בס"ד                             כח בשבט התשס"ב

היה קשה להסתיר את זה: היא זהרה מאושר כשהוא ניגש אליה. "האם
העלמה תואיל להצטרף אלי לכוס... תה?" התגרה בה. היא ביכרה שלא
להגיב. מאוכזב במידת מה, הוא התיישב לידה, רגליו מסתבכות בשמלת
הערב המלכותית שלה, וביקש מהמלצרית לשתות "מה שהליידי
הזמינה".
היא קמה, באיטיות מוגזמת, וכשהיא מקפידה לא להביט בו ועם זאת
לרכז את כל תשומת ליבו בפניה, הכריזה בתיאטרליות: "אסור לי
לדבר אתך".
"האמנם?" הוא היה משועשע. היא נעלבה קלות. "כרגע דיברת איתי",
סנט בה. היא העדיפה להתעלם.
"אתה יודע שאני מאורסת", היא לחשה אליו בקול חזק מספיק כדי שכל
הנוכחים יפנו אליו את מבטם. "אז מה?" הוא ענה, בטבעיות מרגיזה.
עיניה פרצו אל עיניו, בפעם הראשונה הערב, ולמרות שהן היו
כעוסות, הספיקה לו העובדה שהיא שוב מביטה בו.
"הוא חושב שאתה מנסה"- היא השתנקה לרגע, כביכול מהמשקה- "מנסה
להתחיל איתי" סיימה. המלצרית הגישה לו את המשקה, אבל לא מיהרה
כל כך להסתלק. הוא לגם קלות מהכוס.

היא לא ידעה מה הוא יענה לה. זה בעצם היה כל הרעיון מאחורי
האמירה הזאת, מאחורי הפגישות הנסתרות האלו אתו, במסעדה
האלמונית הזאת - מחוץ לארמון. היא הסבירה לאמה שכואב לה הראש
ולכן לא תוכל להשתתף בארוחת הערב. כשהוריה ישבו בחדר האוכל,
היא ברחה לכאן. היא חיפשה את גורם ההפתעה שהוא יכל להעניק לה;
הרי בארמון כולם היו כל כך צפויים כל הזמן. היא ניסתה לנחש כמה
נועז ורומנטי יוכל להיות בתגובתו לכפפה שהיא טרחה להשליך
בפניו.
התשובות האפשריות עלו במוחו בבת אחת, בעודו מחליק בגרונו את
לגימת המשקה שלקח. הוא שקל אותן בבהירות, אבל ידע שהוא חייב
להחליט מהר. עיניה המחכות נתלו בשפתיו.

"הוא חושב שאתה מנסה להתחיל איתי" אמרה.
"טיפוס עם קליטה איטית, הבחור שלך. אבל זה נראה כאילו את
מקפידה לשמור שהגברים שלך יהיו בעלי קליטה יותר איטית משלך",
הוא יאמר, חצי חיוך על שפתיו.  "סליחה?!" היא תעשה את עצמה
נזעקת. "את לא באמת האמנת שתוכלי להמשיך במשחק הזה לנצח,
דארלינג" הוא ידגיש את ה'דארלינג', ייקח עוד לגימה ויעמוד.
"אני לא מבינה למה אתה..." היא תשתדל להיראות מבולבלת. ידו
תיגע -בטעות- בכף ידה, ותסרב להיעלם משם. "אני אולי גיליתי את
זה רק עכשיו, אבל את... את בטח ידעת כל הזמן." היא תשתתק, מחכה
להמשך. היא לא ציפתה לזה. "את אמרת פעם שאת לוכדת גברים
באמצאות הכתר. האמנתי שאצליח לחמוק מהשיטה הזאת. ברחתי,  אבל
את נשכת אותי עם אלו". ידו תיגע בשפתיה. הוא יתקרב אליה, לאט,
והיא- מבוהלת מכדי להחליט- תברח.
המלצרית תפצה אותו במשקה על חשבון הבית.
הוא יבוא למסעדה גם למחרת, ויחכה. יפטפט בהיסח דעת עם המלצרית.

יומיים אחר כך, בערב גשום ואלמוני, הנסיכה שלו תשוב אליו,
ותהיה שלו.

לתמיד.

היא אמרה: "הוא חושב שאתה מנסה להתחיל איתי".
"וזה אסור?" הוא ישאל בתמימות.
"אני לא יודעת", היא תאמר, מביטה בו. "אתה מנסה?"
"אני מצליח?"
היא תחייך, שוקלת מה לומר. "אתה גרוע במשפטי התחלה".
"אני הרבה יותר מוצלח במשפטי סיום, אם רק מאפשרים לי להגיע
לשם" הוא יצחק.
היא תגייס את הטון הכי מלכותי שתוכל. "ואם אני ארשה לך?"
תשאל.
"עם רשות מלכותית כזאת, אני חושב שאני אעדיף להישאר באמצע
הסיפור".
"סיפורים צריך לסיים."
"ונסיכות לא צריכות לברוח מהבית."

היא תצחק.

"הוא חושב שאתה מנסה"- היא השתנקה לרגע, כביכול מהמשקה- "מנסה
להתחיל איתי" סיימה. המלצרית הגישה לו את המשקה, אבל לא מיהרה
כל כך להסתלק. הוא לגם קלות מהכוס.
"הוא חושב שאני מנסה להתחיל איתך?" הוא חזר על דבריה. ניצוץ חד
וקריר נצנץ בעיניו. הוא ידע בדיוק מה להגיד.

"איך הוא יכול לחשוב ככה?" הוא אמר, כאילו לעצמו.

הוא הביט אל תוך עיניה המימיות:

"הוא הסתכל פעם על איך שאת נראית?!"