ואותו לילה היא הייתה הכי יפה בעולם, כשהיא עמדה על גג מגדלי
עזריאלי בידיים פרושות, וכל  אורות העיר שיקפו סביבה מעיין
הילה.
התלתלים השחורים הארוכים שלה עפו ברוח והעיניים החומות הראו לי
רק אומץ, אומץ בל ישוער.
והיא הייתה כל-כך יפה, מושלמת, בלי טיפת פחד.
ורק כשהוא עלה לגג נזכרתי למה אני כל-כך אוהב אותה.

מילא היא הייתה סתם יפה, מילא היא הייתה סתם חכמה, מילא היא
הייתה סתם מוכשרת, סתם מיוחדת, סתם עצובה... אבל יותר מהכל היא
הייתה היא- אודרי.
ומהרגע שהתוודעתי אליה הייתי מוקסם, מכושף... ללכת שבי אחריה.
מהרגע שלחצה את ידי ואמרה את שמה ידעתי שהלב שלי כבר לא שלי,
כולו שלה, כל כולו.
ובשבועיים שאחרי הפרידה שלה מרותם אני הייתי איתה, אני חשבתי
שלא אהיה מסוגל לאהוב אותה יותר אך אהבתי, אהבתי בכל מאודי.
והיא נתנה לי, וכלל לא יודע מה היא מרגישה היא רק המשיכה
לחיות, להגיד לי: "אתה החבר הכי טוב שלי" ולהירדם מול מסך
הטלוויזיה שבו היינו רואים סרטים.
הייתי צופה בה ישנה, פשוט יושב ומזין את הנפש בדבר שהכי הזדקקה
לו, בדבר שאני הכי הזדקקתי לו... בה.

ואותו לילה היא הייתה הכי יפה בעולם, עמדה על גג מגדלי
עזריאלי, על הסף, ופרשה ידיה.
"חופשיה."
"חופשיה עוד גם פה, ככה את סתם פחדנית." וכשאמרתי את המילה
צחקתי על עצמי מבפנים.
היא... פחדנית, אין סיכוי, הבחורה הכי אמיצה שהכרתי.
"אז אני פחדנית, בורחת מעצמי, מפחדת... מה שזה לא יהיה, שיהיה.
זה מה שעכשיו אני רוצה."
"ומה אם אני לא רוצה?"
"לא נותר עוד מקום לסליחה."

והיו רגעים שפחדתי ממנה, פחדתי שהיא תקום יום אחד ותעלם לי
ואז גם אני פשוט אעלם כי לא יוותרו עוד סיבות לחיים.
אבל כשהייתי קם, הייתי שומע את הקול שלה בהודעה הקולית
בפלאפון: "בוקר טוב, קום כבר!" והייתי מחייך לעצמי.
אבל כל פעם שראיתי אותה חשבתי איך היא מצאה את עצמה ביחד איתו,
וניסיתי אפילו לשאול אותה אך היא אוטומט שינתה את כיוון
השיחה.

ואז הוא עלה אל הגג ונעמד שם, והיא הרגישה אותו והסתובבה
"רדי משם אודרי, דיי לשחק משחקים אידיוטיים."
היא צחקה עליו, על איך הוא מעז להוא ולהטיף לה מוסר בכלל
"הכל בגללך" לחשתי.
"מה?? איך בגללי?"
"אתה ניצלת אותה לא אני."
"אני אהבתי אותה."
"אני אוהב אותה!!" צעקתי.
היא הרצינה לפתע, שנינו הסתכלנו עליה, היא הסתכלה עלי...

"באמת?" עמדו לה דמעות בעיניים כשהיא ירדה מהסף והתקרבה אלי.
"באמת" חיבקתי אותה.


לחלק החמישי- http://stage.co.il/Stories/100680