|
לא אינני מלאך
לא הייתי רוצה שתראוני כך!
|
במשך כל חייו אבי הזכיר
את המלחמה אשר גבתה
חמישים מליון אדם!
|
אדם מהו?
מוצג מוזיאוני של אמש
עם היסטוריית
ימים של השמש
|
יחפים לא מוגנים חשופים
עם שפתיים על שפתיים
|
לא חלף יום ללא ויכוח סוער,
היה זה זוג מאושר ואוהב ביותר.
|
איך מדי יום נשיקות תרעיפי
בחיבוקי אהבה של מלאך,
|
ישנן מילים לאהבה
ללא מילה נאמרות,
|
הוי את לי לך אני
משענת לנפשי בדווי
|
מה פשר הקולות הבוקעים מלבבי,
העוברים אל המוח וחזור אל דמי?
זעקות התשוקה אותן אחנוק
|
את יותר מיד המושטת
הנוגעת בגוף מתלהט
|
אוחזת רוח עט נובע
המשדר חיים אחר,
|
מביטים עלי,
אזי כנראה שיש לי פנים
|
על סף ביתי הרי תמיד המתנתי
עם הכנות בפועל ונפשי,
|
נושאים אנו מילים משומשות,
שמנסיקות ואבלות שננגסו
|
המבקשים אחר אהבה
החולמים אותה בהקיץ,
|
כאשר תאווה בעונג פוגשת,
תאווה מתפוגגת העונג נמוג.
|
לעתים את אי המצאותינו נחבוק,
ברעד ודמעה שלא נולדה נחנוק
|
שפתייך כה צרות ועדינות,
התוכלי לשפתיי הנושקות?
|
איך לבשר, שלמידתה בהתווספות השנים
כל העת תפרתי לה שמלה של זוהר
|
ברטט גופי ולבי בחוזקה הפועם
עת כפתורי חולצתך פורם לאיטן,
|
החמה חורכת תם האביב
עשביה משתרכת מחפשת מוצא,
הקיץ ילהט ישנה דממה סביב
ורק האדם טוען לא נורא.
|
מילדותי זכורים לי ימי החורף
עת דמה לי שכך העולם כולו,
מכוסה בשלגים וקרח מייבב
מרוחות החורשות את כל הסובב.
|
את שערך סירקתי בעדנה
לראשונה ואחרונה היה זה
|
אני הולך וסובל
מאבד משמעות
|
מנורת הלוגן מאירה,
אספקלריה קולטת חיוך של ליצן.
לובן הקיר כאילו נבלע:
תוך רוגע, בים מיניאטורות ישקע.
|
אישה תדע להראות
את היפה בה להראות
|
אפשר לי אלי
לכתוב על פרחים
עם ניחוח נודף אהבה
על קוצים הצומחים
|
מאחר ואדם הנני
ואינני שונה מאחר
|
נעות מסרגות במהירות הבזק
עת כדור מאנגורה לובש צורה,
|
אם אין אהבה בימים
גם בליל הנה נעדרת
|
זה כמו לחפש פורקן
לסכם שבוע מחיינו
|
איך אלחש אותך בשקט יותר: מולדת?
אל ביתי בערב קללה מתנדנדת
|
אני בא!
אני בא לצמצם את הפער,
להרגיע הנפש, להשכיח צער!
|
על כוס קפה לשיחה את אפסי זימנתי,
את כל דבריי ישירות אליו כיוונתי.
על דה ועל הה ודברים שחרו,
אך שפתיו החתומות דבר לא אמרו.
|
מפרשית על הרוח כשטה
בדלגה על כל הגלים
|
אף את שירי הערש אותם זימרת,
וקולך המהדהד בתוך לבי.
|
אני חולם אותך מולי מעורטלת,
במערומייך ניצבת מאדימה.
סומק קל שעה שאת נשכבת
|
בבאך מצאתי לי רוגע
דוסטוייבסקי אותי הרתיע
עם פושקין בנשים נגעתי
לרמונטוב אותי הפתיע.
|
אני מקנא בשנים שלא ידעתיך,
ויתרה בשנים שלא הכרתיך.
|
אני נושק את אי הימצאותך,
את המקום בו ריחפת לרגע.
אני חובק את הסדינים אשר אותך ליטפו:
ועל גופך שמרו מפגע.
|
אני נע בעקבות מחשבותייך
נענה לרצונות בהכנעה,
|
אני נפרד מאנשים
ואומר שלום
|
אף אישה, אף אישה! זאת כבר שמעתי,
הטענה בכל עונג מהולה,
אמרי יקירתי במה פשעתי,
על כל האון אשר ניתן במתנה?
|
אוהב בך את הדממה,
את ההתלבטות ותהיותייך,
אף כאשר בעצב ראשך תרכיני
|
בתוך קשת של ענן טבעתי
בין שביל החלב טמנתי אושרי
|
קח!: טיפת תקווה
עם קמצוץ אמונה,
כתוספת הוסף מעט סודה -
על קצה הכפית עם שמרים להתפיח,
|
כענני נוצה המתפוגגים
ברקיע
בתנועה אטית אל עבר
לא נודע
|
מפגן טיסה לי מחכה
להופכו לראווה לא ארצה
לא אצטרך מנועים להניע
רק להישען ובלי ניע.
|
נטמעים בי רחשושייך
עת גוונייך זורמים בדרור
|
אתה שאבל גרמת לאדם פשוט
בחיוך על רוע שעליו התפרץ,
עם קבוצת מחייכים בחיוך להוט
בערבוב הטוב וברע כחורץ.
|
האם יופי הנפש ויופי הטוהר,
האם את זאת תחפשי.
|
את לי צוהר זוהר בנוגה
עבור נפשי בתוך דווי סובב
|
כבין אוצרותיו של מלך
כבתוך היכל התרבות
|
בארץ אוכלת יושביה
הס מקומו לא ידע,
|
דומם:
רק פעימות לבב הלכו וגברו
להנאת,
בשרים בלהט מתערבל.
|
כי מין לבד בלי מחשבות אותו אשר ינחו,
כאיש נכה אשר יחוש חייו כאן שמוצו.
כך ירגיש שאין לו ערך ללא אשר חסר.
|
הוא נוסק למרומים כחץ מקשת,
להגיע שואף אל השיא.
|
בטיילת:
על אותו הספסל
שישבנו דאז
|
בתוכך ישכון הגן חורש והחלד,
בתוכך אראה ילדה תתמסר לילד.
|
עלעל מת זמנו תם
בין דפיו של ספר מר,
|
בחשכה תעבור אורחה כינשוף
כביום לוהט בינינו,
פעמוניה יבשרו על חג הגוף
|
בין ורדים אני אורח
בין ורדים חוויתי כל
|
בין מצופה למצופה לך כה מחכה,
בתקווה שתחלוף מהר ומעל למצופה.
קדימה ליום השחרור מביט וצופה,
|
היי נא לביאה עם שקיעת החמה
ויפרכסו אברייך כדג ללא מימיו
|
עברתי בתוך האין סוף
של גשמי והלא קיים
|
הבאת י לעצמי פרח...
ולא בגלל אהבתי הגדולה לפרחים - אלא:
כדי להזכיר לעצמי שישנו אחד,
אשר זוכר אותי עדיין:
|
אמרתי:
אלך לבקר ואולי במישהו אזכר!
|
בכתיבה אשרוט לבב
נפש נכאה אנשימה,
ממכוער אצור נשגב
את כאב תבל אפנימה.
|
אמץ אל לב מאווייך
ופרוס במעש על משעולך
|
לא צריך משורר להעיר אהבה
לעתים בחיוך מבויש תמצאנה,
|
כקרציות רחוב
המחפשות אחר הכלב,
שישמש כמדגרה
לאנדרוגינוסים אלה
|
יגיע היום יבוא גם הרגע
לכל אחד שנולד זה ממתין
|
ביום סוף העולם
דבורה חגה מעל פרח יסמין
|
בפיך, בירכייך רוצה לחוש,
במעידה קלה של גופך,
באחיזה חזקה של ידייך,
בגופי שימנע נפילתך.
בצווחות של עונג פורצות,
אנחות היוצאות בלי בושה,
אשר הנאה לי אומרות,
ועלי מטילות האשמה.
|
ניצב באלם כסומא
מול פנסיו המסנוורים
|
כאן בערב גברים
על מנדולינות מנגנים,
ויד הרוח נוגעת
בהבזקים צבעוניים.
|
בוהקים אגלי זיעה, מחליקים
המראה מבויש לאורם
|
עד יעבר הזעם -
אמרתי!
ולא הצטערתי:
היא באה,
|
בתום יום המסיים דרכו,
בפולחן ומילה נאמרת,
|
בתים בלי פרופורציה, כזרועים,
כחבילות קלפים מפוזרות-
|
לא אפרום את הקשרים
רוצה להותיר רק סימן
עיקמו אותי השנים
את אצבעותיי העשר בידיי
שאת עצמן, כבר לא מכירות.
|
גירויים הם סתם מטרד
במיוחד בכף היד
מגרדים ומגרדים
ועל כסף כבר חושבים.
|
למסירות שלה יש אופי
נאמנות ללא שום סייג,
ביופיה לא מוצא שום דופי
האם לקחת אותה לפרג?
|
ממעין החיים לגמנו
בטרם הגענו הלום,
פתחנו את שערי גן העדן
ובא התגשם החלום.
|
כל חיינו כעל גרם מדרגות רעוע,
כל שלב כשנה חולפת.
|
דברי איתי,
המטירי כל שיש בשפת-הגוף,
הבי דרור ללשונך הנעימה,
|
עמק ומעליו חורשות בצבעי סתיו.
טייל מגיע, מפה אותו הביאה הנה בשלום
|
מפה צחורה פסים של תכלת,
היא יחידה ואין אחרת:
בתוך ליבנו זה חרוט,
אם נתבקש נדע למות.
|
חלף הדור איננו כאן,
על כן על מה אני נשען?
כי אתהדר בנוצותיי,
על כל גבורות לא מעשיי?
אבל הנני דור קידמה,
הבט בבניינים - תפארת!
|
אין צורך להבין את שירת הציפורים,
אל מנת להתלהב ממנה.
|
אני זכרוני הייתי, היא הייתה מחיפה
אצל ידידיי פגשתיה, בבני- ברק זה היה:
|
התריס המוסט אפשר מבט
אל רחוב בירוק ונחושת,
|
כפרפר הנלכד ברשת
כארי בגן החיות
|
אין כל ציוץ של בעל כנף
רק להט אימים החולף כנרדף,
|
האם שבילים בהם הילכתי בדרך נכונה המה,
ומהי הדרך הנכונה?
|
היש? כמבטך המרגיע
ויופייך הקורע לבב,
|
היא באה חולפת ושוב היא חוזרת,
זו התשוקה שלעולם לא נגמרת.
אפילו אדם והוא גם עליון,
ינחל לפניה תמיד כשלון.
|
באשר להנאות הגוף אפשר ללמוד אותן,
אך את הנשמה חייבים לדעת אותה
|
הארי השואג צופה זועם:
כמתריע מראש לכל ראש הקרב
|
שלו למראית, ברוגע מבעית
כהר געש לפני התפרצות
|
לשביב של זוהר קט
בעלטה מעוורת
|
בעודה ניצבת מעורטלת
היא ערגה תוך כדי אימה, בוהה
ומשתוממת מהוד ערוותו המזדקרת
מתוך חורש עבות.
|
העלים הצהובים בנשרם על מרבד ירוק-צהוב משהו:
הצבע המתקלף והסדוק מהחום שהיה על ספסלי הגן
הדהויים, כמדברים אלי ומספרים...
|
הוי ארצי על בשרי הדל
את רוב ימייך רואה
|
לא שיר לא פרוזה אותה נשמור,
רק כברת- דרך שצריך לעבור.
|
הלמות ליבו של הגוזל לשמוע,
לצמיחתו של עשב להקשיב
|
זהו חטא גדול כמעט בלי מחילה!!!
איך יכולת דבר כזה לברון לעולל,
לאיש כה אציל שאינו מתהולל?
|
החמנייה זוהרת בשדה קוצים דרדר,
מפנה פניה לחמה עד אשר תגהר
|
כוחות הנפש תרכז
להתעלות מעל הכול,
|
הידעת שאושר צבעו ישחרר
כמעין הפורץ, נקיק בסלע,
|
נעבור -
באור מסנוורים
מפלח גוף
|
היי לי גיטרה, אהיה לך כינור,
נכוון זה לזו מיתרים:
|
יום שראשיתו כציץ עת מבית בך,
בתנומתך העזה עת קרני היום לוטפות גופך.
|
היכן שאילן גדול ולובן ערפלים
היכן ששורקת באוזן רוח ירקונית,
|
דולה:
מבט קפוא, תחושת כאב,
באכפתיות משתלחת,
נושא מעומק משתלהב
ללא חשבון בנחת.
|
רוצה כחול
חושב כחול
נדמה כחול
לבי כחול
|
כמו ממרום נחתנו לעולם
ובציווי של שתי הנשמות,
|
עם זיפים מרוטים מעל שפתיה
ובאודם המרוח עליה,
|
הם אמרו:
נפרק, נסלק, נכבוש ונכתוש,
בממוקד בפינצטה.
|
שב!
זעקתי על הגור הקטין.
שב!
והוא הביט בי כלא מאמין.
|
שביב תקווה מנצנץ בנו
באמונה שהטוב יגיע,
|
עוד קט לישון אלך ואשר אעבור ללא גופך,
האל עדי בעוז רצוני עד מה בקרבתך.
|
עליה מעץ ומעקה
אותי זוכר מהילדות,
|
ישנם שבאים לעולם
וישנם שלעולם לא יבואו,
ואיש איש כחפצו ינהג:
כאילו חיינו בתוהו.
|
אני רץ!
אני רץ כי אצה הדרך
|
יפריח האביב חיים,
ישא הסתיו את
|
כמעיין העט הנובע
יותיר סימן וזכר גם,
|
אל כד בדולח אותו לעד אשווה
עם תכונות כספית גלומות
|
הפוגרום היה בשיאו,
כל חנות יהודית נבזזה:
יהודי שנתפש ברחוב,
|
הפחד שלנו
אינו לובש כותונת לילה
אין לו עיני תנשמת
|
בליל קיץ חולמים אהבה
בלהטה משוועים לגעת,
לבבו מצפה ללבבה
את כולנו דאז משגעת.
|
ריחות ניחוחות מפלסים את דרכם,
כמסך עשן בעיניים: אשליה של רגע,
אשליות ארוכות: יתנהלו החיים בינתיים.
מעת לעת יעלה באפינו ריח ביוב זוהמ
|
בסבלנות גדולה כמוטי וחיים
אשר עמדו כל חייהם בדום
|
עקב נושק לעקב
ברך לוטפת ברך
|
היום הגרוע ביותר
של חיי
יהא אחר מותי
|
היא תבוא תאיר ותפציע
תפלס דרכה ותפתיע
|
כעלטה היורדת על חורש עבות
עם ערפילית הדומה לקיר החוצץ
|
השמיעי לי קול, אנחה של סיפוק,
הראי פראות וצורך,
בל תוותרי, היי לי דיבוק
|
כאשר תספר על דבר שהיה
כולם יצחקו ויאמרו זה כבר מת,
|
הו מה יפה ההתנשאות
בעיני המתנשא,
היא לא זקוקה לחברות
|
מתחיל להעיר,
אבל אין אור.
|
היא ליטפה פניו בוכייה וצוחקת,
נצמדה לגופו כולה מתרפקת.
|
רידדתיו
בהלמות לבי
עד שקף נגטיבי
מבט יחיד,
|
עת תם החורף על גווך הארבעים,
חש חכמת עולם ואון הגוף,
כסלע ששטפו שמי אלוהים,
בזה עולם שולטים קני הסוף.
|
אל תהרגו שירה
את זו שלצד בהמות חולפת
|
עוד פעם אני אתחרט,
יום יגיע,
עוד אליך אשוב, את עצמי,
הן אפתיע.
|
כל החי בסכנה מתמדת,
את הכחדת הזאב מנבאים:
|
נראה...
איך מתוך אור מתגבר הגובר על החושך
|
זהו דור מזוין: אביב גפן טען
ואני אוסיף, שחבל על הזמן!
|
סברס ודבש עם השלמה טובה:
בתוך גנינו.
|
בשתיים בלילה, לא יכל לישון
לאישה לישון לא מאפשר.
|
מתעוררים בלילות, זוחלים ולוחשים:
זקן צולע מחלק עיתונים
|
בנווה אחו על כר הירק
אשר סמק מוכלם,
|
איני גדול אני קטן
אפילו מפורסם אינני
|
מעבר להרים והררי החושך,
ספרד מעצמה ולרוב לה עושר.
|
ענן נמוך ירד עלייך
בטיפות טל מבכות
|
סבים עם מצח בו קמטים,
עם שיניים אותם ירקו אל הכוכבים.
|
זקפי ראשך ילדה!
בך רוך ומוך, בך פוך נסוך,
חיוך מלב מרפא לנפש הדואב
|
זרת אחר זרת, מהלך בתוך גנך
מה יפו שדותייך ופרחי הדס
|
לידה, טבור, ניתוק:
חיבור אל טבור היקום.
|
ביודעין או שלא ביודעין:
חטאנו,
|
להט שוקק חיים
חדוות הגוף מפנים
|
מבט, מילה, נגיעה קלה
חיוך, ליטוף, לומר את שמה
נזהר, שומר גבולות
את כל שבך להעלות,
|
לשנוא, לאהוב, לכאוב ולתרץ
לשבר ולנתץ לעשות את שחפץ
לחבר בחזרה, להדביק באהדה כל אבר
|
כבמשיכת קולמוס חיינו תום,
אף רוחות על האדם ויאריכו.
|
אינטר-אנט חיפוש ערכתי
בה מצאתי ילדה גדולה
|
שום אישה כונוס בעצמה
מצאתיה במיטתי ערומה ישנה
כליל השלמות בכל אבריה
ואני לא ידעתי את שמה.
|
חלמתי את חיי ואי-המצאותי,
חלמתי את שירי ואת כולכם עמי.
את הזמיר ואת השחוק
האור והצללים,
|
חלף הזמן! חלף הזמן,
בתוך קשת הקסמים של הנצח,
בתוך חורש אשר הזדקן,
אך קסמים בתוכו כבר אין.
|
אחרי אורו של נר,
אור ראשון מבליח.
|
מה עשה הד"ר הזקן
בקרון הבקר
בנסיעה לטרבלינקה בתאריך זה
במשך כמה שעות של דהירה מדממת
דרך נהר מלוכלך של זמן
|
ריח קפה מהביל
הנמהל באדיו ונצמד,
|
ידעתי,
אכן ידעתי,
כי בו יבוא הרגע:
בו אפוש מקרב על החיים אי שם.
|
יום אחר יום קשה יותר להישען על הדלפק,
כל שנה בחריקה חדשה תלחץ,
|
יונת דואר מדהימה ביופייה
על אדן חלוני התיישבה
|
יוצא מתוך השלד עוזב את הגוף
עם אד מפי או מעשב בור
עוזב את הכל.
|
יורדי הים אינם יודעים יבשת
אל החוף מביטים בגעגוע
|
בכיס מרה אבן בזלת
בכליות אבן גיר
|
בתוך ואדי עם תן מיילל,
אבני גיר סביב ובזלת,
שבילים לבנים למטייל,
זקנה על מפתן שאוכלת.
|
נדמה לי שהיה זה אתמול
או שלשום באם אינני טועה
כל אשר אדע שהיה זה יום שט
בים של ימים, בתוך הנצח.
|
יצר:
על היצר איך ונצר
כאשר יוביל בהסתר,
לו בהבזק של המח
|
הוי יש בי מטען של רע ושל טוב,
של יפה מכוער עד אין סוף.
הרוצה החוצה בשיר לפרוץ,
לא עוזר עד כמה שאחפוץ.
|
חשכת הליל המאיים בשחור יעטוף,
עד אשר רוח קלילה בעב תשוב לנזוף.
|
צפיתי בה מהצד,
עת מודדת את מחלצותיה ללא הפסק...
|
כה בהיר הלילה
כשוחה על כוכבים
|
כבשובך נדור
ללא אש וגפרור
|
כדאי, כדאי לחיות!
אז נדף ממך אביב של ריחות,
לכן שוב לך בושם קניתי,
טיפה שפשפתי בידי, את ריחו אביתי.
|
בדברי חוכמה של אימי ז"ל,
אפתח זה השיר, באם שיר הוא בכלל?
|
כדרדר, אכן כדרדר,
אחוש עצמי לעתים כערער.
בלילות החמים וקרים כאחד,
|
כמעיין נובע ביום שרבי
להלך הקורס תחתיו
|
שוב אתחיל מחדש
בגעגוע אשר נצחי וחולש
|
כקוני בהרמוניה
בין כוחות רדיאליים וליטראליים
נעים החיים בדהירה משתנית,
עת העת החולף בין נכון ובנלי
|
שרקה הרוח, ציפור תצייץ,
המיית הים, בדידות העץ,
בכי הדשא, תן שורץ,
מכל החי קול פורץ.
|
מכוס אחת שתינו מים,
שבידי כולה הייתה
|
כי אנחנו כאן:
יכולים בין גוי בתבל אחר עושר,
כי שילמנו בדם:
על מצחכם בין הזר אות העושק.
|
על כל מחוסרי הבית לבי אינו מצר,
הן לא אני הוא, זה מישהו אחר.
מה אכפת שיש ילדה, ללא מזון ולו פרוסה,
הן לא שלי הבת.
|
יתכן, שהיכן שהוא יש ארצות נפלאות
ולילות עם יותר כוכבים
|
ריח הלימון מגרה נחיריים
כמתחרה בזית, תפוז ואפרסק,
כזה פרדס ארצי ייתכן כפליים
שמימי ריחו כיין וללא הפסק.
|
כל עונה בגווניה על גופינו שולטת
על הלך מחשבות תנווט
|
לצלך סובבים חיי
עוגבים אחר צלילי קולך
|
כלילך בלב פורח
בין ערפילי מחשבותיי
|
עט לא יוצא את ביתי
פרט לשם מחייתי,
|
בתוך נשמתי זימרתי
לבבי יצא במחול,
|
כל האהבות על כוכבינו-
על זרמי אור בלתי נראים ישוטו,
כעננים שמעל ראשינו:
|
בדרכים מפותלות לנוע
לעתים לקטוף קצה ענן
|
כפסע בין החי ובין המת
יתכן שאפילו פחות,
|
במשך חייו של האדם ישנם ימים החולפים כה מהר,
שאינו מסוגל לזכור אותם.
|
היא חשבה שהיא יודעת,
חשבה עצמה לחכמה.
היא אף פעם לא תדע,
את האמת ושהיה.
|
ללא סיבה מובנת
אותה ניתן לכוון
|
בשדות, בשבילים, גבעות
הרים: ראיתי דמעות.
הרבה דמעות -
הנספגות והמתבוססות בתוך
זוהמת הדורכים עליהן.
|
בביאתך תוכך בדמך נמהל,
לחוש בכל תחושה שחשת בגוף.
|
לו הייתי שיח רענן
של שושנים הכי אדומות
|
כשזיף דאז שדיה:
כיום פטמותיה כאלה,
באמה וחצי ללפות מותניה,
|
אינני כותב ובוחר בכמות -
אף על פי שהדרך לי אצה,
|
בזוית פנה של החדר,
מקק חי, עולז, משתעשע
במשושיו הוא עולה על התדר
בכל להבין, במשתמע.
|
לא אוכל שמנת חיי שם לא היו
נס אני לוגם בריח של חלב
|
הו כן! עולפה נפשי בין חמוקייך-
ושם תשכון לעד יקירתי.
לאן שרק גופי ינדוד במשך כל חייך-
הן בך, רק בך: אמצא את תשוקתי.
|
לא מביט לאחור
הן לשם לא אחזור
|
לא מפרחי הגן אביא לך
לא פרחים משדות בית לחם
|
ציוצו... כן ציוצו של אדום החזה,
מילא את חלל החדר.
חודר מהחוץ הזועם ורועש,
כמנסה להפיח חיים בתוכו,
|
אביב היופי טרם באתי מת,
הייתכן אשמע עצמי אומר;
|
איך נוגעים בחיים אם בכלל
בנגיעה נשיקה או ליטוף
במבט בניחוח ושמיעה
עם תחושות רגש סיגוף?
|
בין לבין דמיון יצחק
על מוחשי עד להחריד
|
אחר צורה נפשו תוהה
זיק מעלה לדמיון,
תר ברוגע יד תחליק
מסית לצד מכל עבר.
|
לו ידעתי שמחר לא אקום
שהיום הוא יומי האחרון
תחשבו מה הייתי עושה
הנכנס למשבר דיכאון?
|
לו יכלתי במחשבתי
להעבירך על הדעת,
|
שם בתופת אותה יצר האדם לבדו,
משום ששנאה בערה בלבו,
עם שלם אמור היה להיות משמד
|
להתעורר עם בוקר, אל יום חדש מפציע
להביט בשחר כעל נבט קט
|
פואטים בוחרים את עצמם לכשצעירים,
אבל מה להתחיל עם הצעירים שם
|
חותכים אוויר לוכדים ברק ומזקקים בריאותנו
אוספים אבק שכבות, שכבות מהשנים
|
היא כה אהבה את הטנגו, עם הטנגו חשה שחיה,
הוא ניגש בצעד קליל: שמי מוות ואת היא איה?
|
רגלי אילה וגופך החטוב,
לכל שהיה ושוב לא ישוב.
|
באם תאמרו האהבה מחולקת -
כי שוכנת היא בזוג לבב
|
בתוך אי אמונה, אמונה שזורה
כענן לשמיים המעניק תפאורה
|
היכן נמצא את השלווה,
היכן הנשמה?
על מנת להשביע את הלא שבע-
רצונה!
|
יפרוץ הים והמיתו תרעיד הלבבות-
תחלחל שירת-יה וראה איננה רז.
|
תרחק, כן שמור מרחק
פן תדבק, זה מין חיידק
|
היכן שגלים נושקים לרקיע
עם רוח קלה מלחשת,
בהם אין איש וקולו ישמיע
המיית הדממה בם חורשת.
|
את אלה שפגש על הדרך
שאל על הדרך
|
אני הולך לקראתך. אל הירוק.
אל השלגים שלך. לקראת הרוח.
|
מעולם לא הקמתי גדרות
לזאת לא נתתי ידי בחיי
|
הלא תרנין עגתי לבבך?
דיבוביי במאום לא יואילו?
כי אביט נכוחה בלכתך -
עור נחש מעלייך לא ישילו?
|
לרחף על ענן בשניים
בין עצים הפורשים כנף,
|
לרקוד את היופי
לרקוד את החן
את ריקוד אהבה
נרקוד גם כן.
|
לשון לוחשת אהבה
על עור תחלוף, תרטיט חלום
|
אלפי שנים אני קיים
מתיישב נופל וקם,
בכל תבל אני שזור
|
האמנתי תמיד באורות וכוחם
השולטים על כל מצמוץ,
|
משתלב עם הטבע
החי איתי, האדם
|
מבכים ומאשימים את השעה,
אשר בה הכל החל
|
מדי יום אחרוש אדמתי
את חלקת הוורדים והלוטוס,
מטפחת אותה נשמתי
|
מה היא מולדת
מולדת זו ארץ ילדות
|
מה המילה אותה החסרתי
אוזנך עוד טרם ושמעה,
|
מהו שקישר בינינו פרט לדמנו,
מהו שהענקת לי פרט לחיים?
בגיל מאה פרסת כנף באנחה קלה,
עם חיוך על פניך כאילו כלום לא קרה.
|
קמעה לפוש ביקשתי
על אם הדרך בצהרי היום
|
מה נדרש מאתנו,
אור לגויים המכים בנו?
מה נדרש מאתנו,
האחים זה לזה כולנו?
|
אני חולף ברחובותיה של העיר
וזו אינה העיר שהכרתי,
כאישה בוגדנית בי תביט
|
יד אוחזת יד,
שתיקה רועמת,
יושבים בדד,
מוזיקה צורמת.
|
תתיישב עם ספרי בפינה חמה וכורסה רכה,
פתח את הספר העצוב-
|
מול החיים חידדתי חושים
עם חזה חשוף לקראתם
|
להתרגל- מילה איומה,
מורגל- זה אני.
|
הן לא גסות רוחי אותך תרתיח:
כי על הכל לבך הרם ייסלח.
|
האם תעתר לי הגבירה
או שמא תערסל רגליה
|
מחשבותיי אלייך תגענה
בנשמתך בחוזקה יגעו,
בהלמות לבך הן תשמענה
|
מי יאמר מילים
אשר אותן אכיר?
לכשירעם דיבור
יחוש עצמו גמור?
|
אנו שנינו כהים וקשים,
עמוק, עמוק בתוכנו,
בגין זה אוהב אותך יותר,
מאשר את השמים.
|
כרב שאיבד את אמונתו
החוזר על תפילות
|
ישנן מילים אותן אין אומרים,
מילים אותן רק מרגישים,
|
כשתי אמות הפרידו בינינו
כבקצה העולם לי דמה
|
בחצות הליל
ברחובה הראשי של העיר,
חותך את דרכי
|
אני נח בתחושה מעורבת,
בהביטי סביב על כל מעשה ידיי
כמו הבורא כאשר הביט על מעשיו:
|
מעלי נשרו עלי:
עלי תקווה.
|
חשש נוגס בשלווה מדומה
בעין בוהה אל הזמן הפוסע
|
האני או האני שבי
רצונותי או תחושותי,
הנגיעה בדבר רצוי
או המשוש בזה המצוי?
|
מה רואה כשמביט באבני שיש אלו?
מצבות, מצבות אין ספור -
כתובות חצובות באבן:
שמות, תאריכים, מעשים,
|
קטפה בחורש ירוקת האבלות
לא מחייבת מציאות רק פשטות
|
מעפר באת ואל עפר תשוב!
צלצל המשפט באוזניי
|
גזע עץ דמעות מזיל
שנה עשרים ושתיים,
|
לא שירה ולא פרוזה
רק חלקה בה צמחיה
|
מתוך מגזרת של חיי
נשרו שנים אותן עברתי
|
כמה רווח ללבי עת ראיתיך
בשמחת החיים קרנו פנייך,
|
מתקלף מעורי כיוצא לחופשי
במחשבה בי נוגע
|
נגן כינורי את בכי העם
על עוולות, גזרות ושחיתות
|
נהר שלהבת לקיום
המהול בדם ענב
|
היא שרדה!
היא שרדה את זוועות הטרוף...
|
נינוח באחו בגו פרקדן
לנשום רגע פורש כנף
|
להוון את שנותיי בקשתי
חייך המלאך אל פניי
|
לבהות בחלל
אל מעבר לעת הקיים,
|
רב היופי בגוף האישה
רק בים זאת ניתן לראות
|
העניות פושטות היד, הרעבות בלי צלם,
הפרוצות שבנפרד ולא הולכות בתלם.
הפקידות, המזכירות, העוזרות למיניהן,
העצמאיות, העשירות כולן, כולן גם כן.
|
יישאו הכד במלוא כבוד
יפארו במעלליו
|
הו נשמתי - ברצינות:
הפסיקי להיות פנסיונרית
|
שט ירח אלי עד
איך זה שעוד לא מעד,
אחר כל יום עם סיבובו
ישנה את פרצופו.
|
כציץ אחר היורה שצמא,
הנאות העולם תבקש.
|
מראה מעוקמת ומעוותת:
אף ותלוטש מיליארד הפעם,
לעולם אמת בה לא תראה-
מוטב ויפרקה הרעם.
|
מאין עונים עד הלום הגעתי,
אל ארץ נפלאה בה הכל דובר.
|
עת חמישים החורפים יצורו על פניך,
כל קמט יסמן עוד חורף שחלף.
|
לו לחופש מוחלט משחררת גופך,
לדמיון הפרוע משחררת פורקן:
עת גופי הלוהט בעדנה נושק צווארך,
היית וידעת עולמות ודרכן.
|
עת נשבעתי אמונים למדינה,
לדגל לי אחר קראה לנס.
|
דרך אבן בזלת
מבהיקה מחמה
מסנוורת עיניי
בהמולת הדממה
|
ספטמבר - אוקטובר, סתיו, שלכת:
אי נוחות, חוסר שלווה, לא לשבת לא ללכת.
|
עתים לאים, גואים תוחלת
פוסעים אל עבר לא נודע
|
לא עושר לי אבקש
נתת את כל שיש,
|
בתנוחה לא תנוחה
כבובה מעוותת:
|
קרן אור תפלח עלטה
כנושאת סימני חיים משמיים,
|
חושבים עם הגיל בא פנאי,
וזמן חופשי למכביר,
רבותיי: הלוואי, הלוואי, הלוואי -
|
אני יודע עושר מהו
כי חי בו כבתוך בריכה
מדי יום אותה צולח
בלב שלם ושמחה.
|
רואה עיתון חובק עיתון
זה לזה נושקים עבר
מציץ מעל לקלסתרון
לוחש לי, לא נגמר.
|
רימו אתכם. שיקרו לכם.
בשמיים חלל וריק.
|
יושבת על הבר בסאן פרנציסקו
שטופה על לשד עצמותיי מהמבול
|
בכליותייך אמת נוצרת
כשערי מנזר לבך,
בכל גופך הרי חוברת
אל האחד: אהבתך.
|
על עלה פראי של יין ענבים
קשה למקם בו את ירושלים
|
להזיע לסרוק את המוח
עם מעט שלווה ורוגע
|
עם בוא אביב חיים יופיעו
עת פרחים יתנו ריחם
|
היא נגעה בי, את שערי היא פיזרה,
חידודים, חידודים את עורי עשתה.
|
אורז הליל מיטלטליו
עוד קט חמה תפציע
|
חושי קלטו יסמין
מגופה הצחור
|
ישנם אומרים קשה כגרניט
אחרים: לב רך, חמאה,
יטול חיים בעת, כפית
|
ורודות התחתיות שלי
פרחוניות התחתיות בם שתו,
|
היא הראשונה אשר הראתה לי את הירח
ואת השלג הראשון על הצמרות
אף את הגשם הראשון.
|
נוגעת דמות ונעלמת
ממצמצות עיניי,
ידי על מצח לי נבלמת
ולפליאתי אין די.
|
עת תשוקה לקראת יופי גוהרת
וביופי אינה חסרה
|
פחדתי כי יכהו עיניי:
ולא אוכל לקרוא.
|
פחדתי כי יכהו עיניי:
ולא אוכל לקרוא.
אאבד זיכרון:
|
הבוקר מאיר וקולם של יונים,
העושים אהבה במרפסת,
אותי מעירים ומוצא את עצמי,
איך ידי את שדייך תופשת.
|
פרט למחשבות אביב
בוגדניות בלי תנאי.
|
כשם שהמסה לעולם נשארת,
והאנרגיה אינה נגמרת,
תדיר מאחד לשני עוברת,
|
באים והולכים
ביעף על אצבעות
מברישים מנגבים
|
בן-כנף חלף מעל במעופו,
חופש אין-קץ כמסמל,
בצילו של עץ לפוש נשכבתי -
להמתין לראותו בשובו.
|
צניעות זה לא טבע,
גם לא בגנים:
|
בגדי החג כנשרו מעליי
ונפש דואבת במערומיה
|
ישנם כאלה שבראשם
מגדלים גינות
|
קו לבן חוצה מסלול אפור,
לחיים מרוץ יחל
|
אני נושם את הרוח
אשר הביאה רוחות
|
אני נחרד מקונצרטינות
החותמות אזור מוגדר,
|
שלוש נשים וגבר אחד
משחקים קלפים על החוף
|
הבחנתי בקריצה
בהיותי בקצה הגלקסיה
|
להקשיב לכל מילה
דרך, דרך מפרגנת
|
ראש בראש ננגחנו
עד אבדה הכרתי
|
מות כל האתמולים
של העבר
החיים בתוכי
כל עוד לא נגמר,
|
צבעי הארגמן עוטפים האופק
שמשה בם מתערטלת נבוכה,
|
זהו רגע ללא שם:
התאדו הדלתות וכבו,
|
המתים מזכירים לעצמם
את האדישות שלנו
|
אני רוזלין בת 26
אי פעם נגעתי באהבה
|
רוח כתיבה על עטי נחה
ידי קלה כנוצה,
|
כעננים שנים שלוות
פורסות כנף מעל ראשינו,
רוחות הנצח דוהרות
|
בין גיבובי מילים מתרסקות
בעלטת ימים זוחלים,
|
רוח שקט סיירת שקד
טוהר הנשק
|
רוכבים עד קצה האופק
בעקבות השווא
|
אני רוכש לה את כל שניתן
עם כבוד אשר לו ראויה,
מהרגע בו עובר על מפתן
|
רחוב צר כלבים לרוב
פה ושם יד מנוילנת,
|
בשחייה לקראתי והס רועש
אנחת עצים בסיבוב מערבל
|
נסתר מעין הפרקט בפרוזדור
בו לבבות חגים לקראת מנוחה,
|
אני אוהב את צלך החולף לפניי,
השראה לי תביא ותחזק עצמותיי!
|
רק בארץ הזו השמים
בכחול ולובן בתוך,
כאור המוחזר ממים
המכאיב לעין ברוך.
|
רק זה האיש אשר אינו כותב כליל
וזה האיש שלא ניסה כוחו,
הוא זה שלא ידע את שהחסיר-
|
מלמעלה הכול נראה אחרת,
מלמעלה ממעוף הציפור,
או טיסה במטוס אל החופש, הדרור.
|
שאלתי לי זמן לכתיבה
וכמו את חיי ששאלתי
שאלתי לי זמן לצייר
וכמו את עצמי לו השאלתי.
|
הטל צלך ושלוט באור
ובל תשכח את האפל
|
בכל מקום בשבר נתקל
בכל עת יכאב ויתסכל,
|
שבר ענן,
גשם,
חדר מואר,
נעים.
|
על שומר מסך שומר
של חיי המוקרנים
|
ריח מושחת
זועק להנאה אישית
|
שוחחנו על שירה מאותרת בסרטים,
בין פינותיו המוזהבות של שולחן בסלון.
|
אחד ממאה עניין עוד מוצא
ביום החולף לאיטו מול עיניו
|
אלו לא אותיות אף לא מילים
זהו גוון נוטף המשחיר דף לבן,
בגודל כנימה לעתים כפילים
חלקן אנכית רגועות בפרקדן.
|
קורא אני שירה הכתובה על ישראל,
על ידי משוררים מארצות שסביבנו:
|
כקרדום הננעץ בגבי
עת גו מתקמר בבעתה
|
הועמד ליד בור מול עצים מלבינים
ונשמע הטרטור כבתוך מחזה.
|
אבן על אבן נערמה
בלהיטות נבנתה
|
הביטו איך שוב איתנה,
איך נראית במיטבה
במאה שלנו השנאה.
|
כפי שאצלי זורם הדם,
כך אהבה תזרום לעולם.
|
עת לחש לך לבבי אהבה
ולבבך בלחישות כפליים,
|
בואי נתנה אהבה
ולו לשעה קלה!
|
לחדור בין כל צבעי הקשת
להפנימן לאורך זמן
|
כה רבות שזקוקות לשקט, לשקט רב,
עד כי שמיים תפילה משלחים,
|
שקל אחד באמתחתי ולו "קיש- קיש- קריא" וצליל,
באם שמח או עצוב, בזה מצב משפיל?
יש כאלה שגם זה יעשה אותם לגביר,
|
תחילה ישמעו כה נעימים
כניחוח של שושנה פורחת
|
בטרם האור הפציע על גבעה חשופה הסתערנו,
בקליעים נותבים כולנו, כמעט כבאור יום הוארנו.
|
שששש..
מרגיע את הכאב שבתוכי...
|
לחובש לי נאמר לעזור
ידעו את עמידתי בפני המוות האפור.
|
קטנו פסגות לתהומות מלהושיע
ותהומות גבהו מעבר להן:
|
תהיות ממשיות וכה נוגעות
וירטואלי הופכות למציאות
|
הן רבות אשר עברתי, אך ברגש לא זכרתי.
לזכותך את זאת אומר, לא החסרת לי שום דבר.
אהבה אשר ידעתי, בדמותך אותה מצאתי,
ולעד אותך אזכור, ששחררת אותה לדרור.
|
אז מה? אני תם!
אני שם!
אתם לא תוכלו להגיע,
עד שם...
|
ספה, שולחן, תמונות, וילון מוסת לצד;
מאחוריו כמסתתרת היא עמדה בדד.
|
יושב על אבן גו שחוח
שיער מפוזר לוטף הרוח
|
יחולק נטל מרירות
ואוסיף מצופי הגודש,
ללא מחשבה ושנינות
כי אסיק גופך באש.
|
תקראו את שירתי!
ולכם אני מבטיח,
|
"אי פעם אחר שנים,
ההיסטוריה תודה בצדקתנו!"
|
התעקש הגעגוע בתוכי,
התעקש צערי הפראי,
שחייב אני לראותך!
מוכרח רגע איתך.
|
את, הוא, אתם ואני
מעשרים מיליון נבחרנו
|
ישבתי עם פולה ושוחחנו:
על רוסיה ופולין שלפני,
כד עם מים ושתי כוסות
מקריסטל, כנראה שאחרי.
|
נשקתי את שפתייך,
נשקתי אותן בחשכה,
בשחור האופל של בוחן- אהבה לילית...
נשקתי את פיך וחשתי:
|
מבטי התמקד בנקודה על הקיר,
כמו מהופנט נותרתי,
למצמץ בעיני לא יכלתי
למרות שעל כך לא ויתרתי.
|
איני זוכר את כל אשר חלף
אל מול עיניי במשך היותי,
|
ציור שמן על בד ריאליסטי
גודל 70 50x
|
ציור שמן על בד, סיגנון אימפרסיוניסטי
ביצוע: במכחולים וסכיני ציור
|
ציור שמן על בד / סיגנון אימפרסיוניסטי
|
ציור באקריליק
סיגנות אימפרסיוניסטי
|
ציור שמן על בד / סיגנון אימפרסיוניסטי
ביצוע: מברשות וסכיני ציור
|
ציור שמן על בד/ טכניקה במכחולים וסכיני ציור
|
בהלך פגשתי על אם הדרך
והוא נושא על כתפיו פטריה ענקית
|
שמן ביצוע על ידי סכיני ציור
מיסגור ממוחשב: חיים פינקסון
|
ציור שמן על בד / סיגנון ראליסטי
ביצוע על ידי מכחולים
|
ציור שמן על בד/ סיגנון אימפרסיוניסטי
ביצוע על ידי סכיני ציור בלבד
|
ציור בשמן על בד/ סיגנון אימפרסיוני
ביצוע עי ידי סכינים בלבד
|
שמן על בד על ידי סכיני ציור
|
פורטרט / שמן על בד סיגנון מעורב ראלי ואימפרסיוני
|
למנהל האתר, לעורכים, ליוצרים
ולאורחים היקרים.
|
איך מדי יום נשיקות תרעיפי
בחיבוקי אהבה של מלאך,
את ריח גופי אל תוכך תסניפי
ואני כעץ שיבש לא שרך
|
זעקות התשוקה אותן אחנוק,
כאשר את גופך האציל אחבוק.
|
עם חיי אלייך חברתי,
אשר היה אי שם הותרתי:
|
לא מביט לאחור
הן לשם לא אחזור,
|
יושבת על הבר בסאן פרנציסקו
שטופה על לשד עצמותיי מהמבול,
כוסית של רעל בידי לקצב דיסקו
בלב תהיות על שחציתי את הגבול
|
בתודה עמוקה לעודד זמיר וחיים פינקסון:
על הלחנה ביצוע ולחיים על הקליפ.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
פוקימון
נגד
באטמן
מי ינצח? |
|
