[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תותי שדה
/
איפה הוא עכשיו

יום הזיכרון 2003
מוקדש באהבה לצביקה פלדמן

"את רואה שם? שם הוא ישב עם השופר", אמר צביקה והצביע למעלה.
לצד הכותל המערבי, משמאל לרחבה המוארת באור כתמתם, ממש למעלה
גבוה על הקיר, היה בנוי מן דרגש אבן פינתי. הרמתי את עיניי
לכיוון שאליו הוא הצביע, חייכתי ושאלתי: "מי?". "הרב גורן, יא
אללה שלך!", התפוצץ צביקה מצחוק. התבוננתי עליו, בכל תנועה שלו
הייתה כל כך הרבה אנרגיה. נמוך קומה, שזוף, מוצק, פנים חזקות,
עיניים כהות, יפות וטובות לגמרי וכריזמה בלתי נגמרת. והנה אני,
עוד נערונת אחת מני רבות, נבחרתי להיות "שלו" בטיול הזה. לילה,
וכבר שעתיים אנחנו מהלכים ברחובות הרובע היהודי בירושלים ועל
החומות, וברחבת הכותל וליד מגדל-דוד והוא צמוד אלי, כף ידו
טמונה בכיס מעיל הדובון המגוחך שאני לובשת, וכף ידי נתונה בתוך
כף ידו, ואני מרחפת. צביקה המדריך וגלי יחד, השמועה מעופפת
מעלינו לאן שנלך, ואני מתה על הפרובוקציה, מוחמאת כל כך,
ובעיקר מאוהבת עד מעל לאוזניי.

ולא נגענו כמעט. מתח גדול עמד באוויר, אבל הוא נזהר ואני
התביישתי להעז יותר. רק לרגע אחד, בכל הטיול ההדוק הזה
לירושלים, רק לרגע אחד היינו צמודים ולבד לגמרי. נכנסנו
למוזיאון, שוב הולכים זה לצד זו. במקום להסביר לכולם על
המגילות הגנוזות הוא קרא לי לבוא אחריו לחנות הספרים. העמיד
אותי לקרוא את "העץ הנדיב", מתבונן עלי כמו איזה אב גאה. "יפה
נורא נכון?". כן צביקה אתה יפה נורא נכון ואתה רגיש כל כך נכון
ואתה נפש של ילד בגוף של איש נכון ואני רוצה אותך נכון. ואז,
בשיטוט במסדרונות התערוכה, ידו נשלחת והוא פותח דלת ענקית.
עושה לי תנועת "ששש" עם האצבע ומושך אותי אחריו. חדר עצום
ומוזהב. שחזור של אולם אחד מארמונו של לואי המשהו... צביקה
ואני עומדים במרכז. השנדלירים מעלינו, הכורסאות המגולפות
מסביבנו, מראות ענק מכסות את הקירות. צביקה תופס אותי ומחבק
חזק. ושנינו מהופנטים מתבוננים במראה - עלינו. כל כך זוג
לשניות. "תחשבי אותך מלכה שלי עכשיו, ותדמייני את הילדים שלנו
רצים במעגלים בחדר הזה. אין עולם חיצון. זו הממלכה שלנו. את
ואני והארמון", הוא אומר לי בלחש ומצמיד נשיקה גדולה למצחי. לא
נגענו יותר מזה. זה היה הכי קרוב.

וחוזרים לשגרה. בית ספר תיכון הומה ואנחנו נתקלים זה בזו
בהפסקות. תמיד נעצרים לדבר. תמיד בעיניים מבריקות. צביקה מספר
לי בדיחות וצוחק, ובאוזניי מתנגן צליל המפוחית שעליה הפליא
לנגן בטיולים. יש דיסטאנס כפוי, אבל הוא ממשיך להיות בראשי
תמיד. אורבת לו במסדרונות, שיעבור ונשוחח, קצת חסד. ומריחים
כבר את סוף השנה. מאי 1982. אני, כמו תמיד, בוועדת קישוט,
מפזרת ברחבי בית הספר שלטים לקראת יום הזיכרון. הנה עכשיו אני
תולה בריסטול ועליו משפט ארוך במיוחד מעל אחד מחלונות הלובי.
קול מוכר ומתוק אומר מאחוריי: "מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם!
נו באמת גלי..." וצביקה הציני מחייך רחב.

מאי מסתיים ויוני מתחיל. צביקה בא אלי באחת ההפסקות ואומר -
צריכים לדבר. אני רוצה להיפרד ממך. הוא מסביר שהוא לא נישאר
בתיכון חדש בשנה שתבוא. אבל לא להילחץ, הוא יהיה בבית ספר אחר
קרוב ויבוא לבקר אותי. ובאמת חייבים להיפרד עכשיו כי בשבוע הבא
הוא במילואים. דפקו לו איזה חודש מילואים מתיש, סיירת של
שריון... עד שזה ייגמר כבר יתחיל החופש. אני נפרדת כמו גדולה.
הלב נצבט. מחשבת את הגעגוע. הוא מבטיח לשוב כשיוכל. יום לאחר
מכן פורצת מלחמת לבנון. הפעם אנחנו מבוגרים מספיק כדי להבין.
המטוסים חולפים מעל ביתי ברמת אביב ברעש רועם במשך כל שעות
היום. שמות של הרוגים מתחילים להיקרא במהדורות החדשות. משהו רע
מאוד מתרחש. אני מסתובבת עם אבן על הלב. ובבית הספר כבר בקושי
לומדים. הכנות למסיבת הסיום, שיעורים בחוץ, כי יש שמש טובה וכי
אף אחד לא לגמרי מרוכז.

אני נשענת על עץ בחצר המרכזית. המורה אולי מדברת על משהו. אין
לי מושג. מסביבי רחש. משהו עובר מאוזן לאוזן. איזו ידיעה תלויה
בחלל ומדלגת מעלי. אני חושבת שאני מדמיינת, אבל אנשים לובשים
פנים מוזרים כל כך, ומבטיהם משתדלים להתרחק מעיניי. "כרמל, מה
קרה?", אני שואלת חברה טובה שנמצאת לידי. שקט. "כרמל...
מהההה?". היא אומרת לי לבוא הצידה. היא מחזיקה לי את היד. היא
מתבוננת הישר בפניי ואומרת: "גלי, זה צביקה פלדמן. הוא נעדר".
כמה שניות זה לוקח למוח להבין? כמה זמן זה אורך להגיון לצעוק
שאולי יש טעות? כמה זמן נמשך עד שמשהו בשמש כבה ומשתררת חשכה
שרק אני נעה בתוכה? בלי לעצור אני פורצת בהליכה מהירה ישר לחדר
המנהל. לא אכפת לי מכלום, עלי לברר ומיד. והוא, משום מה, לא
מתרעם כלל, ויש לו זמן עבורי והוא יושב ומסביר.

"צביקה היה אמור ללכת למילואים ביום ראשון. כבר בשבת קראו לו,
כי הרי פרצה המלחמה. ארבעה ימים של לחימה וצביקה מגיע עם הטנק
והצוות שלו לקרב באזור שנקרא סולטן יעקוב. יש מארב. יש איזו
טעות. הטנק נקלע לקרב וצה"ל לא מצליח לפנות את כל הפצועים
וההרוגים. צביקה ביניהם הושאר בשדה הקרב. צר לי. אם נדע משהו
נודיע."





לא יכולה להפסיק לבכות. לילה. אני שוכבת במיטה שלי בחצי החדר
שלי. הדלת סגורה. שקט מוחלט. העיניים שלי כל כך נפוחות עכשיו
שהן פשוט כואבות. כבר כמה לילות אני נרדמת מתוך געיות הבכי,
ואני יודעת שמתישהו אתעורר ואפגוש אותך. כן, הנה זה שוב קורה
גם הלילה, שלוש וחצי לפנות בוקר ואתה נעמד לי בחדר. אני משותקת
מפחד מתכווצת על המיטה. ואתה לא מדבר. אני שואלת אותך אם
מכאיבים לך, אם מתייחסים אליך טוב, אם נותנים לך לאכול, אם גם
שובייך נשבו בקסמייך כמו כל מי שמכיר אותך, ואתה שותק. במדים.
עייף נורא. עם כתם דם גדול על המצח. צביקה איפה אתה?





השנים עברו. אף אחד לא יודע כלום. צביקה וזכריה ויהודה אינם.
חזי שי חוזר משם ומספר איך ראה אותך פצוע. חזי שי לא יודע איפה
אתה. גם הוריך לא יודעים. גם הממשלה לא. גם איש מהלבנונים,
הסורים, האיראנים, השד יודע מי - לו מישהו ידע היה כבר מזמן בא
לבקש תמורה. לו למישהו היה מושג קל שבקלים, אפילו רק ראה שלקחו
אתכם מכאן לשם, היה יכול להשתמש בכך כקלף מיקוח כה עצום. ואני
חושבת שאבדתם בארץ הארזים המטורפת הזאת. איזו פלנגה גנבה מאיזו
פלנגה ונפל איזה טיל ובניין קרס והסוד נטמן בערמת לבנים ואין
אדם שיודע מה עלה בגורלך, בגורלם.

נישאתי. נולדה לי בת. כל שנה בתקופה הזו של האביב, בימים שלפני
או אחרי יום הולדתי ויום הזיכרון ותאריך היעדרותך, 11.6.82,
אני איתך בלב. אתה ממש שם, יושב ומחייך. כן, אצלי אתה רק בן 25
(אפילו שגילך כבר 47).

בשנת 1994 ידיד שלי מצטרף לצוות כתבים במת"ב ומספר לי על סרט
שמכינים שם עליך. מישהו החליט שכדאי לספר קצת יותר על הדמות
שלך, לתת לאנשים נגיעה והתחברות למי שמוגדר כבר שנים כ"נעדר".
הוא יודע שהייתי תלמידה שלך. הוא יודע שהיה לי משהו מיוחד
אליך. הוא מציע לי להתראיין לסרט. אני? מה לי? דמות זניחה
בחייך... אבל הוא טוען שלא כך. שאני תלמידה שהיתה קרובה בתקופה
האחרונה להיותך איתנו, שיש לי פן אחר להאיר. אני מתרצה. זה
מוזר כל כך... הטלפון מהבמאי מגיע באחד במאי. יום הולדתי ה-28,
שהוא גם בדיוק יום הזיכרון. הוא שואל אם יוכלו לבוא לראיין
אותי ממש באותו היום, בצהרים. אני מסכימה, מוצאת סידור לליהי
בת השנה, והבטן מתהפכת לי מהתרגשות. צוות קטן מגיע. במאי, צלם,
מקליט ובחורה, שאני מניחה שהיא עוזרת במאי. אנחנו יוצאים לשדרה
שליד הבית. הכל מקושט בדגלים ורוח חמסינית משהו נושבת. אני
יושבת על ספסל ושואלים אותי עליך ועלי. ואני מספרת. לא יודעת
איך ולמה אבל מספרת הכל. הכל כולל ההתאהבות הגדולה. הכל כולל
הרגש העז שעוד מפעם בי אליך. הכל כולל הגעגוע. הכל כולל היותך
למעשה המורה שלי לאבלות. אני מוחה דמעה.

כשאני מסיימת הבמאי פונה אל הבחורה שלידו ואומר לה: "את מוכנה
לשבת לידה ונראיין גם אותך?". "אוי אבל סיכמנו שלא... אמרתי לך
מראש שאני לא רוצה...", היא מתקוממת. אבל בסוף נכנעת להפצרותיו
ומסכימה ואני, בעיניים פעורות, לא מבינה כלום כשהבמאי פונה
אליה ואומר לה: "היית ארוסתו של צביקה...". כן, גרתם יחד.
הייתה זו אהבה גדולה. האישה שלך, צביקה, והנערה שהתאהבה בך אז
יושבות ביחד על ספסל בצהריי יום אביבי שתיים-עשרה שנה אחרי.
היא מחייכת אלי ואומרת שהיא ידעה, שמעה את שמי, אפילו קצת קנאה
ודאגה. אנחנו צוחקות נבוכות על הפרדוכסליות של הקיום. שתי נשים
טעונות זרות-קרובות. אצל שתינו בראש מרחף צביקה כלשהו. וצביקה
שלי, דווקא היום, אנושי ומורגש מתמיד. חייו מקבלים עוד יותר
משמעות. חסרונו מתחדד ופוצע. מעגל נסגר ועם זאת הכל נישאר פתוח
- אדם אחד אהוב ואבוד, שאיש לא יודע איפה הוא עכשיו, ועצב
אינסופי ששום שכחה לא תוכל לו לעולם.

פרטים על נעדרי צה"ל ממלחמת לבנון:

http://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-303280,00.html
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2813608,00.html
http://www.mia.org.il/heb/tzviheb.html




מקבץ שירים ישנים שלי בנושא:
http://stage.co.il/Stories/206869







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רגע רגע...
יהדות זו דת או
לאום?

שלמנאסר באמת
חושב שכמה
סלוגניסטים
חפיפניקים יוכלו
לענות על השאלה
הגדולה שגם הרב
עובדיה מפחד
ממנה.

הערת הכותב: הרב
עובדיה מוסר
שמעתה אסור
להשתמש בשם שלו
בסלוגנים, ומי
שישתמש הוא רשע,
ושייצא בחוץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/03 3:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תותי שדה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה