המשך לסיפור 'איילה ז"ל', כדאי לקרוא אותו קודם
http://stage.co.il/Stories/96147

מחר יש לאיילה יום הולדת. אלון אומר שזה לא יכול להיות. שיש
בעיות עם הניסוח, ושמחר אין לאיילה יום הולדת.
"אבל יש לה" אני מתעקש
"היה אמור להיות לה" הוא אומר בחשיבות מוגזמת "או בקיצור, היה
לה יום הולדת מחר". אני רוצה להרביץ לו. הוא מדבר על איילה
כאילו, כאילו היא לא מתה, כאילו יש לו את הזכות לומר דברים
כאלה עליה.
אימא של איילה מאמינה בחיים אחרי המוות. "איילה מסתכלת עלינו
עכשיו, ותשמור עלינו לנצח". ואני מביט בה, בעיניים שלה שמאז
שאני מכיר אותה נראות מתות, אבל בזמן האחרון, מאז הפיגוע, הן
נראות אפילו יותר מתות, אם יש דבר כזה. אני רוצה לשאול אותה אם
יש חיים אחרי המוות גם לאנשים שהתנפצו לרסיסים, ואם בכלל יש
דבר כזה נצח. ועל מי איילה תשמור לנצח? בשבילי היא מתה. מתה
באופן סופי ומוחלט ולא שומרת עלי ולא כלום. אבל יש לה יום
הולדת מחר. עדיין יש לה, התאריך הזה לא נמחק מלוח השנה, והוא
חי. מה עושים ביום ההולדת של אדם שמת? שוכחים ממנו?

עוד יומיים יש לי יום הולדת. היינו יושבים וחושבים על איזו
מסיבה נעשה.
"נעשה אותה בחצות בדיוק, באמצע בין יום ההולדת שלי ליום ההולדת
שלך" היא הייתה אומרת לי כשהיינו יושבים בחדר שלה.
"אבל אני נולדתי לפנות בוקר, ואת נולדת אחר הצהריים" הייתי
מתקן אותה, ואז היא הייתה מחייכת ואומרת משהו כמו-
"חצות זה סמלי" או- "לא חוגגים ימי הולדת בשעות מסוימות, אלא
בימים מסוימים".
לאיילה היה יום הולדת מחר ולי יש עוד יומיים. זה כאילו עכשיו
יש בנינו מחיצה ענקית שמתבטאת במשפט אחד. לא רק שהיא מתה ואני
חי, היא הייתה ואני עודני.
ואם לא חוגגים את יום ההולדת של המת, אלא רק מציינים את יום
מותו? פתאום, בגלל פיצוץ אחד אנחנו מתרחקים עוד יותר. במקום
שיהיה לנו יום הולדת בהפרש של 24 שעות (או 11 שעות, ליתר
דיוק), היא מתה 18 ימים לפני יום ההולדת שלי. המרחק בינינו
פתאום הוכפל פי 18, או אפילו יותר... אלוהים אני לא רוצה את
זה...
והיא תשמור עלינו לנצח ואני אחיה עוד קצת ואז אמות, שזה הבדל
של שמים וארץ לעומת הנצח שלה.
וכל יום שעובר אני מת עוד יותר. כמו העיניים של אימא שלה. אלון
כבר מרגיש חופשי לדבר עליה כזיכרון, ולא כבן אדם, ומה היא
בשבילי? היא משהו מעבר לזיכרון, קרוב יותר, חלק ממני. חלק ממני
שבניגוד למוות הפתאומי שלה מת בקצב איטי ומזוויע. ואני לא יודע
מה מטריד אותי יותר, העובדה שאני מת לאט לאט, או הפחד ממה
שיקרה אחר-כך, כשאני אשכח אותה. איך אפשר?
ואם חוגגים ימי הולדת לאנשים מתים, מה מציינים? שהם גדלים
בשנה, שהם מתו עוד קצת? האם הם כמו העיניים של אימא של איילה,
וכמוני, ממשיכים למות?
ואולי נעשה לנו מסיבה?

מזל טוב.