"נשים כותבות שירה..." (יונה וולך)

חמישי
"גב' כהן החדר שלך מוכן, חדר מספר 2035, את עולה כאן במעליות
מצד שמאל, את רוצה שאני אשלח מישהו שיעזור לך עם המזוודות?"
הבטתי עליה שיער מתולתל בצבע דבש, על התג שם שלה כתוב ורדית
ועל השולחן מנהלת קבלה, "ורדית הירש?" "כן...?" היא מסתכלת עלי
בפליאה, "זו אני רעות מוסנזון, למדנו יחד בבליך" היא מסתכלת
שנייה בטפסים שמילאתי מחזירה את המבט אלי, מחייכת מתחילה
להיזכר "כמה זמן עבר, לא קישרתי אותך לרגע עם הסופרת רעות
כהן..?" "כן זה היה רעיון של המול שלי, הוא חשב שהשם מוסנזון
יכל רק להפריע, ואת מה קורה אתך?" "אני כאן, באתי לאילת אחרי
הצבא והתאהבתי, התאהבתי בעיר פגשתי גבר מקסים והחלטתי להישאר",
היא מצביעה על בטן הקטנה שלה, "והנה אני כאן היום מנהלת את
הקבלה בויטליס...". "סליחה, את יודעת אולי פרטים על טיסות של
ארקיע?" גבר זר נדחף מאחורי, "טוב ורדית, אני אעלה לחדר לנוח,
אני אפגוש אותך יותר מאוחר, נשב נדבר..." את המילים האחרונות
אני מוסיפה במלמול מחייב, גוררת את תיק הצד שלי לעבר המעלית,
יודעת שהדבר האחרון שאני באמת רוצה זה לפגוש חברה מהתיכון,
לשבת לעלות חוויות נשכחות מהעבר, חוויות שהיו טמונות כבר הרבה
שנים מאחורי מגרות וכאת אין שום סיבה לפתוח אותם, להתמודד מחדש
ובמיוחד לא כאן באילת, עכשיו. סוף שבוע בארמון הרודס, מתנה
מיאיר המול שלי, "קחי סוף שבוע תנוחי תתרחקי מהעיר תנסי לסיים
סוף סוף את הספר החדש שלך", ולא סתם להתרחק, חדר בויטליס
בהרודס, בכל עבר ניצבים השלטים השחורים שמורים לי "שהעישון
והדיבור בפלאפון אסורים בכל רחבי המלון". טוב, עם הדיבור
בפלאפון אני התמודד איכשהו אבל אם נדמה להם שאני הולכת להעביר
כאן סוף שבוע שלם בלי סיגריות, אני עכשיו לוקחת את עצמי וישנה
על החוף.
רק שתיים עשרה בצהריים יאיר לא חסך בכלום טיסה משדה דב, סוף
שבוע באילת וטיסה חזרה ביום ראשון בעשר, "רק תשבי כל היום
בבריכה ותסיימי כבר את הספר הזה שלך" אחרי שני רבי מכר הייתי
יכולה להבין אותו אבל עדיין היה קשה לי לספר לו שעוד לא כתבתי
מילה אחת.

"...הוא פשט את חולצת העבודה הלבנה, את בגד הים הקטן הוא קיפל
למשולש ודחף אותו למעמקי המזוודה" "...זו המדינה שקוראת לי,
אני עוד אחזור" טיפה זלגה במורד עינו, "קחי אני רוצה שתשמרי על
זה" הוא הושיט לי פלאפון שחור קטן וחבילת דפים.
גופה נמצאה בדרום הרצועה "בליל הפעולה לא נפקדה שום יחידה ולו
הקטנה ביותר מיחידות הצבא מלמל ראש הממשלה".
אמרו שראו אותו במזרח, קוטף תפוחים באוסטרליה או אפילו חזר
לאילת אבל אני עדיין שומרת את חבילת הדפים ושואלת "דייב דנ A
man or myth".

כך מסתיים הרומן הראשון שלי, הוא מונח על השולחן בחדר השינה,
איפה שאני נוהגת לכתוב, בימים שבהם אני לא מצליחה להתרכז אני
נוהגת לדפדף בו, להיזכר באתגר הכתיבה,  מהסיפוק של היצירה
הגמורה, יכל להיות שבאמת שינוי אווירה זה מה שאני צריכה, קצת
שלווה פנימית להתרחק קצת מהמחשבות האורבניות האלה שלי שמקיפות
אותי בכל פינה בדירה בתל אביב.

בשרוואל לבן וחולצת פשתן לבנה ללא שרוולים ירדתי לבריכה,
מכניסה בלוק כתיבה וקופסת ווינסטון סופר לייט לתיק קש צהוב.
מציל משועמם משגיח על שתי צרפתיות מבוגרות, עסוק בפתיחת
שמשיות, משכתי מגבת מערמת המגבות אשר ניצבה לה על שולחן העץ
הכבד והתיישבתי על אחת ממיטות השיזוף, המציל מיהר לכיווני
לפתוח את השמשייה מסמנת לו שיתרחק הרי בשביל מה באתי לאילת אם
לא לתפוס קצת שמש. אני פושטת את החולצה בוחנת את הבגד ים השלם
שקניתי רק לפני יומיים, צבעי חום אדמה, "הוא משדר יוקרה ומדגיש
את הבשלות של גופך" או במילים אחרות יש לך חזה גדול ועד שלא
תורידי כמה קילו על תסתובבי עם ביקיני, בוחנת את גופי כאחת
שמגלה אותו לראשונה, אילת בסוף חודש מארס, בתל אביב עדיין קר
וכאן אנשים יושבים בבגדי ים עסוקים בשלהם, בחנתי את רגלי
הלבנבנות מעבירה את האצבעות על הירכיים "בשלות" אהבתי את המילה
לא מלאות לא חיוורות בשלות כראוי לאישה בת 32, החזה גדול עדיין
זקוף לא כמו בגיל שבע עשרה אבל עדיין מושך מבטים, נשענת לאחור
מביטה מסביב טועמת את הרגע, בריכה קטנה מוקפת בחומה, מלצרית
במדים אפורים מסתובבת מסביב לבריכה מציעה לצרפתיות לימונדה
ותפוחים, המציל עסוק בישיבה חולץ את סנדליו מניח את הרגליים
בסמוך למקפצה ונשען לאחור,
"האפצי.."  אני מתעטשת השינויים האלו בין קור וחום לא מוסיפים
לבריאות שלי, המבטים מופנים אלי, מחייכת שולפת את הבלוק מנסה
להתרכז.

"...ארזת לבד הוא שואל, מישהו נתן לך להעביר משהו?
   תפתחי בבקשה את המזוודה, ...מה זה צריך להיות?"


אני שולפת סיגריה מחפשת את המצית בתיק הקש, המציל ממהר לעברי
"זה בסדר מצאתי" אני מנופפת במצית, "גברת אני מבקש ממך בבקשה
לא לעשן כאן" הוא מביט בי מבויש וסמכותי, אני מביטה מסביב
הצרפתיות נכנסו, רק אני והוא בבריכה. "אבל רק אני כאן, אולי
תיתן לי לעשן" אני מחייכת אליו את אחד מהחיוכים שהיו שמורים
אצלי לאירועים מיוחדים שהייתי צעירה יותר. הוא מחייך, נבוך,
"טוב את יכולה לעשן, אבל אם עובר כאן מישהו את צריכה לכבות את
הסיגריה" הוא מנסה לשמור על הסמכותיות בקולו, הוא חוזר לכיסא
שלו מתחת לשמשייה חולץ את הסנדלים מביט בגלים הקטנים אשר
נוצרים בבריכה, אני לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה ועוד אחת ועוד
אחת מנסה להתרכז מנסה לחזור לכתוב, הסל שלידי כבר מלא, אני
תולשת עוד דף מהבלוק מועכת אותו לכדור ומשליכה אותו בקשת ארוכה
לכיוון הפח, הכדור פוגע בפינת הפח ומנתר הצידה בחינניות מצטרף
לחבריו הכדוריים.
בית עבודה, עבודה לימודים, לימודים בית מחזור החיים של האישה
המודרנית, היה חסר לי משהו, איזו מטרה או סיפוק עצמי משהו
שיחזק את הרצון שלי לקום בבוקר, ואני לא מדברת עכשיו על חבר,
אלה יותר על חיפוש פנימי עמוק יותר משהו שיגרום לי להתרגשות
ניסיתי סדנאות, חוגים ואפילו טיפות לבסוף חזרתי אל המגרות שלי,
אותם מגרות שסגרתי שהתגייסתי לצבא וחזרתי לכתוב. לשכב שעות
במיטה לפני השינה, לשרבט מחשבות לראות איך המילים מתחברות
לסיפורים, לראות פסקאות בדרך ברחוב, לגלות מחדש את הקסם
שבחיים. האהבה, אותה התרגשות ראשונית בגילוי משהו חדש, הספק,
הפרפרים בבטן, חוסר הביטחון בכל צעד ואז כמו בריקוד ישן, הוא
מושיט לך יד ומוביל אותך בין הרוקדים, ואת בתחילה מהססת ולאחר
מכן מילה חוברת למילה, וזו למשפט ואת אוחזת את ידו ויוצאת אתו
לחיים חדשים.
אחרי חמש סיגריות אני סוגרת את הבלוק. המציל מתחיל לקפל את
השמשיות, אני מדליקה סיגריה נוספת בוחנת את הקרסוליים שלי,
"מנסה לכתוב?" הוא מצביע על שאריות הדפים שמפוזרות מסביב
לכיסא, רק עכשיו אני שמה לב לכל הלכלוך מסביב, שאריות סיגריות
וכוסות לימונדה, "אני סופרת" לא יודעת מאיפה היהירות הזו קפצה
לה, אולי הצורך להראות לו שאני לא סתם איזו בחורה עשירה שרגילה
לשבת במקומות כאלה ומצפה שישרתו אותה, נדמה שהדבר לא מרשים
אותו "איך קוראים לך?" הוא שואל מביע התעניינות "רעות כהן,
כתבתי את..." "כן אני יודע", הוא קוטע אתי באמצע המשפט,
"קראתי, מה את כותבת עכשיו?", הוא נשמע קצת קצר רוח כאילו כל
זה לא מעניין אותו כאילו כל יום הוא יושב ומדבר עם סופרים
בבריכה, "אה זה משהו חדש, סיפור בשם 'להתאהב מחדש' זה משהו בין
סיפור קצר ונובלה מעין המשך לספרים הקודמים שלי.", אני מנסה
להציג את הספר שלי כמו שהמול שלי היה עושה למרות שהדבר היחידי
שכתוב אצלי בבלוק זו אותה שורה יחידה. "'להתאהב מחדש'?", הוא
אומר, "זה נשמע כמו שם של איזה סרט אמריקאי, אז איך הולך לך"
הוא שואל מצביע על כל ערמות הנייר מסביבי, אז בכל זאת הוא בחן
את מה שאני עושה חייכתי לעצמי על שהצלחתי למשוך את תשומת ליבו,
"האמת שלא כל כך טוב, אבל על תדאג אני אאסוף כאן מסביבי". אני
מקמטת את הדף, מוותרת על הקשת  הארוכה, הפעם הכדור בוחר להיכנס
פנימה, ההתרגשות נעלמה, שנינו רוקדים על הרחבה, כבר לא מחזיקים
ידיים, הקסם נעלם  הכתיבה הפכה לעבודה, מחדר השינה נעלמה
האהבה.

"תנסי להתנתק, להירגע, זה יבוא לך ביתר קלות" הוא מסתובב
וממשיך לקפל את המיטות בבריכה. "רגע שניה מה להתנתק? למה אתה
מתכוון?", אני שואלת, "תנסי להירגע  את לא נינוחה, תיכנעי
לשלווה, את באילת" שוב פעם הוא מתרחק ממני חולץ את הסנדלים
ונשען לאחור, מביט בגלים הקטנים בבריכה.
אני מקפלת את הדברים לובשת את השרוואל זורקת את הסיגריות
והבלוק לתיק איפה המצית לאן נעלמה המצית, אני לא רגועה הרי אני
הטיפוס הכי רגוע  שיש בעולם, רק איפה המצית שלי...

אני מחליפה את השרוואל בשמלה רחבה, אילת חדר במלון מפואר בלי
שום הוצאות, לבד. באתי לכאן להתרחק מכל הזיכרונות  בדירה בתל
אביב, בכל מקום שאני הולכת אני רואה זוגות הולכים יד ביד
לוחשים סודות, נדמה לי שגם לחתולות ברחוב שלי יש בן זוג קבוע.
מה יהיה איתי בסוף, גם אני התרגל לבדידות ויאמץ איזה חתול כמו
כל אותם רווקות זקנות.
בוחנת את הדוכנים השונים שפרושים בטיילת לא מתעכבת יותר מידי
מדלגת מאחד לשני ראית אחד ראית את כולם, ילדות בנות ארבע עשרה
זורחות מדוכן לדוכן מגלות תכשיטי פלסטיק זולים, לאן נעלמה
התמימות שהייתה לי בגילן, על כוס בירה מול הים אני מחליטה
לחזור למלון לנסות לכתוב קצת, לברוח קצת מהבדידות של העיר,
אילת זה לא המקום להיות בו לבד.
פעם בהתחלה הייתי שוכבת על המיטה אוחזת בעט והרעיונות היו
יוצאים להם, נשפכים לדף, עכשיו אני עסוקה במחיקות. פושטת את
השמלה לובשת חולצת טריקו ישנה עם הדפס מחוק של דוראן דוראן, אף
פעם לא חשבתי קודם כמה זמן יש לי את החולצה, אני נשכבת על
הכיסוי מיטה מביטה בתקרה. לפעמים אני מקווה למצוא איזה רעיון
שיחזיר לי את אותה התלהבות שנעלמה, לחכות לטלפון להתרגש לחכות
לו שיחזור הביתה, סתם לשכב ביחד במיטה.

שישי
"בוקר טוב" אני מחייכת למציל, מושכת מגבת מהערמה פורשת אותה על
המיטה הלבנה ומתיישבת, פושטת את השרוואל ושולפת ספר מהתיק, אני
בורחת לספרים של אחרים, האויב המר של כל סופר, כולם שנונים
יותר מצחיקים יותר, רק יותר ויותר, אני מעתיקה כמה משפטים על
הדף רק כדי להשתמש בהם יותר מאוחר, אבל כל מה שאני כותבת נראה
דומה. אני מחפשת את הריגוש, הקסם, המוזיקה הנסתרת שלצלילה
רקדתי בהתחלה אבל עכשיו הכתיבה, השחרור שלי, המטרה, הפכה
לאזיקים לשגרה. אני מנסה לכתוב עוד כמה מילים, מנסה להתאהב
מחדש, אני יודעת שלפעמים כדי לאהוב צריך להתרחק, אני מקמטת את
הדף ומניחה את העט...
"בוקר טוב, מחפשת רעיונות חדשים?", הוא מחייך אלי "כן, רם
אורן, אני בודקת איך הוא עושה את זה" הוא קלט אותי, החלטתי
לוותר.
"אז איך קוראים לך תגיד?" אני פונה אליו משנה אסטרטגיה,
"המציל" "לא, באמת?"  אני שואלת "יוני" הוא עונה לי, מביטה בו
שיער מתולתל, טיפה ארוך משוך לאחור, עיניים חומות, עמוקות ואף
קטן. "אילתי או עבודה מועדפת?" אני מגלה בקיאות, פונה אליו
עדין בטון בוגר משהו. "באתי, סיימתי, נשארתי" הוא ממשיך בשלו
בצורה קנטרנית, הוא מביט בי מצפה להמשך, מסתכל לאחור לראות
שאין אף אחד בסביבה מושך מיטה מתיישב לידי כמי שהולך לספר
סיפור ארוך "הגעתי לכאן אחרי השחרור לעבוד חצי שנה ולטוס עם
החבר'ה מהצוות לחול, פגשתי כאן בחורה והחלטתי להישאר איתה.
בינתיים כל החבר'ה טסו, ואני נשארתי אתה, טוב בערך..." הוא
מסיים. "מה, מה קרה?" אני מפצירה בו שימשיך, הרי לכתוב אני כבר
לא אמשיך היום, "...היא סיימה את המענק שלה וטסה לארצות הברית
לפני שלושה חודשים, יכלתי לטוס אתה אבל ארצות הברית אף פעם לא
עשתה לי את זה, אז החלטתי להישאר כאן ". "אתה מחכה לה" שאלתי
לא מאמינה, "כן, כבר שלושה חודשים היא צריכה לחזור עוד מאט,
ואני בינתיים כאן בעבודה, את שמה לב בא בשבע בבוקר הולך בשבע
בערב, שגרה." "ומה קורה אתה, היא גם כן מחכה לך?" התחלתי
להיכנס לסיפור, נאיביות, אח גם אני הייתי כזו. "אני מקווה, את
יודעת, שלושה חודשים זה הרבה זמן, אבל אני מאמין שהיא תחזור
לארץ הכל יהיה אותו דבר." "ועד אז עבודה?", אני שואלת, "בא
בבוקר הולך בערב מעביר את הימים ממשכורת למשכורת נשארו לי עוד
שלושה תלושים עד שהיא תחזור...". "לא קשה לך אם כל השעות עבודה
האלה ועוד להיות לבד אחר כך, ומה אם היא לא תחזור? לא חשבת על
תכניות אחרות? לטייל אולי ללמוד?", ממש נפלתי עליו עכשיו, לי
רע בחיים אז גם הוא צריך לסבול, "האמת לא היה לי זמן לחשוב אני
כל הזמן בעבודה...". "מה זה לא היה לך זמן לחשוב" אני שוב פעם
קוטעת אותו, "מה אתה עושה כל היום יושב, מזיז קצת מיטות?", "
אני נרגע, פשוט נרגע ואת יודעת בסוף מתרגלים לכל דבר". "יש
דברים שאסור להתרגל אליהם..."אני אומרת ספק לו ספק לעצמי, יש
דברים שאסור להתרגל אליהם אני אומרת  חושבת על הבדידות שלי,
"יוני!" אדם כפוף בחליפה שחורה מסמן לו לגשת, יוני קם באי
רצון, הכפוף מצביע על מיטות שלא מיושרות ומגבות שצריך להרים
מהרצפה ומתרחק, יוני מתקרב אלי "אני צריך לזוז זה הסגן, נראה
אותך" "בטח שתראה אותי, לאן עוד יש לי ללכת?". סגנים כמה שאני
מכירה אותם חייבים להעיר, לא יצא לי לראות מנהל שעובר ומעיר,
כנראה הם צריכים את אותה הרגשה של כוח שתעזור להם להתקדם מצד
שני לא ראיתי שום סגן שנשאר כל כך הרבה זמן בתפקיד.

"טנ טנה נה נה, טנ" צלצול הטלפון שלי מקפיץ את יוני שוב פעם
מהמקום, "מה יהיה אתך, את גם מעשנת גם מדברת בפלאפון, בסוף עוד
יפטרו אותי." "זה המול שלי" אני מסמנת לו, נדמה לי שהוא
מחייך.

"מה העניינים?"
"כן, אצלי הכל בסדר, החדר מצוין, הטיסה הייתה בסדר גמור, באמת
תודה רבה לך"
"תשמע יש לי בעיה עם הספר" אני חייבת להגיד לו את זה "אני לא
מצליחה לכתוב, נדמה לי שאיבדתי את זה..." "מה להירגע, כולם
אומרים לי להירגע בזמן האחרון, אני רגועה" אני מדליקה סיגריה
"להמשיך לכתוב? אתה כנראה לא מבין אותי, לא כתבתי כלום".
"טוב, אני אכתוב הכל נשב על זה ביחד, אתה לא יודע כמה אני מודה
לך על הכל באמת תודה רבה"
"כן, אני יודעת שאתה המעריץ הכי גדול שלי, כן גם אני אותך" אף
פעם לא הבנתי אם הערות האלה שלו הם ברצינות או בצחוק, בשבילי
הוא היה כמו איזה דוד מבוגר שעוזר לי בחיים, וגם עכשיו במשבר
הכי חמור הוא אומר לי להמשיל לכתוב גם שברי משפטים והכל יהיה
בסדר.
"נשמע בסדר גמור המול הזה שלך" יוני, עומד מעלי, "כן הוא גם
אמר לי להירגע, אני לא מבינה את זה?" "זה ברור את לא רגועה, את
לא מסוגלת לשבת רגע בשקט, זזה, מדליקה סיגריות, מורידה את
החולצה שמה את החולצה, מורידה את החולצה, תשבי כמה דקות
במקום", וואו מאיפה זה בא נדמה לי שגם הוא מופתע מהמשפט הזה
וממהר להתנצל, "לא זה בסדר אני באמת לא רגועה" חושבת עם אני
צריכה לפתוח בפניו את כל הסיבות לקשיים בחיי, "ותגידי לי מה זה
הקטע הזה עם החולצה?", אני מסתכלת עליו להבין את השאלה והוא
חוזר "באמת, למה את שמה ומורידה את החולצה, ומה זה הבגד ים
החום הזה שלך? מה את בת ארבעים? תלבשי ביקיני עם ברזלים תנסי
בצבעי טורקיז זה יתאים לך גם לעור הבהיר שלך וגם לעיניים", אני
מסתכלת עליו הוא רציני, "מה הקטע עם הבגד ים?" אני שואלת אותו
"תקשיבי לי אם יש משהו שאני מבין בו..." הוא חוזר למקום שלו
חולץ את הסנדלים ומתיישב.
מה הקטע עם הבגד ים, מה הקטע עם זה שכל פעם שאנחנו מתחילים
לדבר הוא מתרחק והולך לשבת ומה הקטע עם הסנדלים, זה לא שיש כאן
עוד אנשים בבריכה, הוא יכל פשוט לשבת כאן ולדבר.

אני מחליטה לנסות להירגע אני נשכבת לאחור מביטה בכיפות שמעטרות
את המלון בפיתוחים המזרחים, אני מקשיבה למים שזורמים בתעלה
מהבריכה בפסלים של הצבאים על החומה. שני עובדים הודים עסוקים
במירוק עמודי הנחושת נעים בשקט ממלמלים לעצמם בניגון רחוק, אני
מביטה במלון כמו זה היום הראשון שלי כאן, מבחינה בפרטים
הקטנים, זוג יונים באים להתרחץ בבריכה, הוא טובל את ראשו והיא
מנופפת בכנפיה. להתאהב מחדש ללמוד לראות את כל אותם דברים
קטנים אשר נותנים לנו את היופי בחיים, השקיעה האדומה שאתמול לא
הבחנתי בא צובעת את המפרץ, אני יוצאת מהמלון מביטה בשמיים
זרועים בעננים, צבועים בצבע ארגמן. זוג בודד מהלך על החוף הוא
נועל סנדלי טבע, היא מחזיקה את נעליה בידה מנסה להתחמק מהמים.
אני חולצת את הסנדלים וניגשת להתיישב על קו המים.
על המזח מול מלון הרודס נשען זוג אופנים ישן, דייג שולף בקבוק
יין וחכה מתיישב על הסלעים בסמוך לקו המים. אני מתקדמת לעברו
מתיישבת על הסלעים מדליקה סיגריה קלה, הוא חולץ את פקק השעם
מוזג את היין לכוס פלסטיק חד- פעמית, "גיברת רוצה לשתות?", אני
מסרבת בנימוס, הוא מרים את הכוס לעברי ושותה לחיי השקיעה, הוא
זורק חכתו לים. אני מביטה בו בדממה, מדליקה סיגריה שניה, רואה
אותו יושב שם בשלווה חופשי מדאגות, הוא מוזג כוס נוספת ואומר,
"יש לי חבר אדם מכובד, בן גילי, עבדנו כמה שנים  ביחד בים. כל
בוקר קמים עם הזריחה יוצאים עם הספינות לים, נצרבים בשמש
וחוזרים עם השקיעה. כל לילה על כוס בירה הוא היה חוזר ואומר לי
אלברט אני יהיה מיליונר, אלברט אני עוד יהפוך למיליונר, ככה כל
בוקר קמנו יצאנו לים ובלילה על כוס בירה הוא היה מספר לי את
אותו סיפור", אני עוצרת אותו בנימוס, מבקשת  כוס יין אחת
בשבילי, הוא מחייך "בבקשה גיברת, שבת שלום", אני נשענת אחורה
מטיבה את ישיבתי על הסלעים, מתחיל להיות קריר, הוא פותח ומתחיל
לספר את הסיפור "...לילה אני בדיוק חוזר מעבודה, אני ניגש
לדוכן, אומר ערב טוב למוכרת. אני מבקש ממנה טופס לוטו, ממלא
שישה טורים ידני מסמן את המספר שש בכל אחד מהם ואת השאר ממלא
באופן אוטומטי...כאן הוא היה נעצר לרגע" אלברט מספר לי מוזג לי
כוס יין נוספת וממשיך "... לוגם מהבירה, מקנח את הקצף משפתיו.
הוא היה מדליק סיגריה ומביט לי בעיניים...זה חייב להיות 12
מיליון, אתה מקשיב לי אלברט? 12 מיליון לא יותר ולא פחות, ככה
זה צריך להיות. שישה אני נותן למשפחה, אחד לכל אחד שיסתדרו
בחיים, ושישה אני לוקח לעצמי, חיי כמו בן אדם, יוצא אל הים
מסתכל על הגלים חופשי מדאגות. אתה יודע איך אומר השיר הזה 'לא
לעבוד לעולם, לא לשרת שום אדם'...", הוא  מוזג לעצמו כוס יין
אני מציאה לו סיגריה, הוא ממשיך "אחרי שנתיים בים הוא החליט
לעזוב, המיליונים לא רצו לכיוון שלו. החליט ללכת  ללמוד
באוניברסיטה, כלכלה או משהו כזה, מידי פעם היה בא לבקר אותי
כאן, היה מספר לי 'אלברט אני עוד יהיה מיליונר אבל בינתיים אני
צריך ללמוד עד שהמזל יגיע, אתה יודע. אז אני יהיה חופשי, אני
אוכל לשבת כאן בלי דאגות, בלי מחשבות על החיים שלי'. היינו
יושבים כאן, הוא היה מספר לי על תרגילים בכלכלה ואני הייתי
מספר לו על הים, שותים בקבוק יין לבן לפעמים מעבירים איזו
סיגריה.
עברו עוד כמה שנים שמעתי שהוא התחתן, מצא עבודה בבנק, שני
ילדים וכלב, הסתדר הבן אדם", הוא מחייך, הדייג נעמד על רגליו
אוסף את החכה מהים, לוגם את שארית היין מהבקבוק, "עשר שנים
שאני יושב כאן ולא תפסתי אפילו דג אחד, לפני שבוע ישבתי כאן
ראיתי אותו, הוא ניגש אלי אומר לי 'אלברט? כל כך הרבה זמן
ועדיין באותו מקום', אני מסתכל עליו מקריח, מרכיב משקפיים.
'עשיתי את זה', הוא אומר לי 'הגשמתי את החלום שלי אלברט, באתי
לשבת מול הים'". הדייג מסיים את סיפורו, מתיישב על האופנים
הישנים זורק מבט אחרון בים, "מתחיל להיות קריר" ונוסע אל עבר
השקיעה.


שבת.
בביקני כחול אני יורדת לבריכה, עדיין אני צריכה לרדת כמה קילו,
אבל הוא צדק הצבע באמת מתאים לי לעיניים. אני מתיישבת שותה כוס
לימונדה, יוני עובר לידי "בוקר טוב, תתחדשי" אני עוצרת אותו
לפני שיחזור למקום, "מה הקטע שלך עם הסנדלים?" כן עכשיו זה
תורי "ולמה כל פעם אחרי שאנחנו מדברים אתה חוזר למקום שלך?",
הוא מאט, לבסוף נעצר ומסתובב ובא לשבת לידי. "אני מפחד", הוא
אומר ומשפיל את המבט "מפחד ממה?" אני שואלת אותו,"ממה שיהיה,
נשב נדבר יהיה נחמד אולי נצא ומה אז?", אני מסתכלת עליו
מופתעת, הוא ממהר להתנצל, "לא לא, ממך, באופן כללי ככה אני
יושב בפינה שלי לא צריך להתלבט בא עושה את העבודה שלי והולך".
"ומה עם מגיעה בחורה ממש חמודה?" אני מנסה להתחכם אתו "אז
בהתחלה כואב לי, אבל הלב מתרגל. אני לא רוצה לבחון את עצמי
במצבים, טוב לי ככה בחיים". "דווקא אני שלא מכירה אותך שרואה
אותך מהצד יכולה להגיד לך, אתה לא חי חמודי אתה צף, אתה בא
עובד וחוזר הביתה, אין לך חלומות רק חלום על חברה שהייתה שאתה
לא יודע מה קורה אתה, לא כדאי שתחשוב קצת על עצמך?". "יכל
להיות שאת צודקת יכל להיות שבאמת אני צריך לחשוב קצת על עצמי
אבל בשביל זה אני צריך לקחת יום חופש לקפוץ לים, את יודעת קצת
זמן באמת רק לעצמי בלי שמשיות ומגבות, אה והסנדלים..." הוא
מחייך ומשנה לי נושא, "סתם קטע של פסי שיזוף, אז מה קורה עם
הספר שלך הכתיבה מתקדמת?", "האמת היא שכן, החלטתי להמשיך
לכתוב, אני כותבת כל מה שעולה לי בראש ואחר כך מסדרת, מדובר
בבחורה שחבר שלה עובד במשרד החוץ ויום אחד נעלם, כולם מאמינים
שהוא מת ורק היא מסרבת להאמין ולהמשיך בחיים". "נשמע מוכר
הסיפור שלך, נשמע מוכר, אז מה קורה בסוף עם אותה בחורה הבחור
שלה חוזר?"  
"אתה רוצה לדעת, תצטרך לקנות את הספר" הפעם תורי לקום וללכת.

ראשון.
"יוני" אני באה בריצה לבריכה, המונית מחכה לי כבר למטה. בתוכה
התחלה חדשה, מציל שמנמן במבטא רוסי יושב בברכה ללא סנדלים, מה
זה הקטע הזה, "איפה יוני?" אני שואלת אותו "הוא לא הגיע לעבודה
היום, אבל הוא השאיר בשבילך משהו", "תמסור לו תודה ושחיפשתי
אותו, אני חייבת לזוז, שלום...". מאוחר יותר בטיסה אני נזכרת
במעטפה, אני פותחת אותה בפנים על נייר מכתבים של המלון כתוב
"האדם צריך לשאוף לעצב את עצמו בצורה אסתטית ויפה כיצירת
אומנות ייחודית, אדם אשר מחכה לטבע אשר יבוא ויעצב אותו סופו
להישאר במקום". ניטשה, אני מחייכת, מקפלת בעדינות את המכתב,
למטה כתוב שם ומספר טלפון, אני צריכה להתקשר להגיד לו תודה
ולשאול אותו על הסוף של הסיפור.

הצלחתם לקרוא עד הסוף, הנה משהו קצר לקינוח
http://stage.co.il/Stories/250134