חלק א': האמת הקוואנטית של הנפש
אדם יושב בחדרו, מול מחשב, שולחן, מנורה ולפתע צפה ועולה בו
תחושת מקום וזמן מתקופת נעוריו. זה לא חייב להיות מאורע
משמעותי או דרמטי, זו יכולה להיות תחושה של סתם שעה בסתם יום,
במקום כלשהו מתקופת נעוריו. ולפתע צפה ועולה בו תחושה מאוד
מובהקת שהזמן והמקום הזה מעוררים בו. זה לא מתעורר כתוצאה מ-
וגם לא קשור (כמו אצל מרסל פרוסט ב'בעקבות הזמן האבוד'), לטעם
או לריח, גם לא לצליל או צבע - זו תחושה דינמית שממלאת את כל
כולו. וזה מוחשי ביותר ומציף את כל הוויתו. ומבחינת החוויה
שהוא עובר באותו הרגע - זה יותר אמיתי מאשר מה שמקיף אות ברגע
הזה בהווה, שבו הוא נתון כעת. רגע שכל כולו מציאות
אובייקטיבית, אבל כזו שלא מהדהדת בו ומפעילה גלי תחושות והוויה
של ישנות ונוכחות כמו זו המתרחשת בו ברגע שצף בו מה שצף בו מן
העבר.
לכאורה תחושות אלו (הזמן והמקום ההם בילדותו הרחוקה) הם כמעט
דמיון, כמעט פנטסיה, כמעט אנטי מציאות. אך מהי המציאות
האמיתית? זו הניתנת למדידה על ידי מדדים אובייקטיביים, או זו
הסובייקטיבית, שאנו חווים בכוכים ובנידבכים היותר מוצנעים של
הוויתנו הפנימית?
כך לגבי חיינו הקטנים, אך גם כשמדובר במאורעות היסטוריים
חשובים או יצירות גדולות'; מה ההבדל בין האמת של האימפריה
הרומית ובין האמת שחיה בתחושותיו, הבנתו והגיגיו של ניצשה
כשכתב את 'כה אמר זרטוסתרא' שלו?
תקופת הממשל של האימפריה הרומית הייתה ארוכה, חיו בה אנשים
רבים, והיא מכסה אפוס גדול ושלם בתולדות האנושות. בעוד שמה
שעבר בניצשה בעת כתיבת 'כה אמר זרתוסטרא', היה קטן, אישי
וסובייקטיבי מאוד. האימפריה הרומית הינה אמיתית בקנה מידה
היסטורי, חברתי, פוליטי, צבאי. בעוד שיצירתו של ניצשה אמיתית
בקנה מידה נפשי.
אז מהי המציאות? מה שמתחולל בעולם החברה החיצוני וקשור ומשפיע
על מיליוני בני אדם, או מה שמתרחש בתחום חיי הנפש של היחיד?
ואיך זה קשור לתחושה הזו הצפה באדם לפתע וממלאת אותו בריאליה
מסוג אחר?
ובכן, נתחיל בתחושה הזו שצפה בו לפתע כשהוא ישוב בחדרו ועוסק
במשהו אחר לגמרי. התחושה הזו נובעת מן הנפש. זו נפשו שצפה
מבפנים. זו הנפש שלו שממלאת אותו לפתע; יצאה ממחבואה, מסתורה
והיא מציפה את חייו העכשוויים עם הנוכחות שחיה בה. נוכחות
המצייתת לחוקים אחרים לגמרי מאלה של המממדים הפיזיקלים בהם
חיים רוב בני האדם רוב הזמן. בעולמות הללו העבר לא פחות חי מן
ההווה. והריאליות של משהו קשורה ליכולת של הנפש להציף עצמה
לתוך האדם באותו הרגע ואז מה שחש האדם בכל ישותו ברגע ההצפה -
זו האמת הנפשית שמתרחשת בו בו ברגע.
הריאליה הזו היא ריאליה קוואנטית. ריאליה שמתרחשת בעולמות
הזעירים השוכנים בתוך האטומים של הוויתנו.
ישות והוויה של משהו אינם שוכנים במרכיביו הפיזיים, אלא בחללים
הקוואנטיים שלו. למשל הישות והנוכחות של כיסא אינן שוכנות
ובאות לביטוי בממדים הפיסיים של: גובהו או החמרים מהם הוא עשוי
וגם לא באיך שהוא נראה, אלא במשהו שקיים בחללים הבינתאיים,
בממד הקוואנטי, הסאבאטומי שלו. ונוכחות זו ניתן לחוש רק באורח
הכי סובייקטיבי. ואז ורק אז הכיסא אמיתי עבורנו.
העולם הקוואנטי הוא עולם החלקיקים הזעירים. להתנהגות של
החלקיקים הקוואנטים מוזרות הטבועה בהם מעצם קיומם. התורה
הקוואנטית גורסת בין היתר כי אלקטרון או כל 'יצור' סאב אטומי
אחר, מתקיים במספר מצבים שונים בו זמנית, הוא נמצא כאן ושם בו
זמנית, הוא נע במהירות אך גם באיטיות וסב על צירו לשני
כיוונים, גם בו זמנית. וכי הדרך בה מתבוננים בתופעה משפיעה על
ההתנהגות שלה. כל אלה הנם דברים שלא נתפסים בתודעה הרגילה. אלה
חוקים הפוכים לגמרי מאלה שאנו רגילים להם. אך אלה החוקים
השולטים על מציאות חיי הנפש שלנו; מציאות קוואנטית. מציאות שבה
הישנות של משהו באה לביטוי יותר דרך ההעדרות שלו, וככל שמשהו
רחוק יותר, זעיר יותר, ומוחשי פחות כך הקיום שלו אמיתי יותר.
אין פלא שלעתים המהות האמיתית של יחסים, או אישיות נותנת עצמה
יותר דרך יצירת אמנות מאשר דרך חקירה מדעית שלהם. ואכן בעולמות
הנפש דרכו של האמן הנה דרך שפוגשת את האמת יותר מדרכו של מי
שקיבל אימון מדעי. דווקא האמנות, בהיותה כה סובייקטיבית ותלויה
בנקודת מבט של האמן שלעיתים קרובות סובל מחוסר יציבות נפשית,
מצבי רוח וכו', דווקא היא מסוגלת לתפוס את האמת הפנימית של
משהו יותר מכל דרך 'הגיונית' או 'מדעיתי' אחרת.
זה מה שקרה לואן גוך כשצייר את הנעליים של האיכר; הוא התחבר,
אפשר להגיד לממד הקוואנטי של הנעל ומכאן לישות של האיכר שנעל
אותן.
כותב על כך הפילוסוף מרטין היידגר ביצירתו: "הישות והזמן":
"ציור של ואן גוך: זוג נעלי איכר גסות. שום דבר אחר. למעשה,
הציור אינו מייצג דבר; אולם לגבי מה שישנו בתמונה, מיד אתה
לבדך אתו, כאילו אתה עצמך עושה את דרכך הביתה בעייפות עם
מעדרך, בערב של סתיו, לאחר שדעכו מדורות תפוחי האדמה האחרונות.
מה ישנו כאן? הבד? משיכות המכחול? נקודות הצבע?"
ביאה אל הנפש דרך הגישה הקוואנטית מביאה לנגיעה במיסתורין
הגדול האופף את הנפש; ככל שהיא איננה, כך היא ישנה יותר.
זוהי אמת קוואנטית, לא אמת פיזיקלית. בעולמות הקוואנטיים - הכל
שונה לחלוטין. מה שלא מוחשי יכול להיות יותר אמיתי ממה שמוחשי.
מה שיחסי יכול לעשות יותר צדק למציאות מאשר מה שאובייקטיבי.
ונקודת המבט היחסית של המתבונן או החווה יכולה לחפון את
המציאות הפנימית יותר מאדם שמביט מנקודת מבט אובייקטיבית
כביכול.
למשל טיפול פסיכולוגי; הפסיכותרפיסט יכול לבוא אל האדם בגישה
אובייקטיבית, גישה המנסה להבין מבלי להיות משוחדת או מעורבת.
מנסה להתייחס רק אל האמת הקשה של הדברים. והנה יוצא (שבאמצו
גישה זו) הוא מחמיץ את מה שבאמת קורה לאדם בחייו. הוא נותר עם
עובדות, עם קליפות, אך המהות החיה והנושמת של האיש - חמקה
ממנו. ודווקא אמן שמתבונן בו, או סתם אדם שמצליח לחוש כלפיו
הזדהות ואמפטיה - יכולים לקלוט באמת מה עובר עליו ובתוכו.
(עמוס עוז סיפר פעם כי דווקא העובדות יכולות להרחיק אותנו מן
האמת, העובדות לגבי מות סבתו היו שהיא מתה מהתקף לב, אך האמת
היא שהיא מתה מעודף ניקיון...).
בממדים הקוואנטיים כדי למצוא צריך ללכת לאיבוד, וכדי ולהתחבר
למישהו צריך להיכנס עמוק לתוך עצמך. כדי להבין את מה שנאמר
צריך להתייחס דווקא למה שלא נאמר. כדי להתחבר למה שישנו צריך
להייחס לחללים שמסביב ובתוך מה שקיים.
כאן לזמן איכויות אחרות לגמרי; למה שקרה לפני זמן רב - יכולות
להיות איכויות שהן אמיתיות יותר ממה שקורה היום. חיים שלמים הם
רגע, ורגע יכול להיות חיים שלמים. לנפש חוקי זמן אחרים.
ואכן חיים בממד של הנפש יכולים להיות מבלבלים מאוד למי שחי על
פי חוקי הפיזיקה של היום יום.
זו מציאות פנימית. שהיא נחלתם של אמנים (בעיקר משוררים),
מסוממים, חולי נפש, מיסטיקנים ומי שאינם יציבים בנפשם. והנה
דווקא הם קרובים יותר לעולמה של הנפש מאשר אנשי ההמון השקט
מחוק הפרצוף, מי שמכונים נורמליים.
והנפש היא העולם האמיתי. אין אמת אחרת מלבד האמת של הנפש. אך
אמת זו הולכת לאיבוד בעולם החומרי, הגס ההמוני, הכוחני שאופף
אותנו.
וכך יוצא כי בעולם זה שלנו האמת של הנפש גורשה מן הקיום והיא
מצויה בגלות, או מתקיימת קיום מצומצם וחלקי ב'שמורות טבע'.
ומהן שמורות הטבע הללו? היכן ניתן עוד למצוא אותה?
היכן היא הנפש?
חלק ב': המדריך לאיתור הנפש במחוזות הנכר של הקיום
עד כאן דובר על הנפש כעולם האמיתי, אך על מה מדובר כאן? על
משהו שאולי היה פעם, כיום הנפש מצויה במצב של העלמות והתפוררות
רבתי. כמו האנדיאנים של המאיה והאצטקים שהיו תרבות מפוארת
והיום הם איכרים עלובים.
מצב הנפש כיום הנו גרוע שבגרועים, כמו קיסר שהפך להומלס.
הנפש כיום כמעט שאיננה. רק חלקיקים ממנה נותרו - מפוזרים
בגלויות השונות של הקיום, קמצוץ פה וזעיר שם. התלקחות
והיעלמות. רק ברמזים.
אז היכן? היכן היא מסתתרת עדיין? פזורה ונעלמת, הולכת ונכחדת?
בתינוקות וילדים:
כמובן שם; זוהרת בעיניהם הגדולות של התינוקות, אך רדומה עדיין,
מחותלת, אינה בורקת עדיין ואינה מנצנצת באלפי נגוהות, כבעיני
ילדים, אצל הילדים הנפש מסתערת על מה שיש, בחדוה, בעוז - עם כל
מה שיש, מנצנצת בנגוהות רבתי, רוקדת לכל הכיוונים, עד שנמשך
בלם היד של:
גיל הנעורים:
כאן נבלמת התלקחותה האדירה של הנפש; יש היסוס, כאב בעיניים,
הנפש עוד שם, אך כמו זרמים עכורים התערבבו בה. ועם ההתבגרת
באים החיים ומציגים שפע של אפשרויות למימוש ולתעסוקה; בחלקן
הנפש מקבלת מרחב רב יותר ובחלקן פחות, כמו למשל ב:
פוליטיקה ומסחר:
כאן הנפש כמעט איננה, ואם היא ישנה, הרי היא מתחבאת היטב,
לעיתים מנצנצת בהתלהבות של כלכלן צעיר, המוקסם מן העוצמה
ונפתולי הכוח והשליטה הנובעים מן הכסף. או מופיעה אצל אידאולוג
פוליטי, המשוכנע בצדקת מפלגתו; או פעיל בוועד עובדים, המשוכנע
בחשיבות מה שהוא מייצג. הם משוכנעים, בדרכם, שהם נלחמים למען
עולם טוב יותר. ושם, במשוכנעותם ובהתלהבותם, שוכנת הנפש,
בוערת, נלחמת וחולמת את המחר.
בחיי הנישואים והמשפחה:
כאן היא מגוונת מאוד, לפעמים באה ולפעמים נעלמת. לעיתים
מתקיימת בעוצמה רבה ביחסים שבין ילד והורה, אשה ובעלה, אח
ואחותו. כשהיא כאן, היא מאוד כאן, אך כאן גם רבה, אוה, מה רבה
השחיקה. כי כאן הנפש מוכה ונעלבת. וכל בעיה וכל מתח ריגשי
יוצרים מחסומים וצלליות של אפלולית ומועקה, המצטברות ומחניקות
את האש של הנפש - לאט ובבטחה. כעבור שנים רבות של חיי משפחה,
הנפש היא יותר כפליט, ניצול קרבות; בגדיו קרועים, חלק
ממיטלטליו אבד בהפגזות הרבות, והוא צולע בקושי, מפלס דרכו בין
תעלות מלאות מי גשם והריסות של מוצבים מבוצרים. וכה מועטות הן
מערכות היחסים המשפחתיות היוצאת ניצולות מגיא הריגה זה של שדה
הקטל המשפחתי. (וכשנהרסת מערכת יחסים, מי שמוצא עצמו ללא בית
היא כמובן הנפש).
בעיתונות:
מקומה של הנפש נפקד כמעט לגמרי מן העיתונות. כל מה שהינו
ייחודי, רגיש, עצמאי ובעל רמה נבלע כמעט לחלוטין בהרעשה הכבדה
של כלל האירועים המסוקרים בעיתון, המשקפים את התהליך היחלשותה
של הנפש: שוחד, אונס, קונפליקטים בין מדינות ואישים בחדשות,
שביתות וכדו'. האוחזים בקולמוס העיתונאי מכרו כשרונם ושליטתם
במדיום -כעט להשכיר, בשירות אותם אירועים. אך פה ושם, במוספי
תרבות, במאמר מערכת הנכתב מן הלב, זה עדיין פועם, עדיין ישנו;
כן, לא כולם מכרו את הנפשיות בעבור נזיד העדשים של הדיווח
היבש ונטול הלחלוחית והזווית האישית. קיימים עדיין כותבים
שצמחו בזכות ערכיות נפשית שעליה לא יוותרו, גם אם התמסחרו מעט,
בלית ברירה, עם השנים. הנפש במקומות האלה היא כפרטיזן ולוחם
גרילה בשורות הנפשיזם המקופח: בטורו של סטיריקון, פרשן משפטי,
מבקר תיאטרון. פה ושם היא ישנה, פה ושם היא נושמת עדיין,
בכבדות, נשימות שטחיות ודלות חמצן.
ברחובות ובדרכים:
שם היא נעדרת כמעט כליל. אנשי הרחובות והדרכים הם לעיתים
קרובות סחופי הנפש; קיים בהם מעין חיספוס גס, המלמד על נטישתה
של הנפש. קיימים גם הצעירים, הנעים ונדים בדרכים כמחאה, כי
נסיונם עם הממסד הנוקשה והבירוקרטי לימדם שמזונות נפש אלה
נעדרים כמעט כליל מן התפריט השגור בקסרקטיני הרוח של הממסד.
תוהים ותועים, מנסים ללקוט בצידי הדרך שיירי רוך ואמפטיה
מאחרים שאין להם דבר מלבד נפשם.
בשירה:
בשירה, כן, שם כמובן. שירה היא אחד המעוזים האחרונים של הנפש,
שם היא מולכת עדיין חופשית, קיימת מאוד; במקצב, בדימוי, מועברת
בתחושות ענוגות, שדרכן אנו למדים על הנסתר השקט שמאחורי
המעשיות השוטפת והאטומה של הקיום היומיומי.
באמנות:
שם אמורה הנפש לשכון לבטח, במעין 'מעון נשים מוכות', מוגנת
בצפנים מקצועיים ומאוכסנת בגלריות, בספריות, בתיאטראות,
באולמות קונצרטים. האמנויות הן המקדש מעט של הנפש. מעין נווה
מדבר, שמורת טבע. אך גם שם, יותר משהאמנות שומרת על הנפשיות,
היא משקפת את העוולות שעוללו לה הקומיסרים של התרבות
העכשווית.
כיום מציגה האמנות נפש שסועה, מפוצלת, מוקפת באטימות ובניכור,
מופגזת בתיעוש ובמסחור. הקצבים מהירים, עצבניים, חסרי נחת.
הצורות חדות, זוויתיות, קורעות ומוכתמות. הקולות קשים, נוקבים
ותוקפניים והמסר אלים, עמוס בקונפליקטים, באימה וביאוש.
גם שמורות הטבע של האמנות מתקשים לעצור את חילות אוייב הנפש
השועטים לכל הכיוונים, ובמקום לשמור על הנפש הם משקפים את
הזוועות שמעוללים לה. ובעוד הקול הוא עדיין קולה של סבתא נפש,
שייכים האוזניים, האף ובעיקר הפה - לזאב החייים חסרי הנפש
שבחוץ, העטים על הנפש לכלותה.
בחינוך ובבתי הספר:
בית הספר מנסה לרקוד בשתי חתונות; חתונה אחת היא ההכנה לקראת
ההצלחה בחיים כמות שהם. בחתונה זו הריקוד הוא ריקוד מנצח כי
בית הספר אכן מעניק מקדמה לחיים על ידי רכישה של ציונים גבוהים
ותעודות הסמכה. אך זו לא מקדמה לחיים (חיי היחיד) אלא לחברה.
החתונה האחרת היא ההכנה לקראת הבשלתן של הנפש והאישיות, שמן
הבחינה הפדגוגית הטהורה, אמור בית הספר לטפח, ומחתונה זו הוא
יוצא צולע, כי הלימודים העיקריים בבית הספר, שהם הלימודים
הריאליים (לימודי החומר - לימודי מה שמדיד וניתן לצפייה)
דוחקים את רגלי הלימודים ההומניים, למודי הנפש, לקרן זווית
שולית וחסרת כריזמה וחשיבות. אמנם באמצעות הלימודים ההומניים
אפשר עדיין למצוא נפשיזם בבית הספר, אבל היחס ללימודים אלו
גובל בזלזול, כאל סרח עודף שאין בו שימוש מעשי.
בתנועות דתיות ובמיסטיקה:
שם הנפש מטפוחת ומקבלת טיפול העולה על כל הטיפולים בכל המחוזות
שהוזכרו לעיל. יותר מאשר באמנות ובשירה ובוודאי יותר מאשר
במחוזות הנכר ובגלויות הנידחות של העיתונות, המסחר והפוליטיקה.
כאן, במחוזות הדת, אמורה הנפש להיות כגבירה בארמונה, ככלה
בחופתה - הרוחניות שושבין לה והשכינה לה הינומה ומעטפת.
אך האמנם? כיצד מרגישה הנפש בתוככי הממסד הרבני הממודר, הסגור,
הקפדן והמוגדר היטב? כאן היא שורדת בליבות של אינדווידואלים
בודדים, בליבו של איש אלוהים נלהב ואדוק, הבוער באישה של תורה,
באישה של הכמיהה למיים המחיים של רוחניות של אמת.
ואיך רואה ההמון השקט את 'שמורות הטבע' הללו של הנפש? ובכן
בדרך כלל זה גורם לטפיחה עצמית על השכם; 'הנה, יש לנו אמנות,
תרבות, חינוך, חופש דת, גבולות מדינות פתוחים לנדודים וכו'. אך
מסרבים לראות כי 'שכיות חמדה' אלה הן נזם זהב באף חזיר.
ולאחר מסע מייאש זה, יכולה להישאל השאלה: האם ניתן לעשות משהו?
האם זה חייב להיות גורלה של הנפש בעולם זה? והתשובה היא שמי לא
רוצה להישמד חייב להילחם. וכדי להילחם יש צורך לגלות את העוצמה
הפנימית.
חלק ג': כוחה השקט של הנפש
בחלק א' ראינו כי קיום הנפש הנו קיום קוואנטי, חי איתנו אך
רחוק מאיתנו, כמו בממד אחר.
בחלק ב' יצאנו למסע בחוץ לאיתור שרידי נפש.
וכאן בחלק ג' נחזור פנימה אל הנפש, אך זו חזרה פנימה לשם גילוי
עוצמתה של הנפש. ומדוע כך?
ובכן, הדימוי של הנפש כפרח עדין, או גן קסום, אינו המצב של
הנפש בימינו. וזאת ניתן לראות בברור בחלק ב'; הנפש נמצאת לא רק
במצב של התפוררות וכיבוש, אלא היא מאוימת יום יום על ידי הגס,
הקולני, האטום והשטחי. והיות וזה המצב, הנפש אמורה להיות
מסוגלת לעשות שני דברים, האחד להגן על עצמה והשני לצאת נגד
מהרסיה ומחריבה. הנפש באקט של מרידה.
האם זה אפשרי? האם לנפש העדינה והפגיעה ישנה בכלל עוצמה?
התשובה חיובית, אך זו עוצמה קוואנטית. אך לפני שמדברים על
עוצמתה של הנפש צריך להגדיר מהי עוצמה, מהו כוח?
כח או עוצמה, היא אנרגיה קפיצית לפני שהיא מתורגמת לעשייה;
אנרגיה פוטנציאלית שיכולה להיות משוחררת עבור פעולה או תנועה.
אז איזה סוגי כוח אנו מכירים? כח הנעה, כח עמידות בפני
פורענות ומצוקות, כח התמדה, כח להחזיק מעמד, כח להוביל חזון.
כך לגבי הסוגים השונים, אך מה לגבי הכוח עצמו? ובכן יש להבין
כמה דברים לגביו.
ראשית; כח לא בא מלמעלה. המנהיג, למשל, לא מעניק להמונים כח,
הוא מעניק להם חזון וכיוון. והם אלה המעניקים לו את הכוח עימו
הוא יכול למשול. כך שהכוח של היחיד השולט הוא כוחם של ההמונים
הכנועים (במשטר דיקטטורי) או העושים זאת ברצון (במשטר דמוקרטי)
- המועבר אליו כדי שיעשה בו שימוש.
אז כוח בא מלמטה. הוא זורם כלפי מעלה ומעניק חיוניות לחלקים
היותר גבוהים במערכת.
(בטנטרה ההודית הנפש מכונה שאקטי, והיה מצויה בתחתית עמוד
השדרה וכשהיא משוחררת היא מטפסת במעלה עמוד השדרה והופכת
לאנרגית קונדליני, נחש מסוכן הטוען אל כל המערכת בעוצמה.
בטנטרה הגבוה היא התודעה והנפש היא הנמוך).
הגבוה מעניק כיוון ומטרה, הנמוך מעניק עוצמה וחיוניות.
ושנית; כוח יכול לבוא לא רק מרמות נמוכות וגבוהות באדם, אלא
גם מרבדים שונים. מרבדים חיצוניים ופנימיים, עמוקים או
רדודים. כאלה המצויים על פני השטח - באדם, או עמוק בתוכו.
למשל רגשות פגועים או תאוות שלטון - הם מקורות כוח חיצוניים,
אפשר להגיד, כי הם קשורים לזה אשר הסביבה עושה לנו ואיך אנו
מתייצבים ביחס אליה. גם האגו או יצרים מיניים הנם חיצוניים
במידה, היות והם מגיבים לסביבה, לאובייקטים שעושים לנו טוב או
לא.
וישנם מקורות כוח פנימיים יותר, התלויים פחות במה שמחוץ לאדם,
ועוצמתם בלתי תלויה והיא נובעת מכוח טבעי ועוצמה פנימית
הקיימים באדם. זה לא כוח שמצריך פרובוקציה, אלא דווקא שקט
ושלווה. דווקא בעיתות שקט הכוח הפנימי נאגר. וזאת בניגוד
למקורות כוח חיצוניים באדם, הנחלשים ומתחזקים בהתאם לתגובות
וגירויים הבאים מבחוץ. למשל יצר המין מתחזק כתוצאה מגירוי
מיני, תאוות שילטון מתחזקת כתוצאה מכוח לשלוט על אנשים אחרים
וכו'. אך ככל שחודרים יותר פנימה מגלים שקיימים שם מקורות כח
חבויים, שלא באים במגע עם גירוי חיצוני. והם כמו מצבור תת
קרקעי של נפט או אורניום, צריך לגלות אותם, ולהתחבר אליהם.
והכוח הפנימי ביותר והעוצמתי ביותר הוא כוחה השקט של הנפש.
עוצמתה היא עוצמה קוונטית. זו עוצמה שלא רק שהיא לא מדידה ולא
ניתנת לתצפית ואישוש, אלא גם אם קיימים מדדים ביחס אליה, הרי
שאלה הם מדדים יחסיים, התלויים במי שמתבונן. ועם זאת העוצמה
הקוואנטית הזו היא משהו שלא ניתן להשוותו לשום עוצמה אחרת, זו
עוצמה המניעה צוללת אטומית (כשהיא ידידותית), וזו העוצמה של
פצצת אטום (כשהיא יוצאת לקרב).
והעוצמה הקוואנטית היא העוצמה הפוטנציאלית של הנפש. זו עוצמה
שהיא בעת ובעונה אחת סובייקטיבית בתכלית ועם זאת בעלת עוצמה
עזה לאין שיעור.
הממדים הקוואנטיים השוכנים בתוך האטומים המרכיבים כל דבר
בעולם, בין אם הוא דומם או חי - אינם מוחשיים כלל בדרך כלל.
לרוב אנו מתייחסים לעולמות של מניפסטציה חיצונית, דברים שיש
להם משקל, גובה, מראה וכו'. ואילו העולמות הקוואנטיים לא
קיימים בשדה הקליטה הרגיל. הם אמנם אימפקטיביים מאוד אך לא
מוחשיים כלל.
והיות והנפש עובדת בעולומות הקוואנטיים, הסאב אטומיים, קשה
להתייחס אליה, קל להחמיץ אותה. קל גם לזלזל בקיומה. בלעדיה
נוצר מפגש לא קדוש בין הרגשות ליצרים, לחשיבה האינטלקטואלית.
מפגש שבו החברה היא מרכז הכובד של האדם ולא החלל הקוואנטי
השרוי בתוכו, חלל ששמו: נפש.
אך ישנם מתי מעט שמחוברים לחלק זה בהם, שחי בתוכם.
כשיש קונפליקט, או עימות - בדרך כלל חומרי הלוחמה באים מאזורי
הרגש והיצר, מעט מאוד מתקפות באות מאזור הנפש. והיא בהחלט
מסוגלת לצאת לקרב. אנו אמנם רגילים לנפש כפי שהיא מתוארת
בכתבים דתיים ורוחניים - כאגם של שלווה ושקט. אך אין דבר יותר
נורא מנפש היוצאת ללוחמה.
האפקט יהיה מהמם. המותקף יחוש מותקף, אבל בחלקים של הוייתו
שהוא לא ידע שהם קיימים. יהיה קשה לו לתרגם את אשר קרה לו, כי
המיתקפה מתרחשת בחללים הקוואנטיים של הוייתו ומשם מחלחלת
לרגשותיו ותחושותיו.
וכשמדובר על לוחמה של הנפש ישנן כמה דוגמאות:, ספרא וסייפא של
התלמוד, מרקוס אורליוס - הפילוסוף וקיסר רומי הכובש. אך אין
דוגמא מובהקת יותר לשילוב הזה שבין נפש ללוחמה מאשר הלוחמים
הסמוראים של הזן. הסמוראים היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה
המדיטציה שפיתחה שלוות נפש שהיא חיונית מאד לסמוראי בעומדו
בפני אין ספור האיומים של העולם החיצוני (בני אדם) והאיומים
הרבים שבאים מעולמו הפנימי (דמונים).
השלוה הזו באה מן הנפש המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה
אליה מן הקרבות שבחוץ, הסמוראי היה מתפרק מזמן.
ואכן זו הנפש השלווה של הסמוראי האמורה להגיד לו מי הוא ומה
מקומו ביקום. שהרי הנפש היא בית שחוזרים אליו עייפים, רצוצים
ומלוכלכים. שם מיטהרים, נירגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי
את האגם הפנימי של הנפש, יבוא יום שבו יתחולל קרב שבו הוא יאבד
את הריכוז, או את אורך הרוח וראשו (שהוא הקצה הגבוה של תודעתו)
יערף לפתע ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע
חזרה בשינה (באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה
הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה שהיא ניתוק מן הנפש. ואין
דבר נורא מכל עבור לוחם הנפש מאש להיות מנותק ממנה).
וככל שהסמוראי היה לוחם נורא יותר, כך חייב היה להיות מיודד
עם מחזות הנפש, עם אותו ים של שקט נשי שבפנימו.
וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים
שהיו בד בבד גם לוחמים וגם אמנים...
ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הרוחני, הסמוראי הפנימי -
היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; של אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה
באותה בקיאות כמו בשימוש בחרב ובכידון. בסעיף הכי ראשון בחוק
של הסמוראים הם מצטטים אימרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה
הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה
ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין".
מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים
להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים
ומעודנים. אך אלה תרבות ועידון שלא באו מהשכלה או חינוך, אלא
מן השפע הרוחני שנשב אליהם מן הנפש שלהם.
השילוב הזה של לוחמה ללא חת ושלווה נפשית בא לידי ביטוי גם
בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את
כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו ('ספוקו'). והם החשיבו כבוד
עצמי עד כדי כך, שהסמוראי נשא עמו סומק ובושם, ולפני שעשה
'ספוקו', הוא איפר את פניו כדי שלא יראו על פניו את ארשת הכאב
בשעה שחתך את בטנו, והריח למען העלם ריחות קשים לאחר המוות.
לסיום: עד כאן לגבי הנפש. מדברים אצלנו הרבה על רוחניות. אך אם
הנפש לא מתעוררת, אין מה לדבר על רוחניות. כי הנפש היא השגריר.
ועד שלא נשחרר אותה מכילאה וניתן לה חופש במרחבי ממלכתנו, אין
מה לדבר לא על רוחניות, מצד אחד ולא על עצמיות ואותנטיות, מצד
שני.
גבריאל רעם.
29.4.2003 | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.