[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עודד כהן
/
תפיסה אחרת - חלק I

מאת: עודד כהן ול'אורה איגרת'.
http://stage.co.il/Authors/LeoraIgarath



העפתי את השמיכה מעליי ובעוד היא מתעופפת באוויר זזתי במהירות
מהמיטה, השמיכה נחתה ברעש והעירה את החתולה שישנה על הכריות
בצד.
(מיאו, מיאו!!" היא התחילה לילל, "מה את רוצה על הבוקר?" אני
לא מאמין שכל זה קורה... לא מכיר דרך אחרת בה אוכל להסתכל על
עצמי עכשיו, לדעת מה קורה בפנים.
נרדמתי בבגדים של לילה שחור משחור, ולא היה לי כוח להחליף
אותם.
קמתי לכיוון השירותים, אין לי כבר שחה בשפופרת, ירקתי את הנוזל
הירוק החוצה ופיהקתי, שוב.
הורדתי מכנסים והתיישבתי על האסלה, והקומיקס שבידי אט, אט
נגמר.
הורדתי את המים.
לקחתי את התיק שהיה זרוק לרגליי, תמיד אהבתי אותו, תפרתי אותו
בכיתה ז' כשלמדתי מלאכה. הוא היה עשוי ג'ינס כחול והיה רקום
עליו שמי ואיזה פרצוף מוזר שרקמתי לידו.
קמתי מהאסלה ודשדשתי את דרכי במסדרון לכיוון הדלת, החוצה.
הרמתי מכנסיי, נעלתי את הדירה וירדתי במדרגות.
פתחתי את הדלת והתהלכתי לתומי לכיוון תא הדואר שלי.

"אהלן אחי, בוקר טוב!", השכן מהקומה למעלה, הרצל. כן הרצל, כך
נדמה לי לפחות.
בחור גבוה ושחום בשנות השלושים לחייו, תימני, אפילו הייתי אומר
שהוא נראה דיי טוב.
הוא בטח זיין את חברה לשעבר שלי, הבן זונה המגעיל הזה. אני כל
כך שונא אותו! הוא פשוט מושלם מכל בחינה... הוא מסוג האנשים
שתמיד יחייכו אליך לא משנה מה קורה בחייהם, ומאחורי החיוך
התמים? יש בטח ממזר קטן שעוקב אחריך כל הזמן, איך אפשר להיות
שמח לבב כל החיים?! "בוקר" עניתי, בחיוך זוויתי שלא יראה.
שיסתכל מהצד ויבחין רק בקמט הקטן מצד שמאל לעין. שלא יסתכל
בעיניי ויתחיל לשאול שאלות.
המשכתי לדלת הראשית וכמו תמיד,   היא מחכה לי שם
אני כל כך אוהב אותה.
אין יצור מושלם ממנה בכל הארץ, תמיד זוהרת ונקייה להפליא
מחייכת אליי עם חיוך מתוק ומבויש.
אני אוהב את הצפצפה שלה, הדוושות, המגנים, את הדרך בה המושב
מתחמם אחריי הנסיעה הזו בבוקר.
היא פשוט יושבת כול הלילה ומחכה לי, לא זזה לשום מקום, לא
שואלת שאלות. פשוט אוהבת אותי.
אוי! איך שאני אוהב את כל הדברים הללו, הם מפצים על כל הדברים
הרעים שקורים לי, ברגע שאני עולה עליה, אני שוכח את הכול, טוב,
כמעט הכול. אני לא שוכח את הנהגים המטורפים שחותכים אותי כמו
משוגעים, כמו תאואים שמנים העונדים כותנות, רומסים את ילדיהם
רק בשביל לברוח. את העשן שנכנס לי בפרצוף כל בוקר מחדש... אבל
ברגע שאני יוצא מהאוטוסטראדה אז אני באמת משתחרר!
אני נוסע, ושערי מתנופף לו ברוח, אני מסתכל על הנוף מסביב
וחולם איך אני כאילו עף, בטוח ששום דבר לא יכול לגעת בי. אני
כל פעם מתפעם מחדש וחושב עד כמה המדינה הזו יפה, וכמו חלום אני
נכנס למנהרה ומקשיב למונע הקטן והנפלא שלה. אני מרגיש נפלא ואף
רואה אור קטן.. בקצה המנהרה, אור של תקווה. האור מתקרב יותר
ויותר ואני יודע שאני עוד מעט מגיע לצד השני, לאושר התמידי,
אט, אט האור משנה את צורתו והופך לצליל חד, עקבי ויציב.... אני
מנער את ראשי, חוזר למציאות וקולט אוטו ממש מולי, עוד מאה מטר
ואני מת. מעניין איך זה יהיה, מעניין מה יספרו על זה בחדשות
("אדם שסטה ממסלולו התנגש במכונית מסוג "רנו מגאן" והתרטש על
החלון הקדמי, מדיווח שנמסר לנו כרגע, לא ניתן היה לזהות את
גופתו").
מעניין מי יבכה עליי, ומי לא.
ברגע האחרון אני זז הצידה ותופס שנייה מחייו של נהג מבוהל
שמסתכל עליי במבט מבעית "יא אפס תלמד לנהוג" צועק עליי נהג שני
שהיה עד לאירוע. אני מתעלם וממשיך להתענג לי על גבה של יפתי.

כששוב נכנסתי לאזור עירוני, חזרתי למציאות. המכוניות צפצפו,
אנשים עצבניים צעקו על מי שלא מצא חן בעיניהם, העשן נכנס לי
שוב לעיניים ואני חזרתי לדיכאון. החנתי את אהובתי והלכתי
לכיוון בניין גבוה, שצבוע בצבעים דהויים ונוראים.

דלת נפתחת, נכנסתי. "בוקר טוב" מברך אותי אלי, השומר בכניסה של
הבניין. אם שם כמו שלו אני לא מתפלא שהו שומר מזדיין. בטח יש
לו שבעה ילדים בבית דירות קטן ב-אלוהים יודע איפה. האמת שאלי
הוא אחלה בן אדם, סתם נפל עלי מצב רוח רע שאני כמעט מתעלם
ממנו.
"אהה?, אה אהלן אלי, בוקר טוב".
אני תקרב אל המעלית, מדרון צר ודחוק מפריד ביני לבינה, אני
שונא מקומות צרים. אני חושב שזה איזו פוביה, אבל אני לא יודע
איזו.
צרהפוביה?, כוס-עמוק, למי אכפת. אני נאחז בחוזקה בחריצים
הקטנים שבקיר, כמו איזה יהודי בשואה... חורץ את ציפורניו בקיר,
בניסיון אחרון לחיים, בזעקה אחרונה לאל מעלים עין.
"ההא, ההא" אני מתנשף, כל החדר מסתחרר לי מול העיניים, אני
מרגיש כאילו אני עומד על התקרה, ועוד מעט נופל למטה.
"אתה צריך עזרה?" שומע קול, נשי, "אוי לא" איזה פדיחה.. "אני
בסדר, רק אם לא אכפת לך להזמין את המעלית?".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מגמרת
בומבה!
אתה שטרודל
שלי!
אוי מוד'לה!
עכשיו עכשיו!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/3/03 2:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עודד כהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה