יום הזיכרון 2003
מפרסמת שירים שנכתבו לפני הרבה שנים (1981-1987)
לצביקה פלדמן ועקב העדרותו במלחמת לבנון
אתה געגוע
טרגדיות זולות
ומטפחות חד-פעמיות בקופסאות קרטון
משהו ממך חרוט בי
הסיפורים שאומרת עליך
אינם מעבירים את המסר
"יונתן"
אין לי צורך שתגדיל "אותו"
אהבה ננסכה עליך בי
בשמיים עננים אדומים
ואתה מחייך
מהלך
במים
את שפתי הצללית שלי
ארטיב נוגות
לא הבטחת דבר
גם לא שאפת לקיים
אולי מוטב כך
ואולי לא...
חודש יוני
קייץ גשום
דמעות
הארץ האפירה והחוירה
לנוכח השמות, הרשימות הארוכות
בשדות מתים נוספו לוחות שיש לבנים
ואין רועה, ואין רואה
כלום תבוא עוד?
האראה אותך שנית בכל חיי?
ערפל עוטף את עיניי
הלא הוא מעכירות קורים
שנטוו על דמעותיי
כדי לשומרן קפואות
שלא תפרוצנה
באפי ריח קיץ חורפי מדי
היום שוקע מאוחר
ומשהו בשמיים נשבר
ופורצות
רטובות וקרות
אלומות, אלומות
דמעות
מזליסט!
חזרת הביתה שלם לחופשה.
אחר לא! אחרים לא!
הכרתי אחד, בערך בגובה שלך,
קצת יותר נמוך, יותר...
אפילו נחמד ממך
כן, יותר ממך...
ואהבתי אותו, אתה שומע?
והוא לא ידע
או רק עשה שלא יודע.
על כל פנים
היה עצוב מדי מכדי לראות
למרות שפע החיוך
הוא התפוצץ במלחמה הזו
והתפרק לחלקים שאף אחד לא מצא
ולא יכלו להרכיב פאזל שלו
ולא קברו
ולא הודיעו בעיתון
ולא דיברו קדיש
גם לא בכו רשמית -
ואני עוד מחכה...
הכל מתנהל בדיוק כלפני שנה
הנופים משתנים רק בגודל
אנשים שעמדו אז לצידי בראש מוכן
אינם פה יותר...
מי תאר לעצמו שדברים פעוטים שחוויתי
יהפכו מצבת זיכרון
הכל מתנהל כסדרו השנה
עמודי חשמל צימחו דגלים בן ליל
שמש שוקעת
ויום מבוהל
מתמקם בי -
מתעד הוא שנה
שנת זיכרון היא
שנת אי-מנוחה
יגעה מתמיהות ומבכי
הרקיע מעל חצי סהר אפוף כוכבים
ופניי, פני כולם מסביבי,
מלאות עד תומן
מכאובים.
מוזר, כחודש נישאר עד ליום
אשר ממנו והלאה יהפכו הדברים להיות
כלולים בתאריכי שנה שלמה שעברה
אשר גם בה לא שהית פה
ישנם מחליפים סמויים שלך
אשר אני, במן חולניות שדופה,
מאמצת אלי, כוזבים
דברים נזכרים על ידי
כמו מרמלדות שהייתי אוכלת בקיץ
שמקלפים פס אחד מתוק
ומוצאים תחתיו פס צבע מתוק אחר
מעולם לא נגסתי סתם כך
הכל יחד משעמם ומצוברח
מחללים כבודם של אחרים כמוך
בלא מנוד ראש
נשיקת מצח, ריח סיגריות
מה אני בסך הכל
מבקשת
לדרוש?
עורכת טקס זיכרון
ומנסה להכניס אותך לתוכנית האומנותית הערב -
שכן, אם אין מקום באדמה הגדולה והחמה
כדי שתכנס אליו לנוח
לפחות תכנס לרפרטואר -
שנשמח או נעציב את החבר'ה.
אתה הרי יודע
שחמש שנים מספיקות
כדי לגרום לי
לא לבכות עוד - כלל
גם כמעט שלא להיזכר אסוציאטיבית,
גם להסתכל ברורות ומפוכחות ולהבין
שאז בין שנינו, בעצם, לא קרה דבר
אך את תגובתי להודעה שאתה נעדר
לשנות כבר מאוחר
יודע? אתה המחשת את פירוש המלים
עצב, געגוע, חרדה
ועכשיו הן כבר נסיון חיי
אני יכולה להתחיל ללמד ממנו אחרים
שימאנו להבין מבלי לחוות זאת על בשרם
הנה אפילו כשבלילה סיפרתי לו,
אחרי שאהבנו,
עליך,
הוא שתק ושתק ושתק
ואני סיפרתי וסיפרתי וסיפרתי
והוא נירדם ונירדם ונירדם
"הסיפור הזה מרדים",
היית סח לי
"זה סיפור של לפני השינה"
בפעם החמישית
יום זיכרון בלעדייך גם השנה!
"איפה הוא עכשיו" - סיפור היכרותי עם צביקה:
http://stage.co.il/Stories/206846
| 