את הגבות הוא מצא מונחות על השידה ליד המיטה.  ממוקמות שם בשיא
הטבעיות, הן נראו כאילו היו חלק מנופו הטבעי של החדר, וכלל לא
היו על פניו מעולם.  אחר כך, מצא משה את הזרת שלו בתוך כיור
השירותים.  בדיוק כשניגש למראה על מנת לראות מה אירע לפניו,
הבחין באצבע הסוררת מציצה לעברו מבעד לכיור, ניצבת במרכזו
בגאווה, ומתמרדת נגד בעליה...

ההתפרקות של משה לוי החלה יומיים קודם לכן, בעודו אוכל את
ארוחת הבוקר.  בדיוק כשהתכוון לנעוץ את שיניו בפיסת הלחם הטרי
שהחזיק, נפלה השן הקדמית מפיו ופגעה ברצפת האבן של ביתו.  משה
המבוהל מיהר לקבוע תור לרופא שיניים עוד באותו היום, וכשהצביעו
מחוגי השעון על השעה ארבע אחר הצוהריים, כבר היה ישוב בכסאו של
הדוקטור, שעון לאחור עם פה פתוח לרווחה.
 "אני מצטער, מר לוי", פנה אליו הרופא בחלוף דקות ,"על פי
הבדיקות שערכתי לך, נראה כי לא הייתה לשן אף סיבה טבעית ליפול.
אם אתה רוצה, אני אוכל להפנות אותך לעמית שלי העוסק בטיפול
בתופעות דנטליות חריגות.  שמו..."
 "זה בסדר", היסה משה את הדוקטור, תוך שהוא קוטע את דבריו
,"אני כבר אסתדר לבד."

כששב לביתו, התיישב על הכיסא המרופט שבחדרו, והחל לחשוב מה
יכול היה להיות המקור לבעייתו.  הוא הניח רגליו על שולחן
הכתיבה הרעוע, נשען על הכיסא, והחל סוקר את תכולת השולחן הדלה.
אולי ציפה כי תבוא הגאולה יש מאין, מתוך חפציו המועטים.
לבסוף, נחו עיניו על מכתב הפיטורין שקיבל ממעסיקו כשבוע קודם
לכן.  קיצוצים בכוח אדם, כתבו שם, חסר תקציב מהממשלה.
 "בטוח שמשם לא תגיע הגאולה", נאנח משה, בראותו את פיסת
הנייר.
זו הייתה כבר העבודה הרביעית ממנה פוטר בחצי השנה האחרונה.

בניגוד לסחף העיקרי של חבריו, משה לא נרשם לאוניברסיטה אחרי
שירותו הצבאי.  במקום זאת, העדיף לצאת למסע חובק עולם עם רבקה,
חברתו.  בגיל עשרים ושתיים, עם כסף של חצי שנת קבע ופקדון של
עבודה מועדפת, נראה היה לו כי העולם כולו פרוש לפניו כשטיח
אדום, ולא שקל ולו לרגע לחסוך קצת כסף לימים קשים.

חלפה שנה, וכששב ארצה עם חברתו, החליטו השניים לשכור יחד דירה.
יחד רקמו תכניות על חיים משותפים; אך היות והטיול הותיר אותו
מרושש לחלוטין, נאלץ לצאת לשוק ולחפש עבודה.  והנה, כל משרה
מכובדת שנפשו חשקה בה, דרשה ממנו תואר ראשון לפחות או ניסיון
קודם בתחום, ומשה האומלל החל מפרנס עצמו מעבודות מזדמנות שחלטר
לעצמו במשרדי כוח אדם נידחים.

איפושהו לאורך הדרך החליטה רבקה לוותר על החלום.  משה נותר
לבדו, ללא אהבה וללא הכנסה של ממש.  גאוותו הרבה, עם זאת,
נותרה על כנה באורח מפליא ביותר.  לצבא הוא לא הסכים לחזור "עם
זנב בין הרגליים", למרות הצעות נדיבות שקיבל כשגיששו עבורו
חברים בכיוון.  במקום לבקש מלגה ללימודים, העדיף להאחז בדמי
אבטלה ובריק נוראי עד כמה שיכל.  אפילו לאמו לא פנה בבקשה
לעזרה, ובמקום זאת הסתגר בתוך עצמו, עד שלא עמד בלחץ והחל
להתפרק.

מפוטר פעם רביעית, חסר פרוטה, ישב משה המיואש על כסאו, וגירד
עם לשונו את אזור השן שנפלה.  אט אט גם הצטרפו אליה שיניים
נוספות, וככל ששיחק עם לשונו בתוך פיו, כך נעשו שיניו רופפות
יותר ויותר עד שנשרו לגמרי.  משה החל להילחץ.  שעון על הכיסא,
הוא גירד את פדחתו כפי שנהג לעשות כל אימת שנקלע למצב מלחיץ או
מטריד.  אך הנה, הרים את ידו מראשו, וחופן שיערות כיסה את
אצבעותיו.  העביר את ידו השניה על ראשו, ולתדהמתו מצא במקום
שעד לפני דקות עוטר בשיער שופע...  קרחת!

צרחות האימה שנפלטו מפיו הרעידו את דירת החדר ששכר, ובמהלך
היומיים הבאים לא יצא ולו לרגע מפתח ביתו.  בהדרגה החלו כל
איבריו לנטוש את גופו.  זה התחיל בשיניו ושיערותיו, ואחר המשיך
באצבעותיו הארוכות.  בבוקר השני גילה, כאמור, את הזרת בתוך
הכיור, את הגבות על השידה; וכל אצבעות רגליו נותרו במיטתו, בין
הסדינים.  כשהרים את הטלפון על מנת להזעיק סוף סוף אמבולנס,
החלו כבר ליפול מגופו איברים מעט יותר גדולים.  ידו השמאלית
החלה את התהליך הקריטי ביותר, כאשר התנפצה על הרצפה עם השפופרת
והתפזרה לעשרות כיוונים שונים.

ביום השלישי כבר לא יכל לדבר (כי בלע את לשונו הכבדה), והזיז
עצמו בקושי בין חלקי דירתו השונים.  לבכות דווקא כן הצליח, ואף
עשה זאת הרבה, אך נראה היה כי חלפה לה העת לרחמים עצמיים.  לו
רק היה פחות עקשן וקשוב יותר לחברה - לאמו, לרבקה - אולי היו
נראים הדברים כעת אחרת; כך הרהר, בינו לבין עצמו.  עכשיו כבר
בקושי יכל לעמוד, וגם עיניו החלו מתעתעות ובוגדות בו...

ביום הרביעי דפקה אמו על דלת הבית, בטענה ששמעה מבעלת הבית שלא
יצא את ביתו זה ימים אחדים, וכי מכשיר הטלפון בדירה נותק משום
מה.  היא דרשה בשלומו בתקיפות, אך משה שמע ולא הצליח לענות.
 "אני דואגת לך, מושמוש", אמרה האם ,"אתה צריך לקחת את עצמך
בידיים..."
משה המסכן הקשיב לדברים והנהן בעצב, שולח מבט עורג למה שנותר
משתי ידיו.
 "...אני לא אוהבת לראות אותך ככה, אתה הולך ומתפרק לי
לגמרי."

משה, שהיה עתה גוף ותו לא, המשיך להניד בראשו.  דמעות זלגו
מעיניו, ועל אף שרצה לקרוא לאמו ולבקש את עזרתה לא הצליח להביא
עצמו לידי כך.  ובכלל, לא כך רצה שתראה את בנה, מרוסק כך לאלף
חתיכות, שוכב בחוסר ישע על רצפת האבן בדירת חדר דחוסה.  לא כך
רצה גם לגמור את חייו!  
אך כאשר שמע את האם עוזבת את המקום בייאוש והגיע לידי השלמה
שהעולם כנראה ויתר עליו סופית, נפל מגופו האיבר החשוב ביותר.

והרי בלי לב באמת אי אפשר לתפקד.










הערת המחבר: סיפור זה הוא בין הסיפורים הקצרים ראשוניםשכתבתי,
אי שם בשלהי סתיו 1997; הרבה לפני שידעתי מה זה עבודה, פרנסה,
אבטלה ועוד כהנה דברים.  מעניין לראות איך ממרומי גיל
22, נסיוני לכתוב קטע סוריאליסטי על דברים אלו בגיל כמעט 17
נראה כל כך שונה מאיך שהייתי מנסח אותו היום.
מטעמי נוסטלגיה, החלטתי לא לגעת בתוכן, אלא רק ליטשתי אותו
מעט פה ושם.  אתם תהיו השופטים לגבי טיב היצירה, ואם היא יכולה
לעמוד במבחן הזמן, חמש ומשהו שנים אחרי.  ס.ו.