מי מאיתנו לא גדל על אגדות, אותם סיפורי מעשיות קסומים שנגזרו
מארצות נשכחות? מי לא טרף בשקיקה את סיפורה של עליזה בארץ
הפלאות, או עצר את נשימתו בעת שעקב אחר מלחמתו של פיטר בהוק
הרשע? ואת טינקרבל אתם זוכרים, פיה קטנה ושובבה שכמותה, יצור
מכונף, זעיר ומקסים, שהתלווה לפיטר פן בהרפתקאותיו? אתכם
בוודאי מגחכים עכשיו אגב הרהור נוסטלגי, חושבים על כך שפיות
שכמותה קיימות רק באגדות, וכי עד כמה שנעים להיזכר, לדברים
שכאלה אין אחיזה במציאות...
ובכן, רב-טוראי כרמון, חייל המשרת בבסיס אימונים צהלי בדרום
הארץ, נוכח אחרת.
הסיפור שלנו מתחיל כאשר רב"ט כרמון נשאר לשמור בשבת על הבסיס
יחד עם עוד מספר חיילים. משהגיע תורו לשמור במהלך אותו בוקר
קייצי, יצא בגפו עם נשק ואפוד לש.ג., והחל בשמירה שגרתית בת
שעתיים על בסיסו.
כבר בדקות הראשונות של המשמרת החל לחוש הרב"ט עייפות רבה נוכח
הזמן הרב שעתיד היה לעמוד על רגליו והשרב הרב ששרר במרחב באותה
שעה. בכדי להעביר את זמנו ביתר קלות, החל לחשוב על כל אותם
המקומות בהם היה מעדיף לשהות באותו הרגע, ולו רק בכדי שיוכל
להפסיק להזיע בקדחתנות. וכך, עודו מישיר מבטו קדימה אל האופק,
עיניו בוהקות באינסוף הנצחי והצחיח של המדבר, שוטטו להם
מחשבותיו וליבו מרחק קילומטרים רבים מהמקום בו שהה...
בעיצומה של מחשבה מענגת על אמבטיה מהבילה, הבחין רב"ט כרמון
בנקודת אור קטנטנה הולכת וקרבה אליו ממרחקים, כולה זוהרת
וורודה. תחילה שפשף את עיניו בציפייה לחדול מהזיות, שכן לא
ראה דבר שכזה בחייו, והיה בטוח כי מדובר במאחז עיניים, פטה
מורגנה טיפוסית מהסוג שהזה רבות משך שירותו הצבאי. זה לא עזר.
הנקודה הוסיפה לעופף לעברו ביתר שאת, וככל שקרבה אליו אף יכל
להבחין היטב בצורתה. הייתה זאת, לא פחות ולא יותר, פייה קטנה
וורדרדה, בדיוק כמו באגדות. מוקפת הילה, נוצצת כולה, היא חדלה
ממעופה רק בחלוף מחצית הדקה. במקום לעוף, נטתה עתה לרחף
במקומה, כל הווייתה ניצבת סנטימטרים אחדים בקו אווירי ישיר
מפניו של כרמון. והוא, המום כולו, לא ידע אם לירות בה או
לשוחח עמה, ורק עמד שם בפה פעור, נטול מילים ומעשים.
את הדממה שברה לבסוף הפייה, בפנייה חביבה לחייל.
"שלום", אמרה לו ברוך, קולה כמו גורר אחריו שובל פעמונים
,"באתי לכאן ובפי עצה, אם אדוני מעוניין להקשיב."
"מ... מי? מ... מה!?", נראה היה כי לרב"ט הייתה עדיין בעיית
תקשורת קלה.
"אה, כן", צחקקה הפייה צחוק מתגלגל וילדותי ,"שמי זוהר,
ואני... אה... פיה."
"כרמון, אסף", התעשת הרב"ט לבסוף ,"מספר אישי שבע אחד שתיים
ארבע חמש שש שבע."
"נעים מאוד", היא הושיטה לעברו יד קסומה וזעומת ממדים.
השניים לחצו ידיים בזהירות.
"את... אמיתית?!", אמר כרמון, חצי בשאלה חצי בקביעה.
זוהר הנהנה.
"ויש לי גם הצעה", הוסיפה ,"להגשים עבורך, חייל יקר, כל דבר
שרק תרצה. כל בקשה, כל משאלה, אם תבוקש בעשר הדקות הקרובות,
תהיה רובה ככולה שלך. בלי שאלות, בלי לבטים ותהיות - אני כאן
בשבילך, כדי שתוכל להשתמש בשירותיי!"
אכן, חזיון מוזר בלב המדבר, אגדה שהתממשה לה אל מול עיניו
המשתאות של החייל; והנה עתה עמד גיבורנו מול זוהר הפייה, שכמו
הגיחה לחייו מתוך חלום, ואף ניצב בפני דילמה קשה, כמו בכל אגדה
טובה. והרי מדובר היה בדילמה מיוחדת במינה, חורצת דינים
ועולמות: באיזו בקשה יבחר, מתוך בליל האפשרויות שנפרשו לפניו
בפתאומיות? מצד אחד, התמלא חשק עז לבקש בקשה פשוטה יחסית,
כגון הפסקת הזעתו, או לחלופין נחיתה רכה במיטה שבביתו, מלווה
בשינה עמוקה. מצד שני, נתקף רגשי אשם לא מובנים על אופן
חשיבתו האגוצנטרית, והחליט להשקיע את בקשתו בטובת העולם כולו.
אותם רגעים שיחק בראשו עם המחשבה על שלום עולמי או לסירוגין
משהו צנוע יותר, כמו הקץ לכל תאונות הדרכים והמחלות בפלנטה.
כל כך קצת זמן, כל כך הרבה אלטרנטיבות אפשריות...
רב"ט כרמון תהה - מה יעשה?
זוהר נחה לה אותו זמן על האוויר הסמיך, גופה הקט עולה ויורד
בהתאדם לתנודות רוח הקדים המדברית. היא זמזמה לה בלב שיר ישן,
מחכה כבר שהחייל יגיע לכדי החלטה.
"ובכן...?", שאלה מחלוף דקות ספורות ,"הזמן של קצוב, אתה
יודע."
"אני יודע", השיב כרמון, מוסיף להתחבט בנבכי נפשו ,"העניין
הוא שפשוט..."
הוא החל לומר משהו והשתתק.
"זה רק ש..."
הפייה שילחה לעברו מבט חסר סובלנות.
"תראי, זוהר", אמר לבסוף ,"יש לי כל כך הרבה אפשרויות...
שאני ממש לא יודע מה לעשות ובמה לבחור."
שתיקה.
"את מבינה", המשיך ,"מצד אחד יש לי חלום של רביצה חסרת תנועה
מול הטלוויזיה, או יציאה לסרט ופאב עם החבר'ה. כך או אחרת, כל
דבר עדיף על לעמוד בש.ג. הנטוש הזה, ולשמור על בסיס שאפילו
כלבים עזובים לא רוצים להתקרב אליו... העיקר להיות בבית
ולהנות קצת מתחושה של אזרחות."
"...אבל אז אני חושב לעצמי - רגע! יש לי כל אפשרות בחירה
שאני רק רוצה, אז אם כבר אז כבר, למה לא ללכת על זה בגדול?
ואני כל כך רוצה שסבא אלי יוכל סוף סוף לצאת מהכיסא גלגלים או
שבילי הכלב שלי יחזור רק לפעם אחת, שאני אוכל להיפרד ממנו כמו
שצריך. למה לא להשתגע? למה לא להשתולל? ולשנייה אפילו מתחשק
לי שיגלו כבר חיים בכוכבים אחרים ושנוכל כולנו להתרכז גם במשהו
מעניין, מעבר למלחמות וכאלה. את מבינה?"
הפייה הנהנה, למרות שהיא לא ממש הבינה.
"אז...", היא שאלה ,"אין לך עדיין בקשה מוגדרת?"
החייל הניד בראשו לשלילה.
"אבל
אתה זימנת אותי לכאן...!", רטנה זוהר, נימה של כעס
בקולה ,"
אתה חשבת על זה שהיית רוצה להיות בכל מקום אחר בעולם
חוץ מפה... בגלל זה אני נשלחתי לכאן מלכתחילה, להגשים לך את
המשאלה...
כל משאלה! ועכשיו אין לך אפילו משהו אחד ברור
שאתה רוצה?"
רב"ט כרמון לא ידע מה להגיד.
"אוף!", רקעה הקטנה ברגלה בחלל האוויר ,"עכשיו אני אף פעם לא
אקבל את הכנפיים עם המנוע טורבו שהבטיחו לי!!!"
ובזאת היא פרשה כנפיים, והתעופפה בדוק באותה מהירות בה הגיעה.
הרב"ט מאוד רצה לעצור בעדה, לצעוק לה שתחכה, אך זו כבר נעלמה
ואף לא הותירה נקודת אור ורודה אחת באוויר. דקות ארוכות
הסתובב סביב העמדה, מחפש אותה בתוך השממה, אך לשווא. עשר
הדקות שהוקצבו לו חלפו, והוא נותר עתה לבדו, קורבן לחוסר
ההחלטיות של עצמו. הייתה לו אפשרות לברוח, להימלט מהעמידה
המייגעת שלו במקום למשהו גדול יותר, נעלה יותר... ועכשיו הכול
חלף עם הרוח.
זמן לא רב אחר כך כבר הגיע החייל הבא במשמרת, במטרה להחליף את
רב"ט כרמון המתוסכל, והחייל האומלל שלנו עזב את המקום בראש
מושפל. בדרכו האיטית חזרה לחדרו, עבר ליד האוהל של הקצין
התורן, והביט ברגשות מעורבים כיצד האכיל את דג הזהב שלו, ששחה
להנאתו בצנצנת שקופה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.