[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עודד כהן
/
תפיסה אחרת - חלק III

מאת: עודד כהן ול'אורה איגרת'.
http://stage.co.il/Authors/LeoraIgarath


השמיים כבר השחירו, לא באמת, אבל רק מעליי.
לא ידעתי מה לענות לאדם שמשלם לי את החיים כל חודש. אני לא
יכול לא להיענות לו, אני חייב להגיב איכשהו, באיזה כיוון כלשהו
להגיד משהו, ללחוש לגהק.. משהו
"אני צריך ללכת"
"לאן אתה הולך" הוא שואל ואני כבר מתחיל למצוא תירוץ בראש,
מתחיל לרפרף בין דפיי הזיכרון, מחפש תשובה מהירה וקלה.
"להסתפר... כן, זהו אני הולך להסתפר..."
הוא מביט בי לרגע, תוהה מה בדיוק הולך פה... מרים את ראשו (אוי
לא רק לא זה! אט, אט הצוואר שלו נחשף מתחת לשומנים, ושומה
ענקית בצבע חום אדום מבצבצת לה, ואומרת לי שלום. מחייכת אליי,
ושערה יחידה שחורה לפחות באורך של מטר משלימה את תנועת השלום
שלה).
"טוב אתה באמת זקוק לתספורת, אבל מה זה קשור לנסיעה"
"תשמע אבנר; אני לא, אהממ... לא יודע בדיוק אם אני האיש הנכון
לנסיעה הזאת. יש אנשים הרבה יותר מתאימים".
אני מביט בו לרגע, ומרגיש עגל זיעה יורד לו לאט כלפי מטה
מכיוון הפאה השמאלית שלי. יורד לו למטה ומחפש מקום מחבוא מפני
עינו העוקבת של אבנר, הבוס. חח הבוס הגדול, משעשע.

"על מה אתה מדבר? זה תפקיד נהדר בשבילך! קודם כל, אתה הרווק
היחידי במחלקה, אז אין לך שום בעיה לעזוב הכול.
דבר שני, אני מאוד מרוצה מהעבודה שלך. זה כמו צ'ופר בשבילך"
"אבל אני לא רוצה צ'ופר!" הפעם יצאה לי צעקה ממש חזקה, אני
חושב שכל הקומה שמעה אותי, אולי אפילו האיש הזקן שעומד כל יום
על הגג ומאיים לקפוץ, מחכה שמישהו יעצור בעדו.
או שאולי הוא סתם מחפש מישהו לספר לו על החיים המסריחים שלו;
אולי הצעקה הבהילה אותו. ועוד שנייה אני אראה אותו בדרך למטה,
אנופף לו ואמשיך.
"אני לא מוכן עזוב את כל החיים שלי פה, עבדתי קשה מידי כדי
להתאים את עצמי לחיים פה, המשפחה שלי פה החתולה שלי, הטוסטוסית
שלי!
אני לא עוזב שום דבר!, כלום לא מוכן לעזוב את דירה שלי את
שמוליק הקקטוס. שלא תעז לגרום לי!
אני, אני אתפטר, אני אומר לך!
אני אתפטר!"

הוא מביט בי לרגע, ללא תדהמה, נדמה שאפילו הוא מתכוון לחייך
אליי...
הגרון שלי יבש, אני מתחיל לחרחר (למה אנשים כל כך נלחצים
מהבוסים שלהם? למה אי אפשר לחיות בשלווה והרמוניה?
אהה, מה אני מדבר זה בלתי אפשרי, אנשים זקוקים למישהו שיגיד
להם מה לעשות. זקוקים לאבא גדול שיגיד להם מתי לקפוץ, שהם
יוכלו לחיות את חייהם הקטנים והצרים.
והוא יוכל לעבוד קשה בשבילם. הם אוהבים את מרי שלהם, אוהבים
להיות הכבשים שלה).

"טוב, סיימת?" הוא שואל בקול נינוח, ומאוד מעצבן.
עכשיו אחרי שהוצאתי עליו את העצבים שלי, והוא פשוט מתעלם
מהאנרגיה שהוצאתי עליו? הוא פשוט לקח את המטקה שלו. והחזיר
בשיא האדישות כול כדור של כעס ותסכול ששלחתי אליו באקן, פורן,
באקן, פורן, ועוד עם מה? עם שלווה.
מה שאמור לשרור לי בחיים כרגע, הדבר הקטן שהייתי רוצה שחיי
יסובבו סביבו. מה רע במעט שקט נפשי? אני לא רוצה איזה נס, איזה
"לפרקון" או פייה בשביל להשיג קצת אתנחתה!
"כן"
הוא מסתובב; מחזיק ביד אחת את הידית של הדלת, מסובב מאט את
הראש ואומר בשקט.
"אתה נוסע"
סוגר את הדלת אחריו, ויחד איתה את היכולת שלי להתקומם.
אני מתיישב לאט, עדיין בשוק מעצמי וממנו. מסתכל על העיפרון
הרטוב בצד השולחן, ומתחיל לתהות מה היה פה בדיוק.

לפתע
אני שומע קול: "אהההה!!! אני אשחט אותו!!" ואז טריקת דלת, ועוד
מלמולים בקול רם מאחורי דלת סגורה.
אני מחייך לעצמי, מרוצה
נשען אחורה על הכיסא ומרים רגליים למעלה.
מגחך לעצמי ומסנן בשקט.
"ניצחתי"


הגיע עוד יום לקיצו, יום מיוחד.
אני עולה על אהובתי, וחווה הכול ברברס.
מביט שוב בנהג מקלל ומחייך אליו, מסתכל על אנשים ממהרים לגמור
את חייהם.
ואני, למדתי היום הרבה דברים חשובים על עצמי.
אני מרוצה.
מרגיש איך הגלגלים שוב מתרוממים מהאוויר ואני עף לי, מביט
למעלה ולצדדים מחייך למראה כוכב נופל שנגלה בחור קטן הנוצר בין
שתי מסות עננים.
מנסה למצוא את הירח בין כול הבלגן שם, וחושב על איך אני אסתדר
לי בסוף.
חולם מחשבות הזויות בלי לדעת למה ומרוצה מיומי הארוך בלי להבין
מדוע.
ברקע בשקט, אני שומע סירנה קטנה, ולחשושי אנשים מסביבי, אני
מחייך מאושר לא מתייחס.
אורות רבים מתעופפים סביבי מנסים לגזול קצת אושר ולא מבינים
איך.

מסובב מפתח, וקולט את הרצל יורד במדרגות ובלי לראות את פניו
אני יודע שהוא כבר מחייך. אז אני מקדים אותו, מחכה שאראה פיסת
אף קטנה ומיד מברך אותו.
הוא נדהם ממני, מחייך וממשיך ללכת מסובב ראש בכמיהה בעוד גופו
ממשיך לנוע באותו כיוון.
עולה למעלה, ופותח דלת לדירה שלווה שמחכה לי בשקט.

"מיאו, מיאו!"

"פאק!!"
שכחתי אוכל לחתולה!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז אני לא
מקורית ,אז לא
מגיע לי להיות
פה?




נקודה שחורה
(אחת מאלה) מנסה
להיות מקורית...


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/5/03 12:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עודד כהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה