זהו הראשון מארבעה סיפורים קצרים: "בעצב תלדי בנים" ,
"משוגעת?", "אלו דברים שאין להם שיעור", "גן".

כל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך קריאתם יחד מעניקה להם ערך מוסף
. כדאי להתחיל כאן, ולהמשיך עם הקישור המצורף בסיום.

"Post Partum Depression" אומר הרופא, מלא חשיבות עצמית, אחרי
שהוא מסיים לחקור אותי: מה אני עושה כשאני קמה בבוקר, האם אני
מתקלחת ובאיזו תדירות, האם אני מחליפה בגדים, האם אני אוכלת,
האם יש לי כל מיני מחשבות "רעות", ואיך אני מטפלת בתינוק.
דווקא יש לי הרבה מה לספר לו - על הבקרים שלי, על האכילה, על
הטיפול בתינוק, ועל המחשבות הרעות,  אבל מנחם עונה על הכל
בשבילי. הוא מוסיף גם שלפעמים אני  מדברת בצורה משונה, כאילו
אני לא אני אלא מישהי זרה לו, וגם שאין לי מצב רוח, שאני ישנה
המון, שאני בוכה בלי סיבה, שלפני הלידה הייתי מושא קנאתם של כל
החברים שלו, שקודם הייתי אחרת, מושלמת. הרופא מקשיב בסבלנות,
ואחר כך כותב באותיות לאטיניות, מחוברות ומרשימות, את שם
המחלה,  ואת הכדורים שצריך לקחת.

כשהייתי קטנה, המורים אמרו לאמא שיש לי כתב לא ברור, כמו
לרופאים. אבל דווקא לרופא הזה יש כתב יפה וברור. הכל שונה
עכשיו ממה שהיה, כשהייתי קטנה. אתם מכירים את הילדים האלה שעוד
לפני שנולדו ידעו שהם יהיו מושלמים? אז זהו. ככה בדיוק זה היה.
תהרגו אותי אם אני אבין את זה פעם, אבל כולם ידעו שאני אהיה
מושלמת. כאילו שאפשר לראות את זה בבדיקות אולטרא-סאונד , או
להרגיש את זה לפי צורת העובר בבטן, או לפי הבעיטות. כאילו
שאפשר בכלל לקבוע אם מישהו מושלם על סמך תשעה חודשים. ובכל
זאת, עלי פשוט ידעו שאני אהיה מושלמת. האבסורד הגדול בכל
העניין הוא, שההורים שלי אפילו לא ידעו אם אני זה "היא" או
"הוא", כי הם לא רצו לשאול את הרופא. אבל מושלמות - זה כן. ואז
נולדתי, ואמא אומרת, שזה היה באמת כמו שהם ציפו - מושלמת.

בדרך הביתה אני שואלת את מנחם מה המחלה הזו שהרופא דיבר עליה,
ומה הכדורים שהוא רשם. "דיכאון. דיכאון אחרי לידה," הוא אומר
בחוסר סבלנות, "ממתי את לא מבינה אנגלית? והכדורים האלו הם
שטויות, אני לא מתכוון אפילו לקנות אותם. מה שאת צריכה זה פשוט
להוציא את השטויות האלה מהראש שלך. מחר בבוקר את תקומי,
תתלבשי, תאכלי, תלכי לגן הציבורי ותשבי יחד עם כל האימהות
האחרות. זה מה שאת תעשי, והכל יהיה בסדר".

שטויות, הוא אומר, בטח שבשבילו הכל שטויות. הוא התעלף רק
מלראות את חדר לידה, אני הייתי שם, אני זוכרת כל חלקיק שניה
מהשעות הארוכות ששכבתי חסרת אונים על המיטה הזו, תוהה איך זה
שכל הנשים שהגיעו אחרי ילדו כבר מזמן. ניסיתי להבין מה כל כך
מיוחד בי, ולמה רק מעלי גוהרת בכל החלפת משמרת קבוצה אחרת של
רופאים ומתמחים, כאילו שאני היולדת היחידה בבית החולים הזה,
אבל לא הצלחתי להבין והתביישתי לשאול.  לא היה ברור לי איך
זכיתי לכבוד המפוקפק הזה לשכב פסוקת רגליים, בעוד אחות תורנית
מכריזה מדי כמה זמן "יש לנו פתיחה של..." בקולי קולות. אני
בטוחה שכל מי שעבר במסדרון יכול היה לשמוע את הנתונים
המסעירים, כאילו שהיא בשוק מנסה להתמקח עם המוכר על מחיר
העגבניות. כל  זה היה משפיל, כל כך משפיל. אבל מה הוא זוכר?
הוא היה עסוק בלהתאושש מההתעלפויות החוזרות שלו, בכל פעם כשהיה
נדמה לו שאוטוטו לידה.

לא זוכרת כמה זמן שכבתי ככה, אמרו ששלושים ושש שעות, לפחות.
בשבילי זה היה נצח, אבל בסוף הגיע גם תורי. "תלחצי, תלחצי!
ת-ל-ח-צ-י, עוד עוד עוד, כן! יופי! רק עוד קצת". זה כואב,
רציתי לצרוח, אבל לא העזתי, לא ידעתי אם מותר, מה תגיד
המיילדת, ומנחם שמחכה בחוץ וישמע את הצרחות?  לא הייתי בקורס
הכנה ללידה, מנחם אמר שלא צריך וכמובן הסכמתי. אולי זה היה
עוזר, לפחות הייתי יודעת שמותר לצרוח. "תנשמי לאט, הוא כבר
בחוץ, הנה הראש שלו, תראי, עוד דחיפה קטנה אחרונה וזהו. בן! יש
לך בן!"  קולה של המיילדת רועד מהתרגשות, כאילו שזו הפעם
הראשונה שהיא מיילדת בן. בן, נולד לי בן, תהיה ברית, כמה
שהמשפחה תהיה מרוצה, הילדה המושלמת ילדה ילד מושלם. אבל למה
אני לא מצליחה להרגיש את אווירת החג שבחדר? זה בטח העייפות,
הלידה, ההתרגשות, הדרך הארוכה לבית החולים. שנת לילה טובה, זה
מה שאני צריכה. מחר - מחר הכל יראה אחרת.

רק שבבוקר זה לא נראה אחרת, גם לא בבקרים שלאחר מכן. הברית
עברה, ההתרגשות הראשונית דעכה, הפרחים שקיבלתי נבלו, המתנות
התיישנו, זרם איחולי המזל טוב פסק, החיים חזרו לשגרה, רק אני
לא. כלומר אני כן, אבל לא ממש: הנקתי, רחצתי, חיתלתי, השתדלתי
לעשות את כל מה שאמא צעירה אמורה לעשות. אבל בפנים, בתוך הלב,
הרגשתי חלל גדול, ובסוף הייתי חייבת להודות, ביני לבין עצמי,
שלא הצלחתי לאהוב את התינוק הזה שנולד לי. מדי פעם עמדתי מול
המראה, מנסה לחקות את ההבעה האימהית שראיתי אצל מיכל או אפרת,
שילדו לא מכבר. לרגעים היה נדמה לי שהצלחתי, אבל לרוב לא.
כשאני חושבת על זה ברצינות, נראה לי שכל אישה היתה נכנסת
לדיכאון אחרי שהיא שוכבת שלושים ושש שעות בחדר לידה, ובסוף
מיילדים אותה בלי אפידורל, כי בעלה התנגד. האמת היא בכלל שלא
כל כך בער לי ללדת, אבל מנחם והמשפחה שלו לחצו. כמה רבנים
ראיתי, כמה סגולות וקמיעות קיבלתי: מים קדושים בימים זוגיים,
פרקי תהילים בלא זוגיים, הקפתי קברים והדלקתי נרות. פלא שלא
נולדה לי שלישיה, לפחות.

מנחם מוריד אותי בבית, וממשיך לישיבה. "דיכאון אחרי לידה", הוא
אמר. אני מנסה לחפש אם כתוב משהו על המחלה הזו בספרים שיש לנו
בבית. סוקרת מדף אחרי מדף: "אורות התשובה", "איש חסיד היה",
"משנה ברורה", "שולחן ערוך", "כתבי הרמב"ם". לא, אין כאן שום
דבר שיכול לעזור. נו למה ציפיתי? הכל נכתב על ידי גברים.  אני
מתיישבת ובוהה בעשרות ספרי הקודש המסודרים בקפידה בספריה. בקצה
המדף אני מבחינה בתנ"ך שקיבלתי בסיום בית הספר היסודי. תנ"ך,
תנ"ך, נדמה לי ששם דווקא היה משהו קשור. אני מנסה להיזכר,
"בעצב תלדי בנים..." אני מצליחה לשמוע בקושי את קולה המתנגן של
המחנכת מכיתה א', רותי נדמה לי שקראו לה. כן, כך אלוהים הבטיח
לאישה אחרי שאכלה מעץ הדעת.  האם לזה הוא התכוון? אני צריכה
לרשום את השאלה הזאת, שלא אשכח היום בערב לשאול את מנחם, אולי
זה ישכנע אותו שאני נורמלית, שזה קורה לכולן, שזה בעצם אומר
שאני ואלוהים חברים טובים, שזה הכל כתוב כבר בתורה, הוא יהיה
מרוצה, אולי הוא אפילו ירשה לי לקחת את הכדורים שהרופא נתן.
אני מחייכת לעצמי, מרוצה, וניגשת לטלפון: "אמא, אמא, אני שוב
מושלמת!".  


כדאי להמשיך עם "משוגעת?" :
http://stage.co.il/story.html?story=158986