"בליל הסדר הבא אני אהיה בת חמישים." זה היה בפסח של השנה
שעברה, כשהיא הישירה אלי את עיניה כחולות, גדולות ובולטות, על
רקע פנים חיוורות וזיפי שיער כסופים שהחלו לצמוח מחדש. "אם
אחיה עד אז," הוסיפה בטון מפוכח, והביטה אל הכורסא הריקה מולה.
על הכורסא הזו נהגה לשבת שרה, תימניה חייכנית, בשנות השמונים
לחייה. בינה לבין מרתה נרקמה מערכת יחסים ייחודית. לכמה שעות
בשבוע הפכה שרה לאימא של מרתה, שנפטרה מסרטן לפני שלוש שנים
בארגנטינה. מרתה נזכרה באימא שלה לעיתים קרובות. כשזה קרה היא
היתה נאנחת, והעיניים שלה היו מתלחלחות כשסיפרה לי שוב כמה
קשה היה לה אז, ועדיין. "את מבינה, ההורים חוצצים ביננו לבין
המוות. עד שהם נפטרים אנחנו חיים באשליה שלנו זה לא יכול
לקרות. עדיין לא. כשההורים נפטרים האשליה מתנפצת, המוות חושף
שיניו ומתקרב."
שרה נפטרה שבועיים לפני פסח. מרתה לא שאלה כלום, אבל כשהיא
נכנסה למחלקה וראתה ששרה איננה, העיניים שלה אמרו הכל. מי
שנמצא כאן מספיק זמן כבר לא צריך לשאול. יש רגעים בהם ברור
יותר מתמיד שהמוות הוא רק עניין של זמן, זמן קצר בדרך כלל.
פטירה של מטופל במחלקה קטנה כשלנו הוא אחד מאותם רגעים. גם אצל
מרתה זה היה עניין של זמן. גם היא ידעה את זה. היא ידעה בדיוק
היכן נמצא הסרטן שלה, ומה המיקום המדוייק של הגרורות. היא
הישירה מבט ואמרה, "יש לי סרטן בשד," והיא לא התביישה להסתובב
בראש חשוף ששערותיו נשרו בעקבות הטיפולים. "לא גנבתי שום דבר
מאף אחד," היא אמרה במבטא דרום אמריקאי מתגלגל.
ישבתי מולה מדי שבוע - ושתקתי. לא היה הרבה מה לומר מול
האמיתות הצורבות שלה. אם להודות על האמת, אני חושבת שמרתה גם
לא חיפשה שאומר משהו, כי היא מיד המשיכה לדבר על זה שהיא לא
חיה באשליות. "אני יודעת מה המצב. שאלתי את כל השאלות, קראתי
באינטרנט את כל מה שהיה אפשר לקרוא, ואני יודעת שאני מקבלת את
הטיפול הנכון. מצד שני, בכל פעם שאני עושה איזה דבר אני חושבת
לעצמי שאולי זו הפעם האחרונה. לפעמים גם עוברות לי כל מיני
מחשבות בראש. למשל, סביר להניח שלא אזכה ללוות את הילדים שלי
לחופה. כשאני נזכרת בזה אני בוכה. אני בוכה בשביל עצמי
ובשבילם, רואה אותם צועדים שם לבד. אני בוכה גם על זה שאני
בוכה. אחרי כמה דקות אני מבינה שגם לבכות זה בסדר, ואז אני
מתקשרת אליהם או מחבקת אותם, תלוי איפה הם נמצאים באותו רגע."
היא המשיכה לשתף אותי בתובנות שלה, ולתת לעצמה לגיטימציה
רגשית. היא לא הרגישה שיש משהו מיוחד בדרך שלה להסתכל על
העולם, רק אמרה שאלוהים פשוט נתן לה במתנה אישיות כזו.
בפעם הראשונה שהתגלה אצל מרתה הסרטן, הילדים שלה היו קטנים
ובעלה היה עדיין בחיים. היא קיבלה כימותרפיה שנה ושולחה לביתה.
"הבראת," אמרו לה הרופאים. חמש שנים חלפו מאז - בעלה נפטר
מסרטן ריאות שהתגלה מאוחר מדי, הילדים גדלו, ומרתה הספיקה
לעשות הרבה דברים בחיים. היא טיילה בעולם, לקחה קורסים בבישול,
יצרה קבוצת מוזיקה שמתכנסת אחת לשבוע להקשיב ולרקוד לצלילי
ג'אז. היא גם התנדבה בכמה מקומות, וחשבה על פרוייקטים שעליה
להספיק לעשות. היא דיברה הרבה גם על סרטים חדשים בקולנוע, על
ספרים ועל הצגות. היא תמיד ראתה וקראה הרבה יותר ממני.
לפני שנה היא הגיעה עם בדיקות ההדמייה לביקורת החצי שנתית אצל
הרופאה במחלקה. הבדיקות הראו שבזמן שהיא עשתה הרבה דברים
בחיים, הסרטן עשה הרבה דברים בגוף שלה. הרופאה אמרה שעכשיו הוא
כבר לא רק בשד, אלא גם בעצמות ובריאות, וזה אומר שהגיע הזמן
לחזור ולקבל כימותרפיה. מרתה, כדרכה, רצתה לדעת הכל. היא שאלה
את הרופאה כמה זמן יימשכו הטיפולים, מה תופעות הלוואי, ומה
ההשלכות של הממצאים החדשים על תוחלת החיים שלה. הרופאה ענתה
לכל השאלות. לא הייתי בחדר כשזה קרה, אבל אני יודעת שלשתיהן לא
היה קל. גם כי אני מכירה אותן מספיק טוב, גם כי אני יודעת
שהתשובות היו קשות.
רוב האנשים שנודע להם שמהיום ועד סוף החיים הם יהיו מחוברים
באינפוזיה למחלקה שלנו, קודם כל חוזרים הביתה. הם צריכים
להתאושש, לאגור כוחות או להשאיל, באופן זמני או קבוע, כוחות של
מישהו אחר. רק אחר כך הם חוזרים למחלקה לסדרת הטיפולים החדשה.
לא מרתה. היא יצאה מהחדר של הרופאה והתיישבה על הכורסא בחדר
הגדול. כולנו הבטנו בה בשתיקה אצורה וכואבת כשחשפה את ורידיה
וחיכתה לאחות שתבוא לנעוץ בה את המחט. "אם אני כבר כאן, חבל על
הזמן לא?" היא אמרה בעיניים אדומות וחיוך קטן ומריר, והמשפט
הבנאלי הזה קיבל פתאום משמעות כבדה.
יוני 2003
למרתה - שכבר לא תקרא...
לחלק הבא:
http://stage.co.il/Stories/171996
