[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלי וישנה
/
יכול היה להיות

לדנה, שאזכור תמיד

לסיפור שני חלקים נוספים, כל אחד עומד בפני עצמו, אבל מומלץ
לקרוא בסדר הנכון: "אמלי", "יכול היה להיות", "נעמת לי מאוד"


אנחנו שרועות על הספה מול הטלוויזיה. דנה כמעט שקופה עכשיו,
וצינורות מחוברים לזרועותיה, נכנסים ויוצאים מחורים עדינים,
צינור נוסף משתלשל החוצה מצווארון החולצה. היא משעינה את ראשה
על כתפי, והוא קל כל כך, כמעט בלתי מורגש. והשיער שלה לפעמים
נופל מהמקום שלו מאחורי האוזניים ומדגדג לי את הלחי. כמו הרוח
שנכנסת מהחריצים שבין החלון למסגרת.

עוזי חוזר הביתה עם השקים של הבגדים מהמכבסה. הוא שואל: "אני
יכול לפזר את הבגדים פה על הספה, חלק עוד לא ממש יבשים", ואז
הוא מסתכל לרגע בטלוויזיה. אנחנו רואות תוכנית על ניתוחי פנים.
תוכנית תיעודית כזו, שרואים בה הכל. בדיוק המנתח עובד עכשיו
באיזמל על הגולגולת של המנותחת. "מה בדיוק את רואה?" הוא שואל
אותי, בחלחלה. "ערוץ טי.אל.סי.", אני אומרת, "ואתה לא יכול
לשים פה את הבגדים". דנה ואני שרועות על כל הספה בנינוחות כזו.
אני לא רוצה להזיז אותה. עוזי אומר: "את בטוחה שאת רוצה לראות
את זה?" ואני "כן". עוזי מושך בכתפיו. "בכל אופן צריך לפזר את
הבגדים האלה, הם לא לגמרי יבשים".

דנה קלילה כנוצה. אני מזיזה את שתינו, מנסה לשמור את ראשה על
כתפי, אבל הוא נשמט. דנה מחייכת במבוכה, היא נשענת כעת על דופן
הספה, מקפלת את רגליה הדקות לבטנה. בחוץ נושבת רוח. רוח חורפית
כזו, של לפני סערה. למרות שכבר כמעט סוף מרץ, ואמור להיות
אביב. אני חושבת שאם היינו פותחים את החלון דנה היתה פשוט עפה,
מחוברת לחדר רק בחוטים האלה של הזרועות והצוארון, כמו בלון
הליום. אבל החלון מוגף, ודנה פה דחוקה לפינה, ועוזי מהצד השני
מפזר את הכביסה. שלושה שקים של כביסה. הרבה לקפל.

עוזי שואל שוב אם אני בטוחה שזה מה שאני רוצה לראות. המנתח
עדיין עם האזמל על עצמות הגולגולת של המנותחת. זה מה שהוא עשה
לפני הפרסומות, וזה מה שהוא עושה אחרי. אני שואלת אותו אם יש
משהו אחר שהוא רוצה לראות, אבל הוא לא. אם כך, זה מה שאנחנו
רוצות לראות. לא נראה לי שהוא יצטרף אלינו.

בחוץ מתחיל לרדת גשם. שומעים אותו מתופף על השמשה. בהתחלה
טפטוף עדין כזה, ואחר כך מתחזק והולך. אני אפילו לא בטוחה מתי
התחיל, אבל עכשיו שומעים אותו דופק חזק על השמשה, ואי אפשר עוד
לטעות בו. דנה עדיין יושבת עם הרגליים מקופלות לבטן. היא לובשת
מכנסי טרנינג רפויות וגופיה. השפתיים שלה קפוצות עכשיו,
והשערות הקטנות שעל הזרועות סמורות. היא בעצם כמו גוזל קטן.
ואני רוצה לעטוף אותה, ולשמור עליה. "אני אביא לנו שמיכה," אני
חושבת בקול. ועוזי אומר "למה לא אמרת שקר לך?", והוא מביא
שמיכה מהחדר ומכסה אותי, ואני מכניסה את דנה תחת כנפי השמיכה.
ככה טוב. ואני רואה אותה נרפית ושוב הראש שוב נשמט על הכתף
שלי.

עכשיו בתוכנית מספרים על קאטי. תמונה מ"לפני". ילדה בת ארבע או
חמש, עם כובע כזה של ילדים חמודים שמצטלמים לתחרות-הילד-היפה
של עיתון נשים. בן-הדוד שלה ירה בה בטעות ברובה ציד. הכדור עבר
מהכתף ללסת התחתונה. והנה קאטי של "אחרי" - עיניים, אף, שפה
עליונה, וכאן זה נגמר. משם ומטה, עד הצואר, מן רסק בשר אדום.
דנה נרעדת לידי, מסתירה את ראשה בשקע הצוואר שלי. אולי עוזי
צדק. זה לא מה שאנחנו צריכות לראות עכשיו. פרסומות.

בטלוויזיה אמא של קאטי מספרת על התאונה. איך שהיא מצאה את
קאטי, מן עיסת פנים שהיתה פעם ילדה, הילדה שלה. ומידי פעם
תצלום תקריב של מה שהיה פעם קאטי - חצי פנים, חצי רסק אדום
בשרני, וצינורות מהאף שלה, ומהחור השחור שבתוך העיסה. היא לא
מספרת על הבן דוד של קאטי, זה ששיחק עם רובה וריסק לה את הפנים
ככה. זה היה אחיין שלה? אחיין של בעלה? הוא בא לבקר את קאטי
בבית החולים? הוא התאבד אחר כך? הוא קיבל טיפול פסיכולוגי?
ההורים שלו מדברים עם אמא של קאטי? ואבא של קאטי - איפה הוא?
רק תצלומי תקריב של העיסה-קאטי, והמנתח שמספר מה הוא מתכוון
לעשות כדי שיהיו לה שוב פנים. דנה לידי הולכת ומתכווצת, ודמעות
שקטות זולגות מהעיניים שלה ויורדות במורד הלחי עד שהן נוגעות
בצואר שלי, שם הראש של דנה מונח. שוב פרסומות.

מצד אחד דנה. מצד שני ערמות של כביסה. איך אפשר לקפל כביסה,
כשילדה עם חצי פנים מסתכלת עליך מהטלוויזיה, וילדה-נערה אחרת
משעינה את ראשה השקוף על הכתף שלך, מחוברת למציאות בצינורות של
מזון וכימיקלים. "דנה, שאני אחליף ערוץ?" לא.
הסרט התיעודי שלנו ממשיך. המנתח מסביר שייבנה לקאטי פנים מחדש
מהרגל שלה. חווה נבנתה מהצלע של אדם הראשון, ועכשיו קאטי נבנית
מהשוק של קאטי. יש שתי עצמות בשוק, ואפשר להסתדר עם אחת מהן -
הוא מסביר לפרטי הפרטים - הם ישתמשו בפיבולה, היא פחות חשובה.
הם ייקחו את העצם עם שרירים ועור, וירכיבו מכל אלה פנים חדשות
לקאטי, במקום אלה שלקח בן הדוד שלה ששיחק עם הרובה. הנשימות של
דנה על כתפי רכות ויציבות יותר. אולי היא מנמנמת, הלומת תרופות
וקאטי. ובטלוויזיה המנתח משחק את תפקיד אלוהים.

הם פותחים את רגלה הקטנה של קאטי. העצם ישרה, מסביר המנתח
בחשיבות, ואילו הלסת מעוגלת. עכשיו הוא שובר את העצם הישרה
לחלקים קטנים ומלביש אותם על תבנית מתכתית, שתתאים כמה שיותר
ללסת המקורית של קאטי, כך הוא מסביר. אני זזה קצת, מאפשרת לדנה
לשנות תנועה. לא, לא, דנה, שני עכשיו, אל תסתכלי, אני מסתכלת
בשביל שתינו. המון דם ורקמה ולסת מעוותת. והמנתח משפשף את ידיו
בהנאה. הנה כך נבראה הלסת של קאטי.

דנה פוקחת עין. היא נושכת את השפה התחתונה עם השפה העליונה.
כואב לה. אני כבר מכירה את המראה הזה. "דנה, את רוצה שאני אביא
לך משהו?" לא, לא, זה בסדר. דנה מקפלת את עצמה עלי. עוזי אומר:
"את צריכה משהו? קראת לי?" לא, לא, זה בסדר. אנחנו לא צריכות
כלום. יש לנו אותנו. ויש טלוויזיה. ויהי ערב. וקאטי עם לסת
חדשה.

דנה מסתכלת על קאטי החדשה בטלוויזיה. הלסת התחתונה שקועה
ומעוותת. עוד ניתוחים רבים צפויים לה, אומר הקריין. דנה רועדת
לידי. רועדת ממש, רעד פנימי של ילדות שקופות שמחוברות
לצינורות. רעד חולה. בחוץ שלג. מרץ ושלג. עוד מעט פסח וחג
האביב. אני מחבקת את דנה חזק חזק. בטלוויזיה מראים כמה קאטי
ילדה שמחה ומאושרת, הנה היא משחקת עם הילדים בחצר, הנה היא
קונה שלגון ממכונית של גלידה, הנה היא רודפת אחרי כלבלב בחצר.
ואמא של קאטי מספרת כמה היא מודה למנתח שברא את הבת שלה, ונתן
לה מראה סביר כל כך. סביר. איזו מילה עגומה לילדה בת שמונה או
תשע, זה הגיל של קאטי עכשיו. ודנה חושבת בקול: ובגיל ההתבגרות,
מה אז?

"שנעביר ערוץ?" אני שואלת את דנה. זו באמת היתה טעות,
הטי.אל.סי הזה. התוכנית הבאה היא מאותו סוג. ודנה לוחשת לי
באוזן, כמעט לא נשמעת: "את רואה, את לא צריכה לדאוג לי, יכול
היה להיות יותר גרוע". עוזי עומד בפתח החדר: "אולי תלכי
למיטה?" הוא אומר, "הערוץ הזה עושה לך לא טוב", "אם לא אכפת
לך," אני אומרת, "מרץ עכשיו, ויורד שלג בחוץ" אבל הוא צודק,
מוטב שאלך למיטה.

למעבר לפרק הבא: http://stage.co.il/Stories/130128







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מורה לספרות
אמרה לתלמידים
לכתוב שיר
בחרוזים, אז דני
כתב: הלכתי ביער
בין העצים,
והמיים הגיעו לי
עד הברכיים. אז
המורה אמרה: אבל
דני, זה לא
חרוז! אז דני
ענה: מצטער
המורה, אבל לא
היו מספיק מים


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/7/02 17:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלי וישנה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה