ההגדה של צ'יקי:
החיפוש אחר האמת לקח חמישים ושניים ימים מפרכים ללא אוכל וללא
שתייה, אך בדרך נס נטע ושגיא שרדו את ימי החיפוש (עליהם ידובר
בדברי הימים כמובן).
לבסוף הם מצאו את המילים הטהורות באתר נידח באינטרנט בשם "במה
ישנה". את המילים הללו כתב אדון נכבד ורב מעלה. נטע ושגיא
הביטו בתדהמה ביצירה שעמדה לפניהם -
רועי...צ'יקי...ארד....רועי צ'יקי ארד....
רועיצ'יקיארד...רוצ'רד....האותיות החלו להתבלגן להם בעיניים,
ושני הגיבורים החביבים שלנו איבדו את הכרתם כתוצאה מגילויים
המרעיש (או המחסור החמור בגלוקוז, גם אפשרות).
לאחר חמישים ושניים ימים נוספים של שכיבה מבוטלת בחוסר הכרה על
הרצפה הקרה, כשציפורים החלו מנקרות את בשרם, רוח צ'יקי נחתה על
השניים והם נעורו מן התרדמת, כשזהות חדשה עוטפת אותם.
נטע נעורה ראשונה. לאחר שניסתה בעדינות (בטלטולים עזים, בעיטות
ושפיכת שמן רותח) להעיר את שגיא , נעור גם הוא, שפלט, לאחר
שהוציא את האצבע מהפה "אבל אמא, חופש היום."
"שגיא, הבנתי הכל!" היא צעקה בהתלהבות מוגזמת מעט. "ששש! רק
התעוררתי!!" הוא ביקש בסבלנות וברוגע. נטע התעלמה מתחינותיו של
שגיא. "לא תהית מעולם מדוע אנו קיימים? מהו העולם? מי ברא
אותו?" היא שאלה את שגיא המתפתל מולה ומתחנן למעט שקט.
"זה צ'יקי!" היא לחשה סוף סוף.
"צ'יקי? מישהו שיש לו של שם עוף בסדרה מצוירת ברא את המקום
שאני חי בו? את בטח צוחקת עליי" אמר שגיא שניה לפני שנטע שוב
נעמדה בפוזה מוזרה ומגרונה שוב בקע אותו קול מוכר אך מפחיד:
"אחר הפנינים שאשזור בדרככם לכו, ורכשו את תורתי, והפיצוה
ברחבי העולם כולו."
"איזו דרך? איזו תורה? על מה לעזאזל אתה מדבר?! ותפסיק לחרמן
את נטע מבפנים, סוטה!!" - צעק שגיא, כשראה שעיניה של נטע הביטו
במראה, כשנטע עצמה מתכופפת בכדי שאפשר יהיה לראות את מבלטי
גופיה בצורה יותר טובה במראה.
בלי ששגיא קיבל את תשובתו, נטע התנערה ושבה לעצמה.
לפתע שגיא חש את האמת חודרת לתודעתו.
"התורה" הוא חזר ואמר. "התורה". נטע בתחילה התקשתה להבין במה
מדובר, ושגיא נאלץ להסביר לה שוב ושוב את משמעות השליחות. "רגע
מה הדבר הזה רוצה שנפיץ את התנ"ך? מה לא מספיק שיש לנו בגרות
על זה, אז גם שנהפוך לדוסים?" ניסתה נטע לשווא להבין שוב את
משמעות השליחות.
שוב צ'יקי נכנס לגופה של נטע. ידיה של נטע החלו לעוף באוויר,
והיא עצמה הסתובבה במעגלים סביב שגיא.
"מעתה קראו לי אדוניי!" צעקה נטע בקולו של צ'יקי.. אה...
אדוניי..
"המממ צ'יקי...אה...אדוניי..... מה ברצונך שנעשה?" שאל שגיא
ביראת אלוהים, מפחד לגעת בנטע, שמא אלוהים יבוא ויפגע בו,
למרות שהריצה שלה סביבו גרמה לו לעלייה קלה במתח הנפשי.
"סיפרתי לכם כבר!" צעק אדוניי מתוך נטע." אוף! איזה זוג מפגרים
בחרתי לנביאים!! למה לא הייתי יכול פשוט ללכת לגאון הזה.. מה
שמו.. איינשטיין.. הממ..."
"כי הוא מת?" שאל שגיא בתום לב.
"שתוק!" צעק הצ'יקי הגדול.
שגיא לפתע הבין מהי גודל השליחות. נביאים.
"אוקיי זה הולך ככה - אתה והבלונדה..." . "נטע" התפרץ שגיא,
מגן על כבודה של ידידתו משכבר הימים. רעם עז נשמע מאחוריו
והשמיים החשיכו. "תשתוק!!!!!!" - פקד הקול מגרונה של נטע - "אז
אתה והבימבו". "נטע" - התגרה שגיא בגורלו פעם שנייה. "תשמע,
חביבי, עוד רגע אני עוזב אותך ואת החברה שלך" . "ידידה, היא
לסבית" - שגיא בשלישית. "אתה מוכן לתת לי לסיים משפט? אני
אלוהים או אתה? עכשיו עוד מילה אחת ממך ואני עוזב את שניכם
ולוקח לי את צביקה הדר ואורלי וויינרמן בתור הבלונדה התורנית,
להיות לי לנביאים! עכשיו, בעזרת נפלאות האינטרנט פיזרתי לכם
בדרככם רמזים לאן אתם צריכים ללכת ומה עליכם לעשות. וכל זאת
אוכל לומר לכם. את השאר תאלצו לבצע, כשרוחי אתכם. ו... וזהו
בעצם..."
נטע השתחררה משליטתו של צ'יקי והפסיקה להסתובב במעגלים מסביב
לשגיא. שגיא, שכבר הכין מראש טייפ כדי להקליט את נטע, כדי שלא
יאלץ להסביר לה שוב מה קרה כרגע.
"את, אני, אינטרנט, במה ישנה, לקרוא, צ'יקי, הכל, לגלות רמזים,
להסיק מסקנות, להפיץ תורה" פירק שגיא את מה שרצה לומר לביטויים
פשוטים כי הרגיש כבר מיגרנה קלה מידידתו קלת הרוח וקשת ההבנה.
וכך ישבו הם ועברו על כל השירים והסיפורים של אלוהים, צחקו,
בכו, אף שרו את שיריו הארוכים בני 7 עד 12 המילים, וניסו לפענח
את הרמזים. יותר נכון, שגיא ניסה לפענח, ונטע רק ישבה ומחאה
כפיים והגישה לשניהם במבה כשרה לפסח התשנ"ט.
השעה הייתה מאוחרת, נטע רק בהתה במסך והזילה ריר, בעוד שגיא
הגיע לשיר "דיווח מרמת גן" ונדהם מהגאונות של יהוה.
"אני יושב על ספסל של עיריית רמת גן, איני איש, של בדיחות, לא
איש שיתבדח על מצבי הטוב."
נטע התעשתה לפתע.
"עלינו להגיע לספסל הקדוש ברמת גן כדי להיטהר, ורק כך נוכל
להיות כשרים לקבלת התורה. כעת אנו עוד טמאים ולא רשאים להחזיק
בספר המקודש."
טענה נטע, בעוד שגיא מביט בה בפה פעור, נדהם מרצף המילים הלא
קטן שאמרה ידידתו.
על אף שמוחה של נטע עמד בסכנת קריסה לאור דבריה החכמים, חיש
מהר התארגנו שני הנביאים של אלוצ'יקי, והכינו עצמם למסע הגדול
מזיכרון יעקב לרמת גן - שלושה ליטר מים, נעליים גבוהות,
כובעים, מטריה (מי יודע איזה אסון טבע ינחת על גיבורינו
בדרכם?), שלושה קילו במבה כשרה לפסח התשנ"ט, פנס, וכמובן
דיסקמן עם אוסף הלהיטים של פינג פונג - להקת הפולחן הידועה
למלפפון. וכך, מצוידים ודרוכים, יצאו נטע ושגיא מביתה של נטע,
והלכו הליכה מהירה לעבר התחנה המרכזית של זיכרון.
חמישים ושניים ימים תמימים חיכו נטע ושגיא בתחנה עד שהגיע
אוטובוס לבן כולו ועליו כתוב "לדרורים מרמת גן". נטע ושגיא עלו
על אוטובוס בהתרגשות רבה. הנהג חבש משקפי שמש ולבש חולצה בצבע
ירוק זוהר, שאותם איבד אלוצ'יקי בזמנו. הוא הביט בנטע באופן
מוזר ביותר.
"את לא בלונדינית!" צעק לפתע.
"אני יודעת" ענתה נטע בהקלה, שמחה על כך שסוף סוף מישהו שם לב.
"אני גם לא לסבית." היא אמרה. "אלו רק דברים, ששגיא אומר לעצמם
במקום להודות שאני פשוט לא נמשכת אליו."
"עכשיו יש לי חבר חדש בדמשק" - ענה שגיא,
המשך יבוא-
http://stage.co.il/Stories/131772