הפיאט הקטנה שלו הזדחלה במעלה כביש נטוש, והוא נהג עצבני.
רגליו רעדו, וכשעמד בצומת כשהרמזור הורה לו לעצור, תופף
בעצבנות על ההגה. הוא לא הבין מניין המזל הרע הזה שרדף אותו
פתאום- דבר ממה שתכנן, לא התבצע. דמו זרם במהירות בעורקיו,
והוא היה חייב להשתחרר מהמתח הרב שאפף אותו. כשהביט למושב
שלצדו, ראה את התיק השחור והגדול שהוטבע עליו באדום לוגו של
חברת קולה. בתוכו הכניס מבעוד מועד אביזרי תחפושת שונים, וכל
מיני דברים שיזדקק להם כשיבצע את החלק האחרון של תוכניתו.
הוא חבש על ראשו פיאה שחורה ארוכה, צבע את גבותיו הכתמתמות
בשחור, ועיבה אותן. לאחר מכן, הוסיף גם שפמפם שחור, וחייך
לעצמו כשהביט במראה. כשהתרצה, נסע לרחוב ארוך ואפל, בו הציעו
את גופן נערות בנות 14 לצד "קשישות" בנות 45.
הוא תר אחר צעירה ממוצא אסייני. הוא החל להימשך אליהן מאוד
בעיקר לאחר שביקר בפטאייה בתאילנד ובארצות המזרח הרחוק השונות-
בעיקר יפן- וזכה לחסדיהן (תמורת כספים כמובן) של בנות המקום
מלוכסנות העיניים.
ואז, הוא ראה אותה. דקיקת גוו, עדינה ושברירית בעלת שיער שחור
פחם חלק. הוא עצר לידה, ובחן אותה. עיניה המלוכסנות, אפה הקטן,
ושפתיה הדקות- חייכו אליו בהזמנה. הוא העריך את גילה בלא יותר
משמונה-עשרה. מושלמת.
היא טופפה לקראתו בעקבים דקיקים ובבגדים צמודים שחורים שהבליטו
היטב את רזונה ואת חיוורון פניה.
"מאזו?", שאל אותה.
היא הנהנה, פתחה את הדלת, והשתחלה פנימה.
הם נסעו כעשר דקות, עד שהגיעו למוטל ישן וזול, שהיה ממוקם
ברחוב אפל, בו נהג להגשים את תשוקותיו כשהזדקק למקום פרטי
ודיסקרטי. הוא שילם 17 דולר לשעתיים לפקידה זועפת בת חמישים,
וגרר אחריו את הנערה לחדר בקומה השנייה. הוא לא יכל עוד לחכות.
הם נכנסו לחדר, והוא נעל את הדלת בקפידה, תוך שהוא משליך את
תיקו לרצפה. הוא השתרע על המיטה הרחבה והממורטת שחרקה עם כל
תזוזה קטנה שלו. טיח שהתקלף עם כל תנועה, נשר על הרצפה לצד
לכלוכים לא מזוהים אחרים. הוא ציין לעצמו בסיפוק מלווה בגועל
שכפי הנראה שירות החדרים ורמת הניקיון במוטל הזה ממש ירודה,
ויחלוף זמן רב עד שמישהו יכנס לנקות כאן.
הנערה לא חיכתה זמן רב. במקצוע שלה, כמו במקצועות רבים אחרים,
זמן שווה כסף, והיא זקוקה לכסף הזה כאוויר לנשימה, כדי לשלוח
את הכסף למשפחתה ביפן.
"אני המלכה, קבל אותי טוב", הכריזה באנגלית צולעת, ולאחר מכן
הוסיפה: "דוריי!" (עבד, יפנית).
"רוזוקו זמה", (מתקפת נרות, יפנית), ביקש ממנה את העינוי האהוב
עליו.
היא הורתה באצבעה העדינה על בגדיו, מסמנת שיתפשט. בנג'מין הסיר
את בגדיו במהירות, והניח אותם ליד המיטה. היא שלפה קונדום
משולי מגפה, והלבישה אותו בזהירות ובמיומנות על איברו. היא
שלפה מתיק קטן שהיה עמה תמיד זוג אזיקים כסוף, וקשרה את ידיו
במהירות. לאחר מכן הוציאה נר ארוך ולבן, והדליקה אותו בעזרת
המצית ששכן בקביעות בקופסת הסיגריות שלה. בנג'מין היה מתוח
כולו. הוא ידע מה היא עומדת לעשות, אך חוסר האונים שלו מולה,
ריגש אותו. היא ישבה על אזור חלציו, והציבה את הנר בצורה
מאוזנת מעל לפטמתו הימנית. הנר טפטף טיפות שעווה זעירות וחמות
על עורו ועל פטמתו. גופו התעוות, והוא נשך את שפתו בכאב. היא
המשיכה לטפטף את הנר מסביב לחזהו, וכשהנר נשרף עד המחצית, היא
חייכה לקראת המהלך הבא המכאיב באמת.
היא לעולם לא תבין את הגברים האמריקנים האלה, ואת בקשותיהם
המוזרות (למרות שגם ליפנים יש את השיגעונות שלהם), אך זה לא
הפריע לה כל עוד היא קיבלה את כספה.
היא הטתה את הנר למצב מאונך, כך שטיפות שעווה לבנות ורותחות
צנחו בעוצמה ובמהירות גבוהות יותר ממקודם. הטיפות צרבו את
עורו, ושרפו את שיערות חזהו המסולסלות והוא התפתל  במיטה
מעינוי האש הזה שכה אהב.
"אוגוסאמה! יאקטה, יאקטה!", (או נסיכה, תשרפי אותי, תשרפי
אותי!, יפנית),
צעק לה, ספק בהתחננות, ספק בפקודה.
לאחר שהסתיים הנר, היא הלקתה אותו בידיה, ושרטה אותו בציפורניה
המלאכותיות הארוכות הצבועות בלאק מתקלף, מותירות אחריהן שבילים
אדמדמים.
הוא התחנן ביפנית שתרביץ לו חזק, והיא צעקה עליו: "באד, באד
אמריקן".
הוא חשב, שהיא לא יודעת כמה.
היא נטלה אלת עץ דקה הדומה לאלה המשמשת שוטרים, ולה משמשת
למשחקים קשים יותר או פחות, והפליאה בו את מכותיה על בשרו
שהאדים כאש.
"אינו!", (כלב, יפנית), הצליפה בו, ומשכה בשערותיו לאחור.
צעקותיו וגניחותיו התערבלו בסופת קולותיה הדקים, עד שישבה
בתנופה מהירה על איברו התפוח. היא החלה להזיז נמרצות את אגנה,
מוחצת את איברו בין רגליה. לבסוף כשהבחינה שגמר, התרוממה
באדישות, ונעלה את מגפי העור שלה. היא הביטה בו בתשישות פיזית
ונפשית כאחד, והושיטה את אצבעותיה הלבנות לעברו.
"money ",  אמרה באנגלית רצוצה את אחת המילים היחידות באנגלית
שידעה, למרות שהותה הארוכה באמריקה.
"עוד לא סיימתי איתך", השיב בנג'מין, כששפתיו הפכו לפס דק של
רשעות.
היא הביטה בו במבט תמוה. הייתה לה הרגשה לא כל כך טובה. בעבר
כבר ניסו לקוחות להתחמק מתשלום, או אפילו לאונסה, אך היא
הצליחה תמיד איכשהו לצאת מזה. חושיה צעקו לה לעזוב, גם ללא
הכסף. היא הביטה לכיוון הדלת, ונחרדה לגלות שהמפתח אינו תקוע
במנעול.
"בבקשה... אני ללכת, לא כסף", גמגמה בחוסר אונים.
"את לא ללכת לשום מקום", לעג לה בנג'מין.
הוא משך אותה בפראות למיטה, ושלף את אזיקיו המשטרתיים השונים
כל כך מהאזיקים הפשוטים שלה. הוא נעל אותם על פרקי ידיה, נפנף
במפתח מול עיניה, והשליך אותם מעבר לחלון, לנגד עיניה ההמומות.

הוא הביט במספר נרות שבצבצו מתיקה, וחייך חיוך שטני. דמיונו
פרץ את גבולותיו הישנים והמצומצמים. בעולמו החדש, כבר לא היו
חוקים; כבר לא היה מי שיאכוף אותם;
הוא הדליק אחד מהם, והביט כמהופנט באש.
"את חתיכת זונה", אמר לה בקול קפוא. "צריך לטהר אותך מהלכלוך
ומהרפש שאת מתפלשת בהם. גופך טמא, ואני הולך לטהר אותו ואת
נשמתך החוטאת".

הוא נזכר במיסות של ימי ראשון בכנסיה הקטנה אליה נהג ללכת
בילדותו. המיסות שנשמעו לו הקסומות ביותר היו כשהכומר סיפר על
החיים שיש לחוטאים אחרי המוות בגיהנום ועל העינויים הנצחיים
בגופם ובנשמתם החוטאת. הוא זכר שהגיהנום הוא המקום הלוהט ביותר
שנוצר אי פעם על ידי האל, ודימה בראשו שמסביב למיטה במלון
המעופש יש עמקי לבה רותחת וגועשת, עשן אביך שמיתמר אל על,
ושדונים שחורים כפחם שמאיצים בו למלא את שליחותו.
הוא הוציא את ארבעת הנרות מתיקה, והדליק אותם, מניח אותם בזה
אחר זה בכל פינה בחדר קטון המידות. היא הביטה במעשיו, המומה
ומפוחדת מכדי לזוז. היא גם ידעה שאין טעם לברוח. אין לאן. היא
רק קיוותה שהסיוט שהחל יסתיים כבר.
הוא ישב על אגנה, וטפטף את הנר על עורה החלק והמשיי. השעווה
החמה צרבה את עורה עם כל טיפה שנשרה, והיא הביטה בנר באימה.
מעודה לא דמיינה את הכאב שמסבה השעווה החמה. עורה נעשה חידודים
חידודים, ושערותיה סמרו. הוא טפטף שעווה צמוד לפטמותיה, עד
שהלהבה הזעירה כמעט שרפה אותן. הוא ירד עם הנר תוך כדי טפטוף
אל בין רגליה, והטה את הנר למצב מאונך. הלהבה שרפה את השערות
הרכות שם, והיא חשה טיפת שעווה שורפת חודרת לתוכה.
היא צרחה ובכתה, מתחננת שיפסיק, אך צריחותיה הנואשות רק דרבנו
אותו להמשיך. כשהחליט שצעקותיה מסוכנות לו, הוא נטל את חולצתו
המיוזעת , גלגל אותה ודחף אותה לפיה. הוא הרים את האלה שעד
לפני זמן קצר הכתה אותו, והעביר את אצבעותיו החיוורות לאורכה,
חש את חלקותו הקשה של העץ.
הוא הכה אותה נמרצות, מקלל אותה, צורח עליה ומעניש אותה בכאב
עד שלא חשה עוד בדבר. הוא הרים את גופה הליאה , והצמיד אותה
לקיר. הוא אחז באחד משדיה, ובתנופה אחת ומהירה נעץ את איברו
לישבנה. היא רצתה לצרוח, אך כוחה לא עמד לה, והחולצה המסריחה
שיתקה אותה. מעולם לא הסכימה לבצע מין אנאלי; זה היה הגבול
האדום שלה ושל רבות מבנות עמה.
הוא חדר לתוכה בכוחניות, אוחז בשיערה הארוך ומטלטל את ראשה לכל
עבר. סחרחורת וכאב חד הציפו את גופה בגלים, עד שלא חשה עוד
דבר. הוא זרק אותה למיטה, מביט בשביעות רצון בטיפות הדם שזלגו
מישבנה. עיניה המזוגגות  בהו בתקרה המצהיבה משנים, ולא ראו עוד
דבר.
הוא הצמיד את כפות רגליה הזעירות אחת לשניה, וקשר אותן בעזרת
צעיף דקיק ושקוף שמצא בין אביזריה בתיק. לאחר מכן הוא נטל את
האלה, והצמיד אותה לגרונה, בכל פעם מהדק אותה יותר ויותר,
מצמיד את גופה למזרון. מוחה ניבא לה רעות, אך היא לא יכלה
להתנגד; בראשה היא כבר ראתה את הסוף. על עור פניה הצהבהב החל
להתפשט גוון חולני של כחול, והיא חשה את האוויר עוזב את
ריאותיה, את נשימתה נוטשת אותה.
הוא החליט לא להקל עליה את מותה הקרב, ודימה בראשו שהיא-היא
לורה, הכלבה שנשבע לנקום בה.
הוא שלף את הסכין מכיס מכנסיו, אותה אחת שהועיד ליטול בה את
חייה של לורה, ולא יכל. הוא קרב אותה לגרונה, לפני האלה שסביבה
כבר התפשטו כתמי לחץ סגולים- כחולים, וכשראה את עיניה הצרות
מתרחבות ונפערות באימה, שיסף באבחה אחת  את גרונה, ושמט את
הסכין ביד רועדת לצדו על השטיח הכחול הממורט.
גרונה קפץ מעלה עם גופה, פרפר קצת, ואז נח בהשלמה עם מותו
ברפיון משונה ולא טבעי.    
לבו פעם במהירות של סוס מרוצים, ואז החל להאט את  פעימותיו
בדקות הדממה המעיקה שהזדחלו באיטיות מדהימה. חזהו עלה וירד,
וריאותיו התנשפו בכבדות, חזרו כמעט למצב רגיל, והאדרנלין שהציף
את עורקיו, נסך בגופו חמימות נעימה כאילו השתכר בזה הרגע מנקטר
האלים המתוק ביותר שנוצר אי פעם.
הוא ישב על אגנה עוד מספר דקות, מביט בריחוק מה בגופתה הרפה,
כאילו מותה אינו קשור בכלל בו. הוא צפה בעניין, כמו זאטוטים
הצופים בשביל נמלים המזדחלות אל קינן במסע בלתי פוסק, בסילוני
הדם החם והאדום שפרצו מהעורק הראשי בגרונה שחתך.
הסילון התמעט ונחלש לכדי זרזיפים שזלגו על עורה הבהיר כנחלים
קטנים האצים בדרכם אל הים. מבטה הנוגה שנותר קפוא לעבר התקרה,
לא העביר בו אף צמרמורת קלה, ושום תחושת חרטה לא חלפה בגבו,
למרות הרצח שזה עתה ביצע.
ריח הדם הטרי שנמהל בריח זיעתו המאומצת ובריח זיעתה המפוחדת,
נמוג אט אט בין הצללים המאורכים שנמתחו על הקירות האפלוליים
מהנרות.
הוא התרומם בכבדות, משך מפיה באדישות מעושה את חולצתו הספוגה
בדם, ותחב אותה בשקית ניילון שחורה ואטומה. הוא גרר עמו את
השקית והתיק לחדר השירותים הזעיר שהואר בנורה קלושה שהבהבה מדי
פעם, רומזת על חייה שעומדים להיגמר, בדיוק כמו הנערה ששכבה
בחדר הסמוך. הוא סקר את עצמו במראה, והחל לקלף את השפם, הפיאה
ולשטוף את האיפור. לאחר מכן שלף מהתיק פיאה קצרה חומה
ומדובללת, והניח אותה על ראשו. צחקוק קטן נפלט מפיו, לאחר
שדימה את הפיאה לחתול דרוס שנח על ראשו.
הוא ליטף את זיפיו בני שלושה הימים שגידל כדי שלא יזהו אותו,
ולאחר מכן התגלח בעדינות וביתר תשומת לב, דואג לכך שלא יחתך
כדי שלא יישארו סימנים מזהים.
הוא הניח בתוך עיניו צמד עדשות ירוקות שקנה, והביט במראה. כעת,
איש לא יזהה אותו.
לאחר מכן, הוא החליף את בגדיו לג'ינס משופשף וחולצה פלנל
משובצת ומכופתרת, והכניס את הבגדים לשקית גם כן. לאחר שוידא
שהכל נקי, ולא נותר כל סימן מפליל, הכניס את כל דברים לתיק.
הוא תהה אם כדאי לו לקחת גם את האזיקים והאלה, אך הוא מיהר,
ולא רצה לשאת עמו משא נוסף ולא נחוץ. הוא הביט מבט אחרון בגופה
השרועה על המיטה, וחייך.
בנג'מין יצא מהדלת, וכשנעל אותה אחריו, תוך שהוא מעלים את
המפתח בכיסו, ומתכונן לצאת דרך יציאת החירום, חשב שהחופש מעולם
לא היה קרוב יותר וקורץ יותר.
הוא מישש בכיס פנימי במעיל הדק  את דרכונו ותעודת הזהות החדשים
והמזויפים שהכין מבעוד מועד אצל פושעי רחוב מהעולם התחתון שזכה
להכיר בעבודתו. הם היו חייבים לו טובה מימים עברו, וכעת הגיע
הזמן לנצל אותם.
עם המכונית הוא יברח למדינה אחרת, יחביא אותה היכן שהוא עם
הראיות המפלילות. אולי הוא אפילו ישרוף את המכונית עם הדברים
בתוכה.
הם לעולם לא יתפסו אותו, הוא היה בטוח בכך. חוץ מזה, הפתעה
מחכה להם כאן, ועד שיגלו אותה, הוא כבר יהיה רחוק, מחוץ להישג
ידיהם, עם בירה ביד אחת, ובחורה יפה ביד השנייה.
חיים חדשים עכשיו יתחילו עבורו, והוא קיווה שהפעם לשם שינוי,
הם יטמנו בתוכם רק דברים טובים.
 



מתוך רומן: "העין השלישית", חלק
ראשון:http://stage.co.il/Stories/227900