טיק טק טיק טק, אני מביט במחוגים שסוגרים עלי השעה כבר קרוב
לשלוש, הפינק פלויד מנגנים את חסרונך בפעם השנייה, בפעם הקודמת
שהם ניגנו קמתי מהמיטה, מנער את שאריות החשיש לתוך המבחינה,
משתדל ששום דבר לא יתפזר מסביב, פותח קצת את החלון שהריח לא
יחנוק את החדר, רוח קרה קיבלה אותי בסבר פנים יפות, שואף לאט
לאט מנסה לשמור את הכל לעצמי.
עכשיו לא נשאר עוד מה לעשן, אני מחפש סיגריה ישנה לחזק את
ההרגשה. זה לא תפס אותי, אני חוזר למיטה מנמיך את המוזיקה מנסה
לישון, עוצם את העיניים מנסה להירגע, לנקות את הראש לחשוב על
כלום, איך לעזאזל אפשר לחשוב על כלום, קראתי פעם על איזה  נזיר
הודי שחושב על השפה העליונה שלו שהוא עושה מדיטציה, אני מנסה
להתרכז במוזיקה אבל כלום לא בא, לא עישנתי כבר שבועיים נשבעתי
שאני עוזב את החומר הזה, זורק את האשליות המתוקות ומתמכר
לחיים, התחלתי ללמוד ואפילו חזרתי לשחות, כל יום שני קילומטרים
בבריכה של האוניברסיטה, הגוף התחיל לחזור למה שהיה פעם, השחייה
עזרה לי לנקות את הראות, קם כל בוקר יורק גושי ליחה לכיור,
חזרתי לאכול יותר והחלק הכי חשוב נרדמתי בלילה, עד היום בערב.

ההורוסקופ מספר לי על זמן שחלף הופך קשר מן העבר למושך יותר,
וגורם לכם להתעלם מהחסרונות שליוו אותו. למרות ההתעניינות
המחודשת שתתעורר, כדאי להיזהר מחידוש הקשר עכשיו, שנתיים כבר
עברו, היו לי בחורות אחרות, אבל איפה שאו תמיד נשארה לי פינה
בלב בשבילה, איזה זיכרון על קשר לא ממומש. היום בצהריים הגיע
הטלפון ממנה, אין לי בעיה להיות לבד, זאת הבדידות שהורגת אותי.
חזרתי מהלימודים הקירות עוטפים אותי מיהרתי להדליק את המערכת,
אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, לא היה לי חשק לכלום, רק להעביר
את הלילה, לא הייתי מוכן לטלפון הזה, הוא זרק אותי שנתיים
אחורה לתקופות אפילות יותר בהם לא היתה לי שליטה על עצמי,
תקופה שחשבתי שהשארתי כבר מאחור, לא רציתי לראות אף אחד במיוחד
לא חברים. זה מאותם לילות שאתה מחפש אהבה, אבל לא במקומות שאתה
יכל לקבל אותה, אתה מחפש אהבה מלוכלכת, אהבה שתוכל להכאיב לה
אהבה שתבוא ותלך, לא משהו קבוע, מין מזדמן עם בחורה שלא תראה
עוד, ניגשתי לארון מחפש קצת מציאות מדומה. החיים הם גלגל, שברי
מחשבות קודמות עולות וצצות הנה אני שוכב על המיטה בחדר באילת,
בבאר שבע או מסביב לעולם לידי בחורה זאת או אחרת, בחורות
מתחלפות אבל החיים שלי ממשיכים באותה צורה, לבד, שום דבר לא
משתנה, הכל רק תפאורה,  מה שהיה הוא שיהיה הכל אמר כבר קהלת,
אני מנסה להרגיע את עצמי, זה רק סרט רע, עוד כמה דקות וזה
יעבור, ניסית לברוח קיבלת את החיים בפנים.

אני מחליט לצאת מהבית לנסות להתארגן על איזה משהו, קצת אושר
במאה שקל שיעזור לי לשכוח את המציאות היומיומית שאני חי בה,
חי, יותר טוב להגיד צף, זורם, אין כאן שום חיים, אין מקום
לשינוי, שגרה יומיומית שעוטפת אותך ומאיימת לחנוק. אני זורק על
עצמי משהו חם, הקור בלילה בבאר שבע יכל להרוג אותך, אני לא
מבין אנשים שבוחרים לגור במקום שהוא חם אימים בקיץ, ובחורף הוא
גורם לך להיזכר בשעות השמירה הארוכות שבילית בצבא, בין שתיים
לארבע לפנות בוקר, מנסה לחפש קצת חום בחרמונית, כבר אז החלטתי
שהלילה נועד לשינה.

אני יורד ברחוב ביאליק לכיוון סורוקה, מנסה להתעטף טוב יותר
במעיל הארוך.  במרפסת החדשה שבנו ליד הבית ספר לבנות אני רואה
תזמורת מנגנת, מיילס אוף מיילס אוף מיילס דייביס מיוזיק לתוך
הלילה הבאר שבעי, נגן החצוצרה הרוסי סוחט את לחיו מנסה להתגבר
על יללות הכלבים ברחוב, ממכונית חולפת נשמעת מוזיקת טראנס
רעשנית, הנהג מצפצף בקול בשעה שהוא חולף על פני התזמורת, אני
מביט בנגנים, כולם עולים חדשים, אני מחפש כובע או צלחת אליה
נוהגים אנשים להשליך מטבעות אבל אין אחת כזו.

"חבר, יש לך חמישה שקלים?" בחור מזוקן לראשו כיפת קטיפה
שחורה, מהסוג  שחובשים אותם צעירים שחוזרים בתשובה, ניגש אלי.
אני מושיט לו שקל, הוא נעצר "הם באים ראיתי אותם, הם הגיעו כבר
לתל אביב, אומרים שהם יגיעו לכאן, אבל אני לא מאמין להם, אף
אחד לא הגיע לבאר שבע, אף פעם."
הוא צודק אף אחד כבר לא מגיע לבאר שבע, אומרים שהדרך הכי טובה
לראות את באר שבע היא מהחלון האחורי של האוטובוס בדרך לאילת
ואני בטוח שהם לא יגיעו לכאן ובטח שלא באוטובוס.

"אני לא מפחד מהם, אלוהים ישמור עלינו" הבחור ממשיך, מהנהן
בראשו.

אני מביט בפה שלו כשהוא מדבר, הזקן מסתיר את השיניים החסרות,
אני מוציא עוד כמה שקלים מהכיס דוחף לו ליד 'קח תקנה משהו
לאכול', התזמורת עוברת לנגן מנגינה רוסית ישנה, צליל כינור
מתערבב בעצב השחור, אני חוצה את הכביש שומע את הבחור צועק
מאחורי "אם אלוהים לא ישמור עיר שווא שקד שומר".

מרים את הראש לשמיים מביט בכוכבים שרידי מחשבות על גלקסיות
רחוקות עולות בראשי, מה הסיכויים ששם למעלה נמצאים חיים
תבוניים, אותם סיכויים שסופה תבנה מטוס, תדפיס מהדורה של
אינציקלופדיות בסדר זהה. שיחות של גיל עשרה, שיחות של זוגות
מאוהבים, האדם לנצח ישאף להגיע לחלל כמגדל בבל מודרני שמתריס
מול עוצמתו של האל, מה בעצם אנחנו מחפשים שם האם באמת אנחנו
רוצים למצוא ביקום מקביל עוד אדם שמרגיש כמונו, או שבעצם אנחנו
רוצים להרגיש שאנחנו לא לבד, שישה מיליארד אנשים בודדים
שמחפשים זהות בכוכב אחר, אני מתקדם ברחוב ווינגיט לתוך שכונה
ג' מביט בחצרות עובר בין חדרי מדרגות מוזנחים, אנשים מפתחים את
ההזיות הכי טובות שלהם במצבים של חוסר אונים, אני מגביר את קצב
הליכתי מביט מסביב בחשש, אני רק רוצה למצוא מישהו שיוכל לעזור
לי לחזור הביתה להשיג קצת שינה.

שלושה חבר'ה יושבים על המעקה לצד הבלוקים המוזנחים אני ניגש
לכיוונם, אחד הצעירים יורק ופולט קללה ברוסית, 'ערב טוב' אני
מסתכל בבחור שיושב במרכז, הוא מרים אלי את מבטו, אני מחייך
מנסה לשמור איתו על קשר עין 'אתם יכולים אולי לעזור לי', אף
פעם לא הייתי טוב בקטעים האלה, תמיד היו לי חברים שדאגו לסדר
אותי. הבחור קולט אותי, הוא מחייך וזורק כמה מילים ברוסית
לחבר'ה שלידו "אין בעיה חבר, עוד שנייה".
הם מסמנים לי להיכנס איתם לאחת החצרות, האמצעי נשאר לשבת על
המעקה, אני מסתכל עליו אבל הוא מסמן לי להיכנס פנימה. בחצר
פנימית בשכונה ג' אני מוציא את הכסף, הבחור שסימן לי להיכנס
רוסי גבוה בשיער שחור לוקח את השטר ונכנס לאחד הבתים, חברו
נמוך יותר, בראש מגולח מסתכל עלי בעיניין, אני מחזיר לו מבט.
אגרוף מיד ימין שלו זורק אותי לרצפה, אני מנסה לקום אבל הבחור
בשיער השחור מספיק לחזור בריצה ולבעוט לי בבטן, הם צועקים אחד
לשני ברוסית, אני מנסה לשמור על הפנים, כמו שזה התחיל כך זה
נגמר, הם נעלמים בריצה, זה לא לקח יותר מכמה שניות. מתרומם
מנסה לבדוק מה עם הפנים, כאב חד מהצלעות מכופף אותי בחזרה
למטה, אני מקווה שלא שברתי שום דבר. ברגעים כאלה אתה שוכח מה
אתה עושה ברחוב בשעות כאלה, אתה שוכח את הצרות שלך, לימודים,
יקום, אהבה הכל מאבד משמעות עכשיו.
מה אני עושה כאן עכשיו, מאיפה מגיע הרצון הזה להישען על העבר
על קשר שמזמן אבד, על הפחד מהתחלות חדשות, הרי מאז שהומצע
הגלגל לא גילינו שום דבר חדש, הכל פיתוח של דברים ישנים, יכל
להיות שהגיע הזמן לפרוץ את הגלגל, לחפש משמעות חדשה בחיים.

על כיסא פלסטיק לבן מחוץ למכולת שפתוחה כל הלילה אני רואה אותו
יושב משחק שש בש, על השולחן מונחים בערבוביה בקבוקי גולדסטאר
ריקים, כוסות קפה מלוכלכות וקופסת טיים. הוא לובש חולצת טריקו
צמודה מהסוג שמוצאים בשווקים בתאילנד, גם לי היו כמה כאלה לפני
כמה שנים. התאוריה המקובלת על כפילים אומרת שלכל אדם יש כמה
כפילים שמפוזרים בעולם, אתה אף פעם לא רואה את הכפיל שלך אבל
אתה כל הזמן שומע עליו מאנשים אחרים, יש אנשים שהכפילים שלהם
הם אנשים מפורסמים שחקני כדורגל או אפילו כוכבי סרטים אבל רוב
הכפילים הם אנשים רגילים שעשו צבא כמונו, מצאו עבודה ועכשיו
אנו נתקלים בהם רק בסיפורים של אנשים שפגשו אותם, הכפילים האלה
הם התפתחות של בחירות שעשינו בחיים כמו סצנה ב'דלתות מסתובבות'
החיים שלנו המשיכו לכיוון אחד והחיים של הכפיל משכו לכיוון
אחר, אני ממשיך להסתכל עליו מגלגל את הקוביות על הלוח, הוא לא
מבחין בי מידי פעם הוא זורק איזה קללה או מסמן לבעל המכולת
להביא קפה, האדם שואף לעצב את עצמו, והנה אחת מהבחירות שלי
משחקת לה שש-בש, שכונה לידי בבאר שבע, גם כן משמעות חדשה.

אני נכנס לשרותים מנקה את שרידי הדם, האגרוף פגע מעל הגבה
השמאלית, מצמיד חתיכת נייר טואלט בודק עם החתך לא עמוק, השעה
כבר רבע לארבע אין לי כח לכלום, את הבחירות שלי בחיים אני אדחה
למחר, כעת נשאר לי רק רצון, הרצון להתעורר.

תודה ליאיר

ומשהו באותו סגנון אבל יותר אופטימי, געגוע
http://stage.co.il/Stories/215491