[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עודד כהן
/
תפיסה אחרת - חלק IV

מאת: עודד כהן ול'אורה איגרת'.
http://stage.co.il/Authors/LeoraIgarath





היא מתחככת על רגלי השמאלית ומנסה למשוך תשומת לב מיותרת.
כמובן, אני לא יכול לסרב. איך אפשר לסרב ליצור שמתחכך על רגלך
ללא הרף ומתחנן ליחס. כמובן שחתול, בהיותו היצור האגוצנטרי
שהוא, ירדוף אחריך לכל מקום וייטפס על ביטנך. יישב לכמה דקות
ויירדם. אבל הכל חלק מהמשחק והכיף, ולמדתי לקבל את זה באהבה
ובחום. לפחות הוא לא מתלונן.
פתחתי את חבילת הקלפים ופרסתי אותה למולי על השולחן, הגב פונה
אליי ומזמין אותי לבחור את עתידי. כל פעם יוצא קלף אחר, אף פעם
העתיד לא נבחר פעמיים. מעניין מה יקרה אם אני אשלוף 52
קלפים... האם בסופו של דבר ייצא אותו הקלף פעמיים וישבור את
המיתוס שיצרתי לעצמי על חפיסת הקלפים. לו יהי. אני סופר לאחור
בקול רם והחתולה מסתכלת עליי במבט תוהה. היא בטח שואלת את עצמה
עד כמה אני מפגר ולא מבינה שהיא היצור המפגר כאן. אני שולף את
הקלף ומביט בתקרה.
אס עלה. באנגלית 'Ace of Spades'.
יש הרבה מיתוס מסביב לקלף הזה. מזל רע, אומרים. מזל רע במלואו.
מלאך המוות. קול הישימון. אינטלקטואליות מובחרת. בולשיט.
אין לי כוח לשטויות. אז יצא לי אס עלה... עכשיו אני אמות?
מגוחך.
אני מתחיל לארוז את התיקים השחורים לנסיעה הכי מגוחכת שאני
עומד לעבור בחיי כשפעמון הדלת מצלצל. החלטתי שאני לא אודיע לאף
אחד על הנסיעה, אולי ככה לא יציקו לי יותר מדי. אבל בכל זאת
מישהו הגיע. תמוה. אף פעם לא מצלצלים לי בפעמון ככה סתם.
אני פותח את הדלת ואני רואה נערה יפת עיניים, שיערה השחור
מתנופף לאחור בתנועה מזמינה. שפתיה פתוחות קלות, חושפות את
הלובן המיסתורי והתמוה של שנים עמוסות קפידה. אני מכיר אותה,
את היופי הכנה שלה. אינטליגנטית, ישרה, יש בה משהו מן
הרגשות... משהו טבעי שכזה. היא לא מנסה לשחק איתי, היא לא מנסה
לצחוק עליי.
"לא יכולתי לחכות."
"סליחה? איך ידעת איפה אני גר?"
"מצאתי את זה..." היא מושיטה לי כרטיס ביקור של הבוס שלי,
צעדים מפויחים מסומנים עליו ומראים את חוסר היושר הטבוע בבוס
הגדול הרוכן מעליי כל בוקר ומחשוף הכפתורים הפתוחים שלו מציג
מראות מעוררי זוהמה.
"במעלית?"
"בכיס שלך."
"מה היד שלך עשתה בכיס שלי בדיוק?"
"לוקחת."
"לוקחת מה?"
"ארנק, שרשרת, כרטיס... מה שיש. אני מצטערת. זה חלק ממני..."
חלק ממנה... כן בטח. יופי של טוהרה ויד של פורצת.
"את רוצה להיכנס?"
"אני לא אוכל בחיים... אבל העיניים..."
"איזה עיניים?"
"אתה מדבר יותר מדי." ובשניה שאחרי זה כבר היינו ערומים על
המסדרון המוביל אל תוך דירתי. מלטף את שערה בזמן שהיא נרדמת על
החזה שלי, מלטפת בעדינות את החתולה שנרדמה מזמן על ביטני.
בדימיוני אני רואה את הקקטוס שלי, הקטטוס האהוב עליי מיילל
וקורא לי לחזור הבייתה. אני מדמיין את פניה בוכות דמעות
קקטוסיות דוקרות וצורבות וקוראות לי לשוב, חתולה מייללת שבורחת
ממשהו, משהו שאני לא מכיר ולא מבין. אני אתגעגע כל כך.

"אני הולך."
"אני יודעת..."
"וזה לא מפריע לך?"
"זה תמיד יפריע לי."
"אז למה...?"
"כי אני יודעת." והיא נרדמה עם המילה האחרונה מתגלגלת על
לשונה ברכות של משי טהור, נוזלת על ביטני ומשם יורדת מטה לאורך
רגלי אל קצות אצבעותיי ונעלמת כלא הייתה.

מטוסים נוחתים זה רע. אם הם לא היו נוחתים לא הייתי עולה
עליהם ולא הייתי טס. אבל מטוסים נוחתים... אולי חוץ מכמה שעברו
התעללות. אבל הם לא מגיעים לשדה התעופה. ואילו - כן הגיעו. מה
שאני מנסה לחתור אליו ולא ממש מצליח זה שאם הייתי יודע איך
לגרום למטוס לא לנחות הייתי עושה את זה. אם הייתי על המטוס.
ומצד שני, אם אני כבר על המטוס זה לא ממש משנה יותר אם הוא
נוחת ואם הוא לא. טוב... זה משנה, אבל לא ממש. הפואנטה היא
שעליתי למטוס.
דיילת צעירה, בת עשרים ומשהו, או לפחות נראית כך, ניגשה אליי
והתכופפה לעברי לוחשת באוזני משהו על חגורות. ניסיתי להסביר לה
שזה לא משנה, באמת שניסיתי... אבל היא לא הקשיבה ושלחה ידיים.
הייתי חייב לסטור לה, שפעם הבאה תשמור את הידיים לעצמה. חוצפה
שכזאת. מנסה לגעת בי על המטוס. הסבירו לי אחר כך שהיא רק רצתה
לסגור את החגורה ונאלצתי להתנצל. אבל אני עדיין חושב שזה לא
היה בסדר מצידה לנסות ולגעת בי שם. אפילו אם זה היה רעיון נחמד
אחרי הכל...
כל הזמן חשבתי על החתולה שלי, והקקטוס, שמוליק. או שמוליק...
לו הייתי יכול לקחת אותך אל מחוזות השנאה שהמטוס הממריא לוקח
אותי... אבל בשנייה שאחרי זה כבר לא חשבתי. שקית ההקאה הייתה
מלאה והזקנה שלצידי צחקה בקול מתגלגל. הייתי דופק לה סטירה אם
היה לי אומץ, אבל היא זקנה אחרי הכל ולא מרביצים לנשים עם
קטטר. תמוה.

"בוטנים?"
"סליחה?!"
"בוטנים?!" היא הצביעה על שקית מקומטת ומלאה חורים.
"כן... זה בוטנים..." עניתי, לא מבין מה היא רוצה. במבט עצבני
היא המשיכה לגלגל את המזנון הנייד ועברה לזוג הבא שלפנינו.
הזקנה ניסתה לאכול את שקית הבוטנים שלה. במלא מובן המילה. אבל
כשיש לך שיניים תותבות שנופלות כל הזמן אתה מעיף חתיכות בוטנים
לכל עבר, גם אם זה אומר על פרצוף של מי שיושב לידך. היום הזה
לא ייגמר לעולם. זה מה שהחלטתי. אבל לפחות יש לי אותה לחשוב
עליה. דקות של אהבה טהורה על מסדרון ביתי. לפחות עכשיו השארתי
מזכרת להרצל...
או שמוליק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא רוצה
להשתמש בקונדום
,אני לא מוכרח
להשתמש בקונדום,
ואף אחד לא יוכל
להכריח אותי
להשתמש בקונדום

יצחק שמיר ברגע
אינטימי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/5/03 11:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עודד כהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה