לדנה, שאזכור תמיד

לסיפור שני חלקים נוספים, כל אחד עומד בפני עצמו, אבל מומלץ
לקרוא בסדר הנכון: "אמלי", "יכול היה להיות", "נעמת לי מאוד"

דנה ואני ממררות בבכי מול הטלוויזיה. אנחנו רואות אי.אר.
ולדוקטור גרין מצאו שוב גידול בראש. הגידול הזה בלתי נתיח,
ודוקטור גרין עומד למות. דוקטור גרין, הגיבור של דנה ושלי,
ימות מגידול בראש, מותיר אחריו שתי בנות - תינוקת שלא תזכור
אותו כלל, ומתבגרת בעייתית, שמן הסתם תתמכר לסמים. כמה נורא.
ראשה של דנה על כתפי, ודמעותיה זולגות על צווארי, מתערבות
בדמעותי. תסריטאים אכזריים, אומרת דנה.
גם לדנה יש גידול בראש. גופה אכול. זרועותיה השקופות נחות
בחיקה, וראשה חסר המשקל על כתפי. לפעמים דנה אומרת, שהיא
מרגישה כמו תפוח רקוב, קליפתו עדיין שלמה אך תוכו מתולע.
לפעמים היא אינה אומרת דבר, שקועה בכאביה, או מדמדמת תחת השפעת
תרופות.
דנה השחופה צופה בדוקטור גרין עם גידול בראש, בוכה באמת ובתמים
על הדוקטור הבדיוני של אי.אר., ומעולם לא על עצמה, ואני מסתכלת
בו, ובה, ומעבר לה בעצים הערומים שבחלוני. אכן, תסריט אכזרי.

עוזי אומר שצריך ללכת למרפאה של דוקטור ליאופרד. "הוא יהיה
חמור סבר?" אני שואלת. "חמור סבר - לא יודע, למה?" "כי זה יהיה
נחמד לכתוב - 'רופא חמור סבר' - קלאסי כזה". ודנה
מחייכת.דוקטור ליאופרד אינה חמורת סבר כלל, אם כי עניינית. היא
יושבת מאחורי שולחן רחב, ומסמנת לנו להתיישב בשני הכסאות
שמולו. עוזי מסיט את הכיסא אחורנית, מסמן לי לשבת. ואני מסתכלת
על דנה, אובדת עצות. "שבי, שבי," לוחשת דנה, "זה בסדר, אני
אחכה כאן על הספה מאחור", ועוזי מתיישב על הכיסא שלימיני.
דוקטור ליאופרד שואלת שאלות לרוב. היא רוצה לדעת אם השינה שלי
טובה, ואיך התיאבון, ואם הרזיתי או השמנתי, אם שיניתי הרגלים,
ואיך אני מרגישה באופן כללי. איך אני מרגישה? "לא משהו", אני
עונה לה, "דנה חולה מאוד ולדוקטור גרין יש גידול בראש".
עכשיו היא רוצה לדעת אם אני שומעת קולות. כולם שומעים קולות -
לא? הנה - אני שומעת אותך, את שומעת אותי. דנה מחייכת אלי
בעידוד. דוקטור ליאופרד שואלת: "קולות שרק את שומעת, ואחרים
לא". ואם דנה לוחשת לי באוזן, זה נחשב?

עוזי מסודר ואחראי. באמצעות רצועות קרטון יציב הוא חילק קופסא
לארבע עשרה תאים - שתי שורות ובכל שורה שבעה תאים. ערב ובוקר
בכל יום תמיד, שבעה ימים בשבוע. בכל תא מונחת גלולה. ועוזי
מקפיד ובודק. גלולה בבוקר, גלולה בערב. גם עכשיו, מול אי.אר. -
"לקחת את ההלופרידול?" "כן" (ואני ממהרת לבלוע את הכדור). "ואת
מרגישה יותר טוב?" "הרגשתי טוב גם קודם, תודה". אבל דנה לא
כל-כך, אני חושבת. נשימותיה שקטות ויציבות, רגליה אסופות
לבטנה, וזרועותיה חובקות את ברכיה. גם דוקטור גרין שלנו לא
כתמול שלשום.

דנה דקיקה ושקופה כעת. כאשר תקום מן הספה, לא יישאר תוואי גופה
אחריה. קולה רך ולוחש, והיא עייפה עד מאוד. ראשה שמוט לאחור על
משענת הספה, רגליה פרוסות לפניה ללא תנועה. היא מתעוררת לרגע,
מחייכת אלי בחטף, מתבוננת מהחלון הסמוך לספה החוצה. תראי, היא
אומרת, העצים פורחים באדום. "אני רואה, כמה יפה". היא חוזרת
לתנוחה הקודמת. אולי מוטב לנוח קצת עכשיו, היא אומרת, עייפתי
מאוד. נוחי, נוחי, דנה.

שני כדורים ביום, כמצוות הדוקטור ליאופרד, בוקר וערב. ועוזי
מקפיד. אנחנו רואים עכשיו סטאר-טרק בטלוויזיה. לוטננט דאטה
רוצה להיות בן אנוש. "זוז קצת," אני מבקשת מעוזי, מנסה לפנות
מקום לדנה מימיני. עוזי אומר: "אבל יש לך עוד המון מקום שם".
בעצם דנה לא אוהבת סטאר-טרק במיוחד. כנראה סתם היה לי נדמה.
ועוזי אומר: "לקחת?" "כן".

יש לי פחות ופחות ממנה. רק צל עובר.
צר לי עליך, אחותי דנה, נעמת לי מאוד.