צלצול הסלולרי קוטע את קו מחשבתי העמוק בעליל-מרק התירס החם
שאכין לי בדירה. יום חורף קר, גשם לפרקים, באופן מפתיע, בדיוק
כמו שהבטיח החזאי. חוזרת מהאוניברסיטה, עוד יום שמנסה להגדיר
מחדש את גבולות הדת שלי, או במילים אחרות - איך אני מרגישה
במכנסיים. מספר הטלפון של הבית מופיע על הצג. "שלום," קול לא
מוכר מעברו השני של הקו "ליאת?", "כן," אני עונה בחשדנות
בניסיון להבין, מי נמצא אצל ההורים, ומה הוא רוצה ממני. "ליאת,
מדבר אלי מהמשטרה, אחותך לא הרגישה טוב, לקחו אותה לבית
חולים." "מה?", אני שואלת, תוך ניסיון להעלות במוחי את כל
האנשים שיכולים להיות שם בבית, ואת המניעים שלהם לעבוד עלי
בטלפון. (אלי מהמשטרה, כן בטח, חפש לך קורבן אחר). "ליאת,
תשמעי, אחותך וההורים נמצאים בבית חולים, תבדקי".
"שלום, הגעתם לתא הקולי של אפריים אין באפשרותי לענות כעת, נא
להשאיר הודעה." אבא לא זמין. נפלא.
"אתה לא יכול עלי", היא אומרת לך בהנאה מופגנת. "משוגעת אחת",
אתה עונה לה, "אם לא תקומי, תתלבשי ותצאי עכשיו, אני מוציא
אותך בפיג'מה החוצה, ומצידי, שכל השכנים יצחקו". "נדמה לך!"
היא מקיימת איתך דיאלוג בלתי נשמע, ונשארת במיטה, "נדמה לך".
כבר שלושה חודשים, שהימים שלכם נראים בדיוק אותו דבר. היא לא
יוצאת מהמיטה, לא אוכלת, לא מתקלחת, לא מתלבשת, לא מסתרקת,
ובוודאי שלא מטפלת בתינוק. אתה קורא לה "משוגעת" והיא, עם כל
יום שעובר, מוכיחה לך שאתה צודק. "למה שתשקר," היא אומרת,
"רצית משוגעת - תקבל אחת". אתמול למשל היא זרקה מהחלון את
מכשיר הטלפון שבדירה, שלשום - את המשקפיים שלי, בשבוע שעבר
תלשה בכוח את ארון הנעליים מהקיר. אני תוהה האם מעשיה נובעים
מהרצון להכעיס אותך, או באמת מתוך טירוף, ואין לי תשובה, כמו
גם להרבה שאלות אחרות, שמתרוצצות לי בראש בזמן האחרון.
"מה שלומה?" אמא שואלת אותך בטלפון.
"רע, רע מאוד, הפסיכיאטר שינה לה מ"פרוזק" ל"סרוקסט", אבל שום
דבר לא השתנה," אתה עונה לה, "מה שהכי רע זה שהיא היתה חולה
עוד קודם, מאז שהיא היתה ילדה, אבל אתם לא סיפרתם", אתה ממשיך
בטון מאשים.
"היא לא היתה חולה קודם", אמא מנסה להציל מעט מכבודה האבוד,
ולספר לך שוב, בפעם המיליון, איזו תלמידה מצטיינת היא היתה,
כמה חברים היו לה לפני החתונה, ואיך החניכים שלה בסניף העריצו
אותה. אבל אתה לא מאמין. לא רק שאתה לא מאמין, אתה גם טורח
לשנן את זה באוזני אמא שוב ושוב "לא יוצאים מזה כל כך מהר, היא
תמשיך לקחת כדורים כל החיים שלה, רבנים אמרו לי שבמצב כזה
מתגרשים, אבל אני אוהב אותה".
אתה יכול לעבוד על כולם, אולי אפילו עליה, אבל לא עלי. אוהב
אותה אמרת, ממש אוהב אותה. אולי את עצמך אתה אוהב, כשאתה פוסע
ברחובות העיר והיא לצידך. בחורה חכמה, זו שעזרה לך ללמוד
למבחנים בישיבה, גבוהה, יפה, עיניים גדולות וכחולות, אחת כזו
שכולם מסובבים אחריה את הראש ומקנאים, בך. מקנאים בך על שהיא
אשתך. אתה אוהב אותה, כשהיא מגישה לך את הארוחה, שואלת איך עבר
עליך היום, מכבסת את הבגדים שלך, ומסדרת אותם בקפידה, מגוהצים
ומעומלנים בארון, ככה אתה אוהב אותה. אבל עכשיו כשהיא חולה,
כשטרם הצליחו להבין את המנגנון שעומד מאחורי ההתנהגות שלה, לא
כל שכן להגיע לאיזון תרופתי, ואין מי שימלא את מקומה בתפקיד
הרעיה הקטנה והאוהבת, לאן נעלמה האהבה שלך?
"אתה לא יכול עלי", היא אומרת. "זה לא משחק שחמט או שעשועון
טלויזיה", אני מנסה להסביר, "אין כאן מפסידים ומנצחים, וזו לא
תחרות נושאת פרסים. זה החיים, החיים שלך, ואנחנו רוצים לעזור",
אני בוררת את המילים בקפידה בתקווה שהשימוש בשפה פשוטה יחדור
את השריון העבה שפיתחה, אבל היא בשלה. "אתה לא יכול עלי," היא
אומרת לך בגיחוך מתנשא, "אף אחד לא יכול", מוסיפה כשהבעה מנצחת
על פניה.
צלצול הסלולרי קוטע את קו מחשבתי. יום חורף קר, גשם לפרקים,
באופן מפתיע, בדיוק כמו שהבטיח החזאי. אני בדרך לבית החולים.
מרק התירס יחכה להזדמנות אחרת. עכשיו המספר של אבא מופיע על
הצג. "מה קרה?" אני שואלת קצרת נשימה. שתיקה. "מה קרה?" אני
חוזרת על השאלה. עדיין שתיקה. "התקשרו אלי מהמשטרה", אני
צועקת בחוסר סבלנות מופגן, בניסיון להבהיר שהאיטיות האופיינית
שלו ממש לא מתאימה לי עכשיו. "היא קפצה," הוא מבטא את המילים
סוף סוף, "אנחנו בבית חולים".
קפצה? אבל אלי מהמשטרה אמר שהיא לא הרגישה טוב. פתאום אני
מחליטה שאני מאמינה לו, לאלי. מה פתאום קפצה. ובית חולים? זה
סימן טוב, לא? זה אומר שהיא חיה, לא? מזל שהחלפתי לחצאית, רק
זה חסר לי, שהיא תראה שהתחלתי ללבוש מכנסיים.
"זה עניין של זמן" הרופא אומר.
זמן.
אז מה עכשיו? אני אשב ואחכה למוות שלה?! כנראה. בזמן שאני
מחכה, המחשבות לא מרפות. מה היה קורה אם הייתי מגיעה קודם? אם
הייתי הולכת הביתה ולא לדירה? ואולי אם הייתי מתקשרת? בינתיים,
בזמן הזה שהרופא אמר שייקח, אני מבטיחה לעצמי שזהו, יותר לא
אלבש מכנסיים. אני אפילו מתפללת בבית הכנסת של בית חולים,
מייחלת לנס, אבל גם זה לא עוזר. ואז, כשהמוניטור מתחיל לצפצץ,
והקו הופך ישר, רגע לפני שהרופא שואל אם אנחנו מעוניינים
בנתיחה, דקה לפני שמכסים אותה בסדין, אני רואה את אותה הבעה
מנצחת ושומעת אותה אומרת "אף אחד לא יכול עלי" ומבינה, מבינה
שצדקת. אף אחד, מלבד הדיכאון ,כנראה.
כדאי להמשיך עם "אלו דברים שאין להם שיעור":
http://stage.co.il/story.html?story=157714
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.