אדיסו מאסלה היה החבר כנסת האתיופי הראשון, בהתחלה מטעם מפלגת
העבודה, אבל אחרי שסופיה לנדובר תפסה את מקומו כנציגת העולים,
הוא עבר למפלגת עם אחד של עמיר פרץ. בבחירות של שנת 2003 הוא
כמעט נכנס ברגע האחרון, עד אשר קולות החיילים העניקו מנדט נוסף
למפד"ל, חוץ מזה הוא היה קרוב משפחה רחוק של ראובן זרעו, רס"ר
בחיל חימוש, עוד כמה שנים הוא יקבל את ה-ב' ויהיה רס"ב ואולי
יקבל גם תקן לרכב קבוע.
באתיופיה קראו לראובן בראה, אבל שהוא הגיע לארץ אמרו לו שאין
כאן שם כזה ושינו לו את השם לראובן, בבית עדיין קוראים לו
בראה, אבל כאן בבסיס אף אחד לו מכיר את השם הזה שלו, למש"ק שלו
קוראים ולדימיר אף אחד לא שינה לו את השם שהוא הגיע לארץ.

לפעמים שהוא רוכן מעל למכסה מנוע, הוא חושב על הדרך שהם עשו
מאתיופיה לסודן, הולכים בלילה וישנים ביום כדי להתחמק מהצבא
ומהכנופיות החמושות, שנה הם הלכו כך ברגל ראובן היה אז בן 12.
הוא נזכר במחשבות שהיו לו על ארץ ישראל, על בית המקדש ועבודת
הקודש, איך יהיה שם ואם גם בישראל יהיו לו המון חברים.
אימא שלו נהגה להרגיע אותו "על תחשוב על כל הדברים ביחד, תתרכז
בדבר אחד, ארץ ישראל, תראה שנגיע לשם הכל יסתדר.", היום שהוא
מבוגר ראובן חושב, שאם יש מטרה להגיע אליה, כל שאר הדברים
פתאום מתגמדים, אבל ברגע שמשיגים את המטרה, רואים שגם כל שאר
הדברים הקטנים הם בעלי משמעות.

ראובן אוהב לצאת לרוץ, זה מזכיר לו את ימי ההליכה הארוכים
במדבר, הוא אוהב את הזמן הזה שהוא לבד עם עצמו מרגיש את הדופק
הולם ברקותיו, הוא שוב יכל לחזור לחשוב בלי כל הרעש בסדנה.
שהוא הלך במדבר הוא חשב שבישראל כולם יהיו שחורים, כמוהו, כמו
באתיופיה. הוא פחד לגלות שכולם שונים, לפעמים הוא חושב שאם הוא
היה לבן, הוא בטח היה עכשיו בחיל האוויר, ראובן נזכר בטיסה שלו
מסודן לישראל ומדמיין את עצמו לבוש מדים אפורים, מטיס אתיופים
לארץ ישראל, אבל אז הוא נזכר בולדימיר שמשרת איתו בחיל חימוש,
ומגביר מהירות.