חם היום, אפשר להגיד אפילו חם מאוד, זה אחד מאותם ימים בהם
האוויר עומד בחלל החדר, מסרב לזוז. הדבר היחיד שזז הם כמה
הזבובים שחגים במעגלים מסביב למנורה כמו סופת טורנדו שחורה.
מתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ כתבו לי פעם שסיפור שנפתח
בתיאור מזג האוויר נועד מראש לכישלון, אבל עכשיו למי אכפת, זה
היום האחרון לחיי, ובאמת ממש חם היום. אני מוכן להישבע שזה
עומד להיות היום החם ביותר בשנה, אלא שהקיץ רק מתחיל.

הבטתי מסביב בדירה, דירת שני חדרים בשכונה ישנה בבאר שבע,
מהחלון אפשר לראות את תחנת הרכבת ואת מגרש הכדורגל של
האוניברסיטה. כל שעה ועשרים דקות לערך הרכבת מחרידה את הדירה.
חדר שינה אחד, את השני הפכנו לסלון, טלוויזיה קטנה שקטה בפינה
שמעליה פרוסה מפית לבנה, ספת עור שחורה שבד כחול מתוח עליה,
מכסה את השריטות. אני זוכר לילה אחד, כשהחום הבריח אותנו מחדר
השינה. הבטתי בה עירומה, עורה הלבן על הספה השחורה, מנסה לשמר
את הרגע בזיכרוני, שיערה החום על כתפיים דקות, היא מושכת יד
לכסות את עצמה. ידעתי שהרבה רגעים כאלה לא יופיעו עוד, והיא
משכה את הבד בניסיון להתכסות בו, צוחקת.

"אני אוהב אותך ככה", אמרתי לה.
"איך, ככה ערומה?" העיניים שלה זרחו.
"לא, ככה כמו שאת, אל תשתני לי", ביקשתי ממנה. נצמדתי אליה
מאחור, מלטף את שיערה, מצטופפים על הספה. היא מנסה להתכסות
בסדין ואני מנסה לשמר את הרגע.
"מה תעשה אם אני אלך?" .
"למה שתלכי?".
"סתם שאלה, מה תעשה?".
"אני לא רואה את עצמי חי בלעדיך." לחשתי לה, "ואת?".
"אוי, חמוד שלי", היא הסתובבה לכיווני, ולא ענתה.

מטבח ישן, ארונות מכוסים בפורמייקה ירוקה ושיש מוכתם. אמרת
שהריח כאן מזכיר לך את הבישול של סבתא, ריח העוף המכובס
והלביבות לשבת, ועכשיו רק הריח נשאר. בארונות כלים אחדים, כמה
כוסות זכוכית ישנות וכמה צלחות שאין להן משפחה. במקרר רק בקבוק
וודקה, קטשופ וחצי לימון.

פתחתי את הדלת לצאת אל החום. נדמה כי גם העצים חשים במזג
האוויר ומחכים לסתיו שיבוא, העלים, תלויים כלא שייכים כבגד אשר
היו רוצים לפשוט. התחננתי למעט רוח שתניע את צמרות העצים ותקרר
את הזיעה שהחלה להצטבר על המצח ופניתי למכולת של מזרחי שעמדה
מעבר לבלוק.
בפינה אחת ניצבו ארגזים של חומרי ניקוי מכוסים אבק, על מדפי
השתייה היו מסודרים בטור בקבוקי קריסטל גדולים של שני ליטר,
טור לתפוזים וטור לאשכוליות. מזרחי עמד מאחורי הדלפק, קרחתו
נוצצת מזיעה, לפניו סלטים ורצועות נקניק, והוא מסלק במרץ את
הזבובים. מאוורר קטן עמד בקצה הדלפק, לא מצליח לגרש את החום
העומד. על הקיר שמאחוריו תלויה תמונה של יצחק שמיר, מתנת עיתון
'ידיעות אחרונות', כאילו לא השתנה דבר במשך השנים. הימין יודע
לחבק את מנהיגיו, לאהוב אותם כאהבת בן לאב. ארבעה מנהיגים היו
לליכוד לאורך השנים: מנחם בגין, יצחק שמיר, בנימין נתניהו
ועכשיו שרון, ואילו בשמאל מי באמת זוכר. מעניין אם קיים איזה
מנגנון פיקוח או שלאנשים יש את הרצון ללכת עם אדם אחד בו הם
רואים אפשרות לעתיד בטוח. שנה חיכיתי לבד עד שפגשתי אותה,
הייתי צריך את הזמן הזה לחשוב מה אני רוצה מעצמי. העולם בחוץ
מלא בבחורות אבל לא ראיתי אף אחת שתחליף אותה, אחרי תקופה
ארוכה עם אותה בחורה לא הייתי מסוגל להביא את עצמי להיפתח שוב
אל מישהי כמו שנפתחתי אליה, וכעת הכל נגמר. לפחות ככה חשבתי עד
שפגשתי את ליאור. אומרים שדווקא כשמפסיקים לחפש, אחרי שכבר
מתייאשים מהכל, מוצאים במקום האחרון שבו חשבתם לחפש. ראיתי
אותה כאן, במכולת של מזרחי, באחד מהימים בהם הייתי בטוח שאני
עומד להעביר את שארית חיי עם כלב ושני חתולים. היא עמדה ליד
המדף, מחכה למזרחי שיעזור לה להוריד חבילת נייר טואלט. הוא קרא
לי, "בחור, תעזור לגברת עם הנייר".

"בוא, בוא לכאן בחור" קרא מזרחי לעברי.
"רוצה לאכול? אשתי בדיוק סיימה לטגן קציצות", הוא סימן בראשו
לכיוון החדר האחורי.
"לא תודה, אני לא מסוגל לאכול כלום בחום הזה".
"לא משנה, בוא תשב כאן, אולי מיץ ענבים?".

התיישבנו לצד שולחן עץ, צבוע בצבע כרמל ועליו שעוונית מכוסה
בציורי חמניות. מזרחי שלף גיליון ישן של '7 ימים', "תשתה,
תשתה, למה אתה מחכה, לפני שזה מתחמם".

"אני מקווה שזו לא עוד אחת מהחידות שלך, מזרחי. בפעם הקודמת
שיגעת אותי עם החידה על המבוך והדלתות", הבנתי שעמדה מטרה
מאחורי כל ההצעות.

מזרחי חייך וניגב את הזיעה  במטפחת "כן, אבל אז זכינו באלבום
תמונות מהודר של ירושלים בשווי שמונים וארבעה שקלים, עכשיו הכל
שונה לגמרי, עכשיו הפרס הוא אלבום יובל לישראל בהוצאת 'ידיעות
אחרונות'".

"הנח שלפניך שלוש מוטות עץ, על הימני ביותר מושחלות שלוש טבעות
מתכת מסודרות בסדר עולה: הראשונה היא הגדולה ביותר, עליה מונחת
טבעת בגודל בינוני ולבסוף טבעת קטנה. עליך להעביר את שלוש
הטבעות לצד השני, כאשר בכל פעם מותר לך להזיז טבעת אחת, ואסור
לך להניח טבעת גדולה על זו הקטנה ממנה".

הפעם היה מדובר בחידה פשוטה, בפעם שעברה הוא  בלבל אותי לגמרי
עם המפלצת במבוך, "זה פשוט מאוד, מזרחי, זה כמו החידה עם הזאב,
הכבש והכרוב. אתה זוכר את החידה? יש לך סירה ובכל פעם מותר לך
להעביר פריט אחד, זה בדיוק אותו דבר".

"אתה לא מתכוון לספר לי את התשובה?" הוא נראה מאוכזב אבל לרגע
לא מחק את החיוך מהפנים.

"לא, לא הפעם, הפעם זו חידה פשוטה". לא היה לי כוח לשתף איתו
פעולה עכשיו, הוא היה זקן נחמד ולא היו לו ילדים, אבל היה לו
תחביב מוזר של פתרון חידות מעיתון. לפעמים, כשהוא היה פוגש
אותי ברחוב, הוא היה עוצר ושואל מי שיחק את ג'יימס בונד יותר
טוב: רוג'ר מור או שון קונרי, או מה אני חושב על פירס ברונסן,
אבל כשזה הגיע לחידות של 'ידיעות אחרונות' הבן אדם היה משתתק
לגמרי. ניסיתי להביא לו חידות פשוטות יותר, אבל הזקן היה
כישלון בכל מה שקשור לנושא. אני מתפלא בכלל איך הוא הצליח לנהל
את המכולת.

"מה עם חברה שלך? מזמן לא ראינו אותה כאן במכולת, בכל פעם שהיא
מגיעה היא צובעת לי את המכולת בקסם שלה, היא באמת בחורה
מיוחדת. שתדע לך, על בחורות כאלה אסור לוותר, בחורות כאלה
מגיעות רק פעם בחיים. כשאתה רואה בחורה כזו תתפוס אותה בשתי
ידיים ואל תיתן לה לעזוב אותך. הנה, תראה את מירי אשתי, מלכה
אני עושה ממנה, מלכה. סיפרתי לך איך הכרתי אותה? סיפרתי לך?
אני, אל תראה אותי ככה, כשהייתי צעיר הייתי פרפר לא קטן, גרתי
בהיאחזות מרוחקת בבקעה, ואז הארץ לא הייתה כמו היום, אתה נוסע
ממקום למקום בשעה וחצי, פעם אם הגעת לבקעה היית חייב להישאר שם
ללילה, אין אפשרות לחזור. איך שהיה יורד הלילה היו נסגרים
השערים ואף אחד לא עובר יותר.
פרסמתי מודעה בעיתון, מודעה כזו כמו אלה שאתה רואה היום 'רווק
בן שלושים מחפש בחורה ככה וככה', והבחורות היו באות באוטובוס
מירושלים, באות ולא יכולות לחזור עד למחרת, עד שפגשתי את מירי,
מלכה עשיתי ממנה, מלכה, בחורה כזו מגיעה רק פעם בחיים. אתה,
בחור, יש לך בחורה כזו, אתה חייב לשמור עליה. אתה צריך לדעת
איך להתנהג איתה. אני אל מירי שלי יודע איך להתנהג, בכל פעם
שאני רואה אותה אני מתייחס אליה כאילו זו הפעם הראשונה שאני
פוגש אותה, ובכל פעם שאני רואה אותה אני חושב אולי זו הפעם
האחרונה שאני אפגוש אותה". הוא הוציא שוב את המטפחת לקנח את
הזיעה מעל מצחו, חיוך של סיפוק נפרש על פניו, "נו, אז אתה לא
רוצה לספר לי את הפתרון של החידה?".

משכתי בכתפיי, לקחתי עוד לגימה מהמיץ ענבים. הנה אדם מאושר,
חשבתי לעצמי, פשוט ומאושר, "אולי אני אטעם עכשיו מהקציצות של
אשתך".

"מירי, תביאי קציצות לבחור", מזרחי קם וחזר לדלפק חיוך של אושר
נסוך על פניו, "מלכה עשיתי ממנה, מלכה".

צוחקת אלי, מזמינה אותי אליך, הכל בנוי משלבים, את אומרת ואני
כנראה השלב הבא עליו את מונחת, טבעת נוספת בדרך למטרה הסופית,
מתעלמת מההרס שאת גורמת בדרך. אני מנסה לדלות כעת את הצחוק
שלך, להיזכר בידים המזמינות, אבל הכל נראה כל כך רחוק, תקופה
רחוקה בה ריחפתי מנותק מהאדמה. אני לוקח לגימה מהוודקה, ישר
מהבקבוק. המשקה מקרר לי את הגרון ואני מוצץ חתיכת לימון. לו
הכל בחיים היה פשוט כל כך כמו חתיכת לימון אחרי וודקה, לשטוף
את הטעם הרע ולהמשיך ללגימה הבאה. רכבת עוברת לא רחוק מהדירה,
מנענעת אותה כמו אם שמערסלת תינוק בין זרועותיה. אני זקוק
לאהבה עכשיו, אבל החום היחידי בא מבחוץ. המוות לא הגיע באותו
הלילה, גם השרב לא נשבר, למעשה גם לא ביום שלאחריו. בסוף הגיע
סתיו.

אהבתם הנה עוד משהו נוגה, ממעמקים קראתיך
http://stage.co.il/Stories/205442