חזרנו הבייתה מבית החולים. לאיילה היה מרוח מן חיוך מטומטם על
הפרצוף. "הוא אפילו לא מת" היא מלמלה לעצמה כשנכנסנו לבית, ספק
משועשעת ספק מבולבלת. הלכנו לבקר משהו מהכיתה שנפצע בתאונת
דרכים. אני אפילו לא ממש הכרתי אותו, וגם איילה לא הייתה יותר
מדי קרובה אליו, אבל היא הכריחה אותי לבוא. הביקור לא היה נורא
כמו שחשבתי, אבל משהו הפריע לאיילה והיא ישבה דוממת במשך כל
הנסיעה. שתקתי. פנינו באופן כמעט טבעי למטבח, והתחלתי להכין
לשנינו שוקו.
"ומה אם אני אמות?" בחיי, לפעמים נדמה לי שבין משפט אחד של
איילה לשני יש מליוני מליוני משפטים, ורק לעיתים רחוקות היא
טורחת לזרוק לי איזשהו רמז לגבי הקשר בינהם.
"מה תמותי?" עניתי במעין תערובת של חוסר עניין וחוסר הבנה.
"לא יודעת... אבל אם אני אמות, מה תגיד בהלוויה שלי?" האם זה
קצה החוט המיוחל? "אני חייב לומר משהו?" הגשתי לה את השוקו.
היא לגמה ואז המשיכה "כן, אתה חייב, מה תגיד?" "את הדברים
הרגילים, שהיית בנאדם נפלא ונחמד, וחברה נהדרת, שנהנו הרבה
מאוד ביחד וחבל שאת מתה... מה שכולם רוצים לשמוע אני מניח."
"אף פעם לא חשבת על זה?" "על מה" על ההלוויה שלי" "לא ממש"
"אה..." שתקנו. אחרי השוקו הלכנו וראינו סרטים מצויירים.
שלושה חודשים אחרי זה איילה מתה בפיגוע במדרחוב.
"נו תבוא איתי"
"אין לי כח, אני עייף"
"אתה תמיד עייף! בבקשה..."
"איילה..."
"לא צריך! אני אלך בלעדיך"
פיצוץ
אפילו לא הייתי שם איתה. באמת שהיית עייף. בטח הייתי נהרג גם.
או שהייתי רואה אותה מתה, מקרוב. מה שנותר לי לעשות זה רק
לדמיין איך העור שלה נמתח ונקרע תחת העומס של ההדף. אמרו לי
שהיא קבלה בורג ברקה, ומתה במקום. שום עור קרוע, שום בשר חרוך,
שום כלום. אני כנראה מעדיף לא להאמין להם. קל לי יותר להצטמרר
ככה, כנראה.
יום אחרי אמא שלה התקשרה ובקשה שאני אומר משהו בהלוויה שלה.
"כמו מה?" שאלתי. "שהיא הייתה בנאדם טוב, חברה נהדרת, אתה
יודע, דברים טובים" היא גמגמה בין בכי למשיכת אף.
המכתב שאיילה שלחה לי פעם.
"אתה תוכל לעשות את זה?"
אחרי השיחה, יום אחרי, המכתב.
"אמיר? אתה תוכל...?"
"כן, כן, אני... אני כבר אמצא משהו לומר"
ניתוק
אמיר יקר:
אני יושבת פה בבית שלי, מהרהרת על הביקור בבית החולים ובעיקר,
בעיקר על ההלוויה שלי. אני יודעת שאתה עושה עכשיו פרצוף, אבל
אני אמות יום אחד, וביום הזה, אם אתה עדיין מכיר אותי ואוהב
אותי, בבקשה, תקריא את ההספד המצורף:
ה14 לינואר, 2001. אני בת 16, הגיל הלכאורה נפלא הזה, ומנסה
לחשוב מה הספקתי לעשות עד עכשיו. לא הרבה. שום דבר רציני. אין
לי תוכנית לעתיד שלי, אין לי מושג מה אני רוצה לעשות, אבל מה
זה עוזר לי, אני מתה עכשיו. (צחוק עצבני מהקהל) אני רוצה שכל
מי שיושב פה יחשוב טוב טוב למה הוא פה. מה הוא מצא בי, מה
עשיתי למענו. כי אני לא בנאדם נפלא כפי שמוות גורם לאנשים
לחשוב עלי. הייתי מתעצבנת בקלות, בעיקר בגלל שאף אחד לא הבין
אותי. לא הייתי יפה מדי או מצחיקה מדי ולמרות זאת, אתם כולם
יושבים פה בתחושה שכל השטויות שכתבתי פה נכונות. למה? למה אי
אפשר לומר את האמת על המתים? למה אי אפשר לומר למה לא אהבתי
אותם, זה לא גורם להם להראות... אנושיים יותר? לא משנה. טוב,
אולי עכשיו אני מבוגרת יותר, ואולי הספקתי לכתוב כל מני הספדים
עצמאיים ולשלוח אותם לחברים שלי, ולאנשים שאני אוהבת. אבל זה
ההספד הראשון. והוא נשלח לאמיר, הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם,
אפילו ש...
עצרתי כדי לנשום עמוק. צחוק הגורל הא? שלושה חודשים אחרי שהיא
כתבה לעצמה הספד היא מתה. אני זוכר את היום שהיא נתנה לי את
המכתב. אולי לא הייתי אמור להסתכל או לקרוא את המכתב, אבל
קראתי. צחקתי קצת. ותחבתי עמוק עמוק במגירה שלי.
אפילו שלפעמים הוא מנותק ומרוחק. אני יודעת שאולי בעתיד נריב,
ולא נהיה ביחד...
הפסקתי לקרוא וזרקתי את המכתב לפינת החדר. לא התעצבנתי על מה
שהיא כתבה. להפך, נזכרתי למה אהבתי אותה כל-כך, היא הייתה כנה
ואמיתית, רצינית אבל שטותית. ובעיקר ריאליסטית. ולא רציתי
לעמוד מול הקבר שלה ולומר שהיא לא הייתה בנאדם נפלא. כי היא
הייתה. אני זוכר נכון... לא?

המשך לסיפור בסיפור "מזל טוב"
http://stage.co.il/story.html?story=131612