מאת: עודד כהן ול'אורה איגרת'.
http://stage.co.il/Authors/LeoraIgarath




"למה אתה נראה כאילו חייך הסתיימו?" היא שואלת אותי במבט
תמים.
"סליחה?!" אני מפנה אליה מבט תוהה.
"למה אתה נראה כאילו חייך הסתיימו?" היא שואלת שוב, בקול מתוק
וחמים, מלא רגש ותמימות.
"אני... איזו שאלה מוזרה. מאיפה זה הגיע?!"
"מהמקום ממנו שאלות מגיעות." היא מחייכת, מפנה ראשה הצידה.
אני מסתכל בה בשנית, בוחן אותה מכף רגל ועד ראש. היא נראית
אינטליגנטית, ישרה, יש בה משהו מן הרגשות... משהו טבעי שכזה.
היא לא מנסה לשחק איתי, היא לא מנסה לצחוק עליי. ואז אני קולט
- זה לא שהיא שואלת אותי שאלות בכוונה להבין, היא שואלת אותי
שאלות בכוונה לראות.
"אני לא ממש מבין אותך." זו המסקנה שהגעתי אליה. זה לא קורה
לי בדרך כלל. אני קולט אנשים נורא מהר.
"אני חושבת שאתה כן, וזה עדיין לא עונה על השאלה. אבל נראה לי
שאני מציקה לך, או שסתם לא נוח לך. אז אני לא אפריע לך למות
בשקט."
"לא... אני מצטער. זה בסדר." ניסיתי להעלים את המבוכה
מהעניין, ואז ראיתי שדמעות זולגות מעיניה. דמעות קטנות של עצב
בלתי מוסבר. צבע קירות המעלית מתנגש עם דמעותיה השקופות
והעדינות. אני מלטף את ראשה והיא קופצת לאחור. כמעט שנופלת.
אני מלטף את ראשה בשנית ומרכינה אותו על כתפי,מזילה דמעות חמות
ורטובות וממררת בבכי על שנים של כאב המצטברות בתת-הכרתה. אני
מלטף את ראשה ולוחש לאוזנה ברכות -
"את תמיד מוצאת נחמה במתים?"


"בינג", קומה שלישית. שבע שנים. אלפיים חמש מאות חמישים וחמש
יום.. "ואוו, איזה חישוב מהיר. אני לא חושב שאף פעם חישבתי כל
כך מהר. תמיד הייתי גרוע במתמטיקה, אף פעם לא הבנתי את המורה
כשהייתה מדברת על וקטורים ועל משוואות מולקולאריות או מה שזה
לא יהיה".
קומה שלישית; אני ממשיך הלאה במסדרון לכיוון דלת גדולה.
"אההההה" אני מצלצל בדלת. אני כבר יודע מי יענה לי, מה היא
תגיד. אני אכנס היא תדפוק לי חיוך, ותראה לי את התלבושת הסקסית
החדשה שלה, חצאית מיני, על גוף ענק, והבטן שלה תבצבץ בין
החצאית לחולצה. כמו קליפה מחוצה של תפוז על שלולית, איך שהשומן
מתפשט לכול עבר ולוקח פיקוד על החלל שעוד לא ידע זוהמה, שמן
מבריק כזה, כמו הזיעה שתיטוף מצמיגים שלה.
אני ארצה להגיד לה "אפשר לעשות פיקניק על השולחן הזה מתחת
לפופיק, מאוד נוח" אבל אגיד לה שהיא נראית פיצוץ.
"אז למה אתה לא מזמין אותי אף פעם?" וצחוקה החזרזירי יגחך לי
באוזן. ואני אקח אקדח וארה לעצמי בראש.
או לפחות אדפוק ת'ראש בקיר.
"אההה" אני שוב לוחץ, הכפתור החלוד נתקע בפנים, צריך להוציא
אותו עם שני אצבעות החוצה בכוח, וכול ]פעם חוטפים מכת חשמל
כקטנה, שעושה לך איזה טיק בצוואר או ברגל. ואתה בועט בבוס
שעומד לידך.חחח, הלוואי.
"מי זה?"
אני עונה, נכנס. הכול כמו שאמרתי.
רק הפעם אני מוציא שקל מהארנק, זרקתי אותו על הרצפה.. "אופס
נפל לי, את יכולה להרים?"
ובזמן שהיא התכופפה, ואלוהים אדירים, איזה תחת ענק... מסתובב
ודופק ספרינט למשרד.

יום ארוך, אני יושב כול היום וממלא מסמכים על גבי מסמכים, חותם
מאשר.
בחוץ אני שומע את כול ציפורים מציצות, השמש החמימה, כבר שוקעת,
וענן לבן חוסם את אורה בעוד שלהקה של שחפים עוברים על הרקע.
אוי איך הייתי רצה להיות בחוץ "יש לך רגע" איך הייתי רוצה
לשקוע לתוך הים יחד עם השמש.. אבל אני תקוע פה על שולחן עבודה
מזדיין עם כל כך הרבה ניירת "...אתה מקשיב לי!" אוי איזה בלגן,
אני חושב שהייתי קופץ מהחלון אם רק היה לי אומץ. "היי! אתה
חיי?!"
"אהה?", אני מרים את הראש, והעיפרון שנרדם לו בצד הפה, מחליק
אט, אט למטה כאשר אני נפתח, והריר מכלח את פי.
"פאק" זה הבוס, אני מתאב את הבן אדם הזה, זה לא שהוא רע
במיוחד, הוא פשוט הבוס שלי. ואיזה בוס הוא היה אם הייתי מסתדר
איתו מאה אחוז? זה מוציא את כול הכיף בלספר עליו בדיחות ולצחוק
עליו מאחורי הגב.
"סליחה" הוא שואל אותי בעצבים ואני מתחיל לדמיין בראש כדוריות
דם רצות במעלה הגוף לכיוון אחד.. רצות למעלה לעבר וריד קטן
שעובד בין העין, באלכסון ימינה לגבה. וריד של לחץ, של עצבים.
"כלום, כלום... כן מה אמרת?" אני שואל. "ובכן כמו שאמרתי כבר
לפני חמש דקות, כשעמדתי ליד הדלת וניסיתי לגרום לך להקשיב לי..
אחרי שאתה נכנסת לעולם שלך. ("יו כמה הוא מזיין את השכל,
אלוהים! תשתיק אותו כבר!") אז אתה יכול?"... שקט   כבר לא נעים
לי אבל שוב לא שמעתי מה הוא אמר.
"אהה, כן אני יכול אין בעיה"
"יופי אז זה מסוכם מחודש הבא אתה תעבור לסניף שלנו בניו
יורק.."

אני מביט בו ברגע של תדהמה. אין לי מילים, זה מה שהוא דיבר
עליו כול הזמן הזה? כבר ארבעה ימים שאני לא מקשיב לו, ועכשיו
אני עולה על מה שהוא רוצה.
ניו-יורק עכשיו? מה? (הוא מביט בי עם חיוך מרוצה על פניו,
כאילו הוא ידע שאין לי מושג על מה הוא מדבר והוא רצה פשוט
לראות את הפנים שלי כשאני ישמע על מה באמת מדובר)  אין מצב
שאני עובר לשם, מה עם כול החיים שלי פה?! מה עם החתולה שלי, מה
עם המשפחה שלי? מה?! מה?! מה?! מה?!
"מה?!"    
אני כמעט שואג עליו.
העיניים שלי כמעט יוצאות מהמקום, הדם שלי עכשיו מבעבע, מרתון
במעלה הגוף, לחץ, לחץ אין לו זמן.. הוא שולח את הכדוריות
הצעירות ביותר.. זה כמו בסדרה הזאת "החיים". ככה; הם רצים
למעלה למלא לי את השכל בדם להטריף אותי, לעלות לי את הכריזה,
לסמם אותי מעודף מחשבות, לגרום לי לאבד את ההכרה וליפול חסר
עונים על הרצפה.

והוא שואל בקול תמים שקט, ורך... קול סבאי כזה שדואג לשלומך
באמת. לא כמו מישהו ששואל אותך מה קורה מתוך נימוס. וממש לא
מתוך עניין. ואתה מתחיל לספר לו על קורות חייך, ותאכלס, הוא
עוד שנייה יעצור אותך ויגיד לך... "זה לא באמת מעניין אותי,
אני רק הייתי מנומס. אני זז.
ואתה תישאר באמצע רחוב הומה אדם, והמצלמה תעשה זום אאוט ממך
כאשר מאות אנשים מסתובבים סביבך בכיוונים שונים. ולרגע אחד אתה
רק אתה בודד, לבד. בלי אדם להשיב לו תשובה.
"אתה צריך עזרה?"