לגברת שושנה יש "גוש". היא אומרת שהגוש הזה מפריע לה לנשום
לפעמים, כי הוא יושב לה בבטן. "כמו תינוק," היא מוסיפה במבטא
מרוקאי כבד, ועיניה שעדיין ניכר בהם ניצוץ של הומור, מחייכות
בלאות. איציק והאחים שלו, שהם הילדים של הגברת שושנה, אסרו על
הצוות במחלקה לומר לאימא שלהם את האבחנה המדוייקת וביקשו
מאיתנו לומר לה שיש לה גוש. היא מצידה לא שאלה יותר מדי שאלות,
"יש אלוהים בשמיים," היא אמרה "ויש רופאים שיודעים את העבודה
שלהם". הצוות מרוצה מאנשים שלא שואלים שאלות, זה לא קל לרופא
לענות לחולה ששואל כמה זמן נותר לו לחיות.
אנשים גם נוהגים לכנות את הסרטן שלהם בכל מיני שמות, למשל,
"גוש" או "גידול" או "מחלה", כך שהעובדה שגברת שושנה קוראת
לסרטן שלה גוש, לא חריגה בכלל. הצוות מרוצה גם מזה שאנשים
קוראים לסרטן בשמות פחות מאיימים, כך זה מאפשר להם להתמקד
בעבודה. זה הרי לא פשוט לאחות להכניס מחט לווריד ולנגב דמעות
של חולה בו זמנית.
הרבה דמעות זורמות בחדר הטיפולים הגדול, שהוא גם הסלון של
המחלקה. דמעות של חולים, של משפחות ושל צוות. הרבה אנשים
יושבים יום יום, שבוע שבוע, על הכיסאות הורודים ומקבלים שקיות
נוזלים אל תוך הוריד. רובם כבר מכירים אחד את השני מהשבוע
שעבר, ומזה שלפניו, כי לכל אחד יש יום קבוע שבו הוא מגיע לקבל
טיפול. דמעות רבות עוד יותר נשפכות בחדרים הקטנים עם המיטות,
כי אם מישהו מבקש להיכנס לאחד החדרים האלו ולשכב על המיטה, זה
סימן שהוא לא מרגיש טוב. גם גברת שושנה ישבה בסלון בכל שבוע,
יחד עם כולם, אבל זה היה לפני כמה חודשים, כשהיא עוד קיבלה
טיפול כימותרפי.
הרופאים אמרו לאיציק ולאחים שלו, שהבדיקות של אימא שלהם
מצביעות על כך שיש החמרה והטיפול לא עוזר. לא קל לרופאים
להודות שהטיפול הפסיק לעזור, וכבר אין מה להציע במקום. לא קל
גם לצוות להישיר מבט אל הילדים של הגברת שושנה, ולדעת ששום דבר
כבר לא יציל אותה. האמת היא, שבמקרה שלה אפילו לא היה צורך
בבדיקות רבות כדי לראות שיש החמרה והגוש גדל, צריך היה פשוט
להסתכל על הבטן שלה ולראות איך היא תפוחה כמו בטן של אישה
בהריון מתקדם. "עכשיו כבר אין הרבה מה לעשות," הרופאים
הוסיפו, והציעו למשפחה להמשיך להביא את אימא פעם בשבוע לקבל
ויטמינים. "כך היא לא תאבד את התקווה," הם הסבירו.
האחים של איציק מבינים את המצב, אבל לאיציק קצת קשה להבין שיש
לאימא שלו גוש בבטן, אפילו שהוא כמעט בן שלושים, ולמרות שהוא
מלווה אותה לבית החולים כל שבוע ביום חמישי כבר כמעט שנה. עוד
יותר קשה לו להבין שהגוש הזה גדל כיוון שזה האופי של הגוש
הספציפי הזה, שמאובחן כסרטן בקיבה. גם לגברת שושנה, שקוראת
לסרטן שלה "גוש", קשה קצת להבין שהגוש גדל, למרות שהיא כבר בת
שישים. כנראה שאין לגיל קשר לזה. לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי
דווקא אנשים כמו איציק ואימא שלו שקוראים לסרטן בשמות פחות
מאיימים, מצליחים להמשיך לחיות יותר טוב. קראתי באיזה מקום
שההכחשה מסייעת בהתמודדות, וראיתי את זה קורה גם במציאות.
היום יום חמישי וגברת שושנה שמחוברת אלינו למחלקה באינפוזיה לא
יושבת בסלון, אלא שוכבת על המיטה בחדר ומקבלת מנת דם. האחיות
שנכנסות ויוצאות מהחדר מביטות אחת לשנייה בעיניים, באופן כזה
שאפשר לראות שהן כבר ראו אנשים במצב כזה יותר מפעם אחת. כשאני
נכנסת אליה אני רואה שהיא צהובה כולה, אפילו הלבן שבעיניים שלה
צהוב. המשמעות של הגוון הצהוב הזה היא שהסרטן כבר התפשט לכבד.
אני מנסה לדבר עם איציק ולהסביר לו שהמצב לא טוב, אפילו שזה לא
בתחום האחריות המקצועית של העובדת סוציאלית, אלא של הרופאים או
האחיות, שבמצבים האלו נעשים פתאום עסוקים מאוד בכל מיני דברים
אחרים. אני מבקשת ממנו להתקשר לאחים שלו ולבקש מהם להגיע.
איציק אומר שלא צריך לקרוא למשפחה, ומסביר לי בסבלנות את הסיבה
שבגללה אימא שלו מטושטשת וצהובה. "היא מקבלת מורפיום," הוא
לוחש לי בשקט כדי שהיא לא תשמע, "מחר אני אפסיק לתת לה את
הכדורים האלו שמרדימים אותה ואתחיל לתת לה אופטלגין". יש גבול
להכחשה שעוזרת להתמודדות אני חושבת לעצמי, ונזכרת בכאבים העזים
שגברת שושנה סבלה ובסוגי הכדורים השונים שניסתה, עד שהוחלט לתת
לה מורפיום. אני מנסה להסביר את זה לאיציק, גם זה לא התפקיד
שלי. לפי ההנחיות אני לא אמורה להתערב בתחום של הטיפול
התרופתי, למרות שאני מכירה מספיק טוב את הטיפולים וההשפעות
שלהם. אולי בגלל זה איציק גם לא משתכנע ואני קוראת מהר לאחות
שתסביר לו במילים שמוכרות לו, שאימא שלו מטושטשת בגלל הגוש
שהתפשט לה בגוף, ולא בגלל המורפיום שעוזר לה לא לסבול מכאבים.
הוא עדיין לא משתכנע, אבל אולי זה לא כל כך משנה. אני עובדת
כאן מספיק זמן כדי לדעת שעכשיו, זה רק עניין של זמן, אולי
ימים, אולי שעות, אולי איציק לא יספיק בכלל לתת לאימא שלו
אופטלגין במקום מורפיום.
אומרים שאנשים מרגישים שהם עומדים למות. לפעמים, מתחברות לנו
כל מיני פיסות דברים שהם אמרו או עשו ברגעים האחרונים שלהם,
לפעמים לא. אני חושבת שגם גברת שושנה מרגישה את הגוף שלה,
למרות שהיא קוראת לסרטן שלה "גוש" כי כשאיציק יוצא להביא לה
מים היא אומרת לי בקול חלוש, "אני מרגישה שאני נגמרת." אני
מחבקת את הגוף הגרום, ואת הבטן הנפוחה שלה, וחושבת לעצמי
שהלוואי ויכולתי לומר לה שהיא טועה, אבל אני לא. כל מה שאני
יכולה זה להסיט את שיערה הדליל והרטוב מהזיעה, ומהמאמץ העיקש
שלה להתרומם מהמיטה אל כיסא הגלגלים כדי לעבור בין האנשים בחדר
הגדול, ולומר להם "שבת שלום".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.