הסיפור מבוסס  על סיפור קצר באותו שם של אליק אוסטר, יוצר
ויצור בפני עצמו: http://stage.co.il/Stories/90138.
מוקדש לך, אליק.



שולחן מספר 3 תמיד היה בעיה. נירה חשבה שזה אולי המיקום שלו,
בפינה, מוסתר בחציו מאחורי עציץ, שמשך אליו את כל הלקוחות
הבעייתיים.  הנודניקים שרצו לדעת מה יש בכל מנה ומנה  ובסוף לא
הזמינו כלום, שבורי הלב שהיו בוהים בך כששאלת אותם מה הם
רוצים,  התמהוניים, המתבודדים, האכלנים הכפייתיים- בכל פעם
שחשבת שראית כבר הכל היה שולחן 3 מזמן לך עוד דוגמית של פסולת
חברתית אומללה שהעולם הקיא מתוכו. ועם המזל שלה, דווקא היא,
נירה, חייבת לקבל אותו. היא תמיד ידעה שאריה, אחראי המלצרים,
לא ממש נוטה לה חיבה, אבל רק בזמן האחרון התחילה להבין עד
כמה.
ועכשיו הבחורה הזאת, יושבת שם כבר שעתיים. בהתחלה היא נראתה
דווקא די נורמלית, לא אחת שתעשה בעיות. אפילו הזמינה את
הקפוצ'ינו היקר, בלי להתקמצן ובלי לחקור מה יש בפנים. רק כשהיא
שפכה לתוכו את שקית הסוכר השמינית נירה התחילה לקלוט שהיא
מתעסקת פה עם החומר הרגיל של שולחן 3. הבחורה כמובן לא שתתה את
הקפוצ'ינו, אלא בעיקר עירבבה אותו שוב ושוב ועשתה נסיונות
יצירתיים לבדוק מתי הכפית תתקע מרוב סוכר. אחרי הרהור קצר
סיווגה אותה נירה בקטגוריית "שבורות הלב". מעניין מתי היא
תקלוט שהבחור לא עומד להגיע. היא קיוותה שזה יהיה אחרי שהמשמרת
שלה תיגמר, כי בחורות שחיכו שעתיים לבחורים שלהם, ועוד בשולחן
מספר שלוש, בדרך כלל נטו לסצינות פומביות ומאוד לא נעימות
כשהגיע הזמן ללכת. זה לא היה מחזה נדיר במקומות כאלה: העציץ
הזה כבר טעם את כל מגוון המנות שהוגשו במקום, וצוות המנקים למד
לזהות ממבט אחד את אלה שמשליכות למרחקים ארוכים במיוחד. היא
הסתכלה על מדיה החדשים והזכירה לעצמה להישאר במרחק בטוח.

רק שנירה טעתה. הבחורה בשולחן 3 בכלל לא חיכתה למישהו.
היא ארבה לו.
הוא היה מגיע כל יום בסביבות שש, לפעמים עם אנשים, בדרך כלל
לבד, שותה משהו, מביט בשמיים המשחירים, משלם, הולך.
הבחורה האורבת חשבה שאולי הוא מאוהב באחת המלצריות פה, אבל היא
לא הצליחה לזהות מביניהן אף אחת שתיראה כאילו שהיא שווה
שיבזבזו עליה 16 ש"ח על בסיס יומי. אולי  רק הבלונדינית הזאת,
זאת ששאלה אותה קודם בחשש אם היא רוצה אולי עוד משהו, נזהרת
שלא לחייך יותר מדי.  אחרי התבוננות נוספת היא החליטה שלא.
השיער שלה יפה, אבל האף ממש עקום, והיא גם מאופרת יותר מדי.
אולי הוא סתם מחפש מקום להתבודד.
היא החליטה שאם הוא לא יגיע עוד חצי שעה היא תלך. יכול להיות
שהוא ראה אותה מבחוץ והחליט לא להיכנס. למרות שהיא ממש השתדלה
להסתתר מאחורי העציץ הזה.

נירה הגניבה עוד מבט בבחורה היושבת, והסיטה מיד את ראשה
כשגילתה שהבחורה מסתכלת עליה בחזרה, בהבעה מזוגגת. היא שקלה
לשנות את הסיווג ל"תמהונית". לפחות היא לא מנסה לדבר עם העציץ.

עדיין.
הבחורה פתחה עוד שקית סוכר, ורוח שפרצה פנימה מבעד לדלת הנפתחת
בידרה את שיערה. לבית הקפה נכנס בחור מוכר, אחד מהקבועים. נירה
ציינה לעצמה שהוא איחר היום. היא עמדה לגשת אליו כשראתה
שהבחורה קמה לפתע ממקומה ומתיישבת מול הבחור.
"זה יותר גרוע ממה שחשבתי" הבזיקה מחשבה בראשה "היא
מהמטרידנים".
אבל הבחור, למרות שהופתע למדי, לא נראה יותר מוטרד ממה  שנראים
בדרך כלל אנשים שפוגשים מכר ותיק שממנו הם ניסו להתחמק. אחרי
כמה שניות צפיה נירה נרגעה.
אולי בכל זאת זה יהיה יום שקט למנקים.

"היי! איזו הפתעה! מה שלומך?"
"תפסיק כבר עם השאלה המטומטמת הזאת, אתה יודע שאני אף פעם לא
יודעת מה לענות עליה."
הוא זע בכסאו בחוסר נוחות.
"מצטער באמת שאכפת לי.."
"אבל לא אכפת לך. אם היה אכפת לך היית טורח להתקשר. או לשלוח
לי מכתב, או לבוא. לא היית פשוט מתנתק ככה."
"אני מצטער." אמר הבחור הקבוע  "לא רציתי לפגוע בך."
ידה של נירה, שניגבה שולחן סמוך, נעצרה. זה בהחלט נשמע מעניין.
בית הקפה התרוקן כמעט כליל. אפילו שתי הסבתות המעצבנות משולחן
4 כבר ביקשו חשבון. היא התיישבה בשולחן קרוב וקיוותה שאריה לא
יחליט לערוך מפקד נוכחות.  
הבחורה גיחכה. "באמת שלא מתאים לך להיות כזה מלא טאקט. אתה
יודע, יכלת פשוט להגיד שאני לא שווה את הזמן שלך, שאני פוסטמה
קטנה, שקרנית כפייתית ומלאה בבולשיט, שאתה מעדיף להתעסק באינפי
במקום"
"הייתי יכול?"
היא לא חייכה.
"היית יכול. וזה לא היה פוגע בי כמו השתיקה שלך. אמרתי לך כבר
שנוטשים אותי די הרבה, אבל עד עכשיו רובם לפחות טרחו להמציא
איזה תירוץ. ואני מחכה פה כבר שעתיים בשביל לשמוע מה התירוץ
שלך."
היא הוסיפה בטון של שאלה: "או אולי אפילו את האמת?"
הוא הסתכל עליה ונאנח.  "את באמת רוצה לדעת את האמת?"
היא הנהנה.
שוב השתררה שתיקה. מתוך מסתורה שמאחורי השיח בשולחן מספר 3
הגניבה נירה מבט עצבני לכיוון המטבח, בדיוק בזמן בשביל לראות
את אריה מציץ החוצה. היא נאנחה- עוד שיחה שאת ההמשך שלה היא
כנראה תצטרך לדמיין בעצמה.

"את באמת רוצה לדעת את האמת?"
שתיקה. הוא יחשוב על זה שניה, אחר כך יחזיר לה מבט.
"טוב, חשבתי על זה קצת מאז שדיברנו, ואני באמת לא רוצה לפגוע
בך, אבל כנראה שזאת הדרך היחידה לגרום לך להפסיק לעקוב אחרי."
היא תביט בו בציפיה, הוא ימשיך.
"תראי, בהתכתבות, אתה אף פעם לא יודע את האמת על מישהו עד
הסוף."
"ואני לא הייתי מה שציפיתי?"
" לא ממש. האמת היא שאת מעצבנת. ואם אנחנו כבר מדברים על זה,
משעממת גם. כל מה שיכלתי לחשוב עליו בזמן שדיברת היה מתי תסתמי
כבר את הפה ואני אוכל ללכת לישון. את חושבת שאת נורא מיוחדת,
אבל את סתם פריחה שיודעת כמה שירים של אלתרמן בעל פה. וכל
התסביכים שלך, וההתבכינויות, והפרות הקדושות- זה אולי עובר
מסך, דארלינג, אבל בחיים האמיתיים זה לעוס יותר ממסטיק בן
שנתיים. ואגב, את צודקת. באמת אין לי זמן לבזבז עלייך."
במשפט האחרון היא כבר תהיה על הרגליים, מבטה יורה גיצים אל
ציפוי הקירות היקר של המסעדה.
"כל כך מתאים לך, אדון 'אני טוב מדי בשביל כל שאר העולם'. אז
זה מה שאתה חושב, מה? ולא מצאת דרך יותר טובה להביע את זה מאשר
לנתק איתי קשר?"
"תראי, אמרתי לך.." ידבר לאט. הוא לא ינסה לקום או לעצור אותה.

"כן, לא רצית לפגוע בי" קולה בנקודה שלפני הבכי, אבל כבר אחרי
התסכול "ואתה יודע מה, זה אשמתי. אני ביקשתי את זה. אני באמת
לא אטריד אותך יותר."
הוא ישתדל לחייך בצורה מתנצלת, אבל זה ייצא בעיקר חיוך של
הקלה.
לפני שהיא תצא ("הוא יצטרך לשלם על הקפוצ'ינו שלה" חשבה נירה)
היא תסתובב אליו עוד פעם אחת: "ורק למקרה שתתקף בעוד אחד
מהתקפי החרטה הצדקניים שלך- אתה באמת יכול לחסוך לי את בקשת
הסליחה לפני יום כיפור".
הדלת תטרק מאחוריה.

נקי וחלק, נירה אהבה כשהם עזבו בטריקת דלת. הנעזבים תמיד היו
מרגישים אשמים ומשאירים טיפ נדיב. מצד שני,  אריה עוד יתעצבן
עליה שהיא מבריחה לקוחות פוטנציאליים.

"את באמת רוצה לשמוע את האמת?"
שתיקה. הוא ישחק בכפית שלו. בסוף הוא יאמר:
"אני לא ממש יודע איך להגיד לך את זה בלי להישמע אדיוטי"
בפעם הראשונה מאז שהיא נכנסה לבית הקפה, הבחורה תחייך "אתה כבר
נשמע אדיוטי."
"טוב, אז אין לי מה להפסיד, נכון? האמת היא שהשתפנתי. זה היה
קל כשיכלתי לחשוב שמונה פעמים על כל שורה מתוכי שתגיע אלייך,
אבל בשיחה, אתה מרגיש פתאום כל כך חשוף. וכשניסיתי לחשוב על מה
יהיה עם זה אחר כך, זה בעיקר הפחיד אותי".
היא תפתח עוד שקית סוכר לפני שהיא תיזכר שמה שנשאר מהקפוצ'נו
שלה לא נמצא בטווח פגיעה.
המבט שלו יזכיר לה ש היא אמורה להגיד משהו.
"טוב, זה באמת תירוץ די אדיוטי. לנתק קשר עם מישהו רק בגלל
שאתה חושב שיכול לצאת מזה משהו רציני?"
"אל תגידי לי שאף פעם לא עשית דבר כזה בעצמך. אני יודע שזה
דפוק, אבל חשבתי שזאת לפחות דפיקות שמשותפת לשנינו".
"האמת היא שכן" היא תיזכר פתאום  "עשיתי את זה פעם למישהו. זה
באמת דבר נבזי לעשות למישהו, לא?".
"יכנראה. אבל אני פשוט לא חושב שאני אצליח לעמוד במחשבה ששוב
דפקתי את כל העסק. אין לך מושג איזה רגשי נחיתות זה עושה לבן
אדם.".
"טוב, זה או זה או שתתהה איך זה היה יכול להיות למשך שארית
חייך".
בפעם הראשונה מאז שנכנס לבית הקפה, הוא יחייך.
"כשאת מעמידה את זה ככה.. אני חושב שאני באמת אעדיף את רגשי
הנחיתות. לפחות זה משהו שהתרגלתי אליו כבר."

שירה חייכה לעצמה. זאת היתה גירסא די טובה, הם יצאו מכאן
ביחד.
ואז אחרי כמה חודשים היא תראה אותו שוב. לבד.

 "את באמת רוצה לשמוע את האמת?".
שתיקה. הוא ימשוך בכתפיו ויניח את אחת מידיו על השולחן.
"את רואה?"
היא תעשה את הטעות האופיינית ותסתכל בעיניו, במקום על ידו.
"רואה מה?"
הוא יצביע, בשקט. עכשיו היא תסתכל.
"טבעת". היא תאמר לעצמה, בלחש, ואז בקול רם יותר. "טבעת?! ולא
חשבת לספר לי על זה? כמה זמן ..?"
"שנה. ואני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר. אנחנו גרים בדירה
שכורה בקטמונים, היא סטודנטית למשפטים, אני עובד במוסך בשביל
לממן את הלימודים שלה".
כאן הבחורה היתה אמורה להתעלף, אם זה לא היה כרוך בהזעקה
מיידית של אריה ולכלוך על המדים החדשים של נירה. לכן הבחורה לא
תתעלף, סתם תמשיך לבהות בו במבט מבולבל.
"ומה עם האינפי?"
"תגידי, את באמת חושבת שלענף במתמטיקה יכולים  לקרוא בשם
'אינפי'? למרות שאני חייב להגיד שהקטע עם הניסויים בגזים
אידיאליים היה ממש טוב. קיבלתי את הרעיון מספר של אסימוב."
היא תתרחק ממנו, עיניה נוצצות בזעם. "אתה, אתה..".
הוא יביט בה בעיניים מושפלות : "את רואה למה לא סיפרתי לך? זה
היה נחמד, אבל זה היה חייב להיגמר. מרוב ספרי מדע בדיוני כמעט
פיספסתי את המונדיאל."

קולו של אריה העיר אותה ממחשבותיה בדיוק כשנירה תהתה אם כדאי
לשלב את אשתו של הבחור בסיפור (היא מילא לא תזמין שום דבר,
הצפונית הקטנה). כשהיא עקפה את העציץ בדרכה למטבח השתעל הבחור
וסוף סוף שם קץ לשתיקה המעיקה. נירה התיישבה בחזרה, מרותקת,
והושיטה את ידה בהיסח דעת לכוס הקפוצ'ינו של הבחורה.
"את באמת רוצה לדעת את האמת?" הוא חזר על שאלתו.
היא הנהנה, הוא לקח אויר.
"אוקיי", הוא הביט בה "הסתכלת פעם על איך שאת נראית?"


שניה לפני שהיא התחילה להשתעל ולירוק סוכר לכל עבר, נירה עוד
הספיקה לחשוב שכנראה בכל זאת זה יהיה יום קשה למנקים.