם, צץ במוחי רעיון משגע-
דובוני גומי.
(המחבר צפה מראש רגעים כאלו של שיעמום, ולכן אסף לו אוסף של
דובוני גומי אותם יוכל לספור ולמיין לפי צבעים בשעות של חוסר
הגיון תהומי -המחבר)
ירדתי בריצה במדרגות המובילות מחדרי שבקומה העליונה אל המטבח.
פתחתי את הארון, וחשכו עיני! כל המאגר הענק שאגרתי לשעת חירום
שכזו- נעלם כלא היה. נפלתי המום אל מול ארון החטיפים, מתעלם
מהקור של הרצפה, משאריות האוכל שנותרו מארוחת הערב של משפחתי,
ומשאר חיות שהסתובבו בין השיירים.
מה אעשה עתה? מי גנב את דובוני הגומי שלי?
התחלתי לאכול סרטים.. אולי חדר פורץ מקצועי אל ביתי בעקבות
מידע זדוני שהופץ בעילום שם ברשת המידע הכלל עולמית המכונה
"אינטרנט"? האם יתכן כי אדם שזהותו אינה ידועה לי גילה את האמת
על מצבור הדובונים שלי, והחליט לנקוט בצעדים מונעים? האם הגיע
סוף העולם המודרני כפי שהוא היה מוכר לנו? האם עליי להתחיל
למיין ביסלי?
מיד הרגעתי את עצמי, שתיתי כוס מיץ פטל קר, והתחלתי לחשוב
ברצינות. סילקתי שטויות כגון אלו שעלו בראשי כאסוסיאציות
ראשוניות, ומיקדתי את שכלי באפשרויות הגיוניות יותר.
מוחי התרוקן לחלוטין. לא יכלתי לדמיין שום סיטואציה בה יכנס
אדם לביתו של אדם אחר, וירוקן את מלאי דובוני הגומי שלו, בעודו
מותיר מאחוריו פרטים יקרי ערך כגון חפיסות מסטיקים, מקלות
ארטיקים, ושאר דברים שמסתיימים ב-טיקים.
מיואש לחלוטין ממציאת פיתרון לתעלומה, פניתי אל האייסיקיו.
בהודעה קורעת לב שנשלחה אוטומטית לכל רשימתי, הודעתי להם על
סיום חיי המוכרים להם, והתחלתו של פלוטו חדש לחלוטין, חסר
דובוני גומי.
בעקבות הודעתי קיבלתי תגובות רבות, אשר היו אוהדות בחלקן
ומנחמות בחלקן האחר.
הייתה רק מישהי אחת שלא ענתה דבר על הודעתי. בהתחלה, לא חשדתי
בכלום. מתוך הכרותי איתה, הנחתי כי היא רצה, שכן השעה הייתה
בסביבות אחת בלילה, שעה אותה נוהגת הילדה לנצל לריצות יפות
בואדי. אך אז נזכרתי שמוקדם יותר באותו הערב סיפרה לי אותה
ידידה על שועל מטורף שמסתובב בואדי ליד ביתה ומספר לעוברים
ושבים סיפורים קצרים פרי עטו של בן אדם, אשר שינה את שמו לבן
סוויסה, ואשר מפחיד אותה ולכן היא אינה רצה.
מיד התעורר חשדי. ידעתי היטב שאם יש דבר האהוב על אותה אצנית,
זה במבה.
אצתי אל הארון, ולשמחתי וידאתי כי אני עדיין לא אוהב במבה ולכן
איני מחזיק בארוני אף שקית!
חזרתי אל המחשב. גלגלי מוחי החלו להסתובב, וקולות חריקה עזים
נשמעו ברחבי הבית. הפסקתי אותם מיד, שכן אימי נוטה להתעורר
בקלות, ולא רציתי להפחיד אותה לשווא.
נשברתי. הבינותי כי הבעיה הינה מעל כוחי, ועליי לוותר על
הניסיון הכושל למצוא לה פתרון. יצאתי החוצה, הדלקתי סיגריה,
ופניתי אל הכוכבים בשאלה הרת גורל. הם לא ענו לי. הם אף פעם לא
עונים לי. אני תמיד אומר לעצמי שזה חסר טעם לשאול אותם שאלות,
אבל אני אף פעם לא מקשיב לעצמי בנושא הזה.
איפרתי את כעסי, כיביתי את בדל הנובלס, וחשתי כיצד רוח הלילה
הקרירה פועלת את פעולתה ולוקחת אותי עמה למחוזות רחוקים.
ריחפתי לי מעל שדות ירוקים, אנשים קטנים עמדו למטה ונופפו לי
לשלום, בעודי חולף הלאה, אל ארץ הדובונים.
התעוררתי בפתאומיות מוחלטת, והכל הכה בי! הסיפור הזה הוא חסר
פואנטה לחלוטין, אני סוטה מהנושא כל הזמן, ולמעשה, איני קשור
לכלום. החלטתי באופן מידי וחד משמעי להכניס את עצמי לפוקוס
לאלתר. החלטה זו תרמה לי מאוד. עברתי שוב ושוב על רשימת ידידיי
המועטים שאוהבים דובוני גומי. חזרתי שוב ושוב לאותו השם, עד
שלא היה בי כל ספק. האדם היחיד אשר היה מסוגל להעלים את מאגר
הדובונים העצום שלי הוא עידן רייכל. הבנאדם היה צריך לשלם
בצורה כלשהיא לכל האתיופים אותם ניצל למען הדיסק המטופש שלו,
ומה דרך טובה יותר מלהישאר על הגל ולנצל גם אותי?
עד עכשיו כל העניין היה בשבילי כמו שיר של קובי פרץ- בלתי מובן
לחלוטין. לפתע פתאום השתנה השיר ושמעתי את יובל בנאי, בהיר
וצלול. ידעתי מה עליי לעשות. קמתי, אספתי את חפציי המעטים,
ויצאתי למסעי אל הדובונים!
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.