|
לא אינני מלאך
לא הייתי רוצה שתראוני כך!
|
במשך כל חייו אבי הזכיר
את המלחמה אשר גבתה
חמישים מליון אדם!
|
אדם מהו?
מוצג מוזיאוני של אמש
עם היסטוריית
ימים של השמש
|
יחפים לא מוגנים חשופים
עם שפתיים על שפתיים
|
לא חלף יום ללא ויכוח סוער,
היה זה זוג מאושר ואוהב ביותר.
|
איך מדי יום נשיקות תרעיפי
בחיבוקי אהבה של מלאך,
|
ישנן מילים לאהבה
ללא מילה נאמרות,
|
מה פשר הקולות הבוקעים מלבבי,
העוברים אל המוח וחזור אל דמי?
זעקות התשוקה אותן אחנוק
|
הוי את לי לך אני
משענת לנפשי בדווי
|
את יותר מיד המושטת
הנוגעת בגוף מתלהט
|
אוחזת רוח עט נובע
המשדר חיים אחר,
|
מביטים עלי,
אזי כנראה שיש לי פנים
|
על סף ביתי הרי תמיד המתנתי
עם הכנות בפועל ונפשי,
|
נושאים אנו מילים משומשות,
שמנסיקות ואבלות שננגסו
|
המבקשים אחר אהבה
החולמים אותה בהקיץ,
|
כאשר תאווה בעונג פוגשת,
תאווה מתפוגגת העונג נמוג.
|
לעתים את אי המצאותינו נחבוק,
ברעד ודמעה שלא נולדה נחנוק
|
שפתייך כה צרות ועדינות,
התוכלי לשפתיי הנושקות?
|
איך לבשר, שלמידתה בהתווספות השנים
כל העת תפרתי לה שמלה של זוהר
|
ברטט גופי ולבי בחוזקה הפועם
עת כפתורי חולצתך פורם לאיטן,
|
החמה חורכת תם האביב
עשביה משתרכת מחפשת מוצא,
הקיץ ילהט ישנה דממה סביב
ורק האדם טוען לא נורא.
|
מילדותי זכורים לי ימי החורף
עת דמה לי שכך העולם כולו,
מכוסה בשלגים וקרח מייבב
מרוחות החורשות את כל הסובב.
|
את שערך סירקתי בעדנה
לראשונה ואחרונה היה זה
|
אני הולך וסובל
מאבד משמעות
|
מנורת הלוגן מאירה,
אספקלריה קולטת חיוך של ליצן.
לובן הקיר כאילו נבלע:
תוך רוגע, בים מיניאטורות ישקע.
|
אישה תדע להראות
את היפה בה להראות
|
אפשר לי אלי
לכתוב על פרחים
עם ניחוח נודף אהבה
על קוצים הצומחים
|
מאחר ואדם הנני
ואינני שונה מאחר
|
נעות מסרגות במהירות הבזק
עת כדור מאנגורה לובש צורה,
|
אם אין אהבה בימים
גם בליל הנה נעדרת
|
זה כמו לחפש פורקן
לסכם שבוע מחיינו
|
איך אלחש אותך בשקט יותר: מולדת?
אל ביתי בערב קללה מתנדנדת
|
אני בא!
אני בא לצמצם את הפער,
להרגיע הנפש, להשכיח צער!
|
על כוס קפה לשיחה את אפסי זימנתי,
את כל דבריי ישירות אליו כיוונתי.
על דה ועל הה ודברים שחרו,
אך שפתיו החתומות דבר לא אמרו.
|
מפרשית על הרוח כשטה
בדלגה על כל הגלים
|
אף את שירי הערש אותם זימרת,
וקולך המהדהד בתוך לבי.
|
אני חולם אותך מולי מעורטלת,
במערומייך ניצבת מאדימה.
סומק קל שעה שאת נשכבת
|
בבאך מצאתי לי רוגע
דוסטוייבסקי אותי הרתיע
עם פושקין בנשים נגעתי
לרמונטוב אותי הפתיע.
|
אני מקנא בשנים שלא ידעתיך,
ויתרה בשנים שלא הכרתיך.
|
אני נושק את אי הימצאותך,
את המקום בו ריחפת לרגע.
אני חובק את הסדינים אשר אותך ליטפו:
ועל גופך שמרו מפגע.
|
אני נע בעקבות מחשבותייך
נענה לרצונות בהכנעה,
|
אני נפרד מאנשים
ואומר שלום
|
אף אישה, אף אישה! זאת כבר שמעתי,
הטענה בכל עונג מהולה,
אמרי יקירתי במה פשעתי,
על כל האון אשר ניתן במתנה?
|
אוהב בך את הדממה,
את ההתלבטות ותהיותייך,
אף כאשר בעצב ראשך תרכיני
|
בתוך קשת של ענן טבעתי
בין שביל החלב טמנתי אושרי
|
קח!: טיפת תקווה
עם קמצוץ אמונה,
כתוספת הוסף מעט סודה -
על קצה הכפית עם שמרים להתפיח,
|
כענני נוצה המתפוגגים
ברקיע
בתנועה אטית אל עבר
לא נודע
|
מפגן טיסה לי מחכה
להופכו לראווה לא ארצה
לא אצטרך מנועים להניע
רק להישען ובלי ניע.
|
נטמעים בי רחשושייך
עת גוונייך זורמים בדרור
|
אתה שאבל גרמת לאדם פשוט
בחיוך על רוע שעליו התפרץ,
עם קבוצת מחייכים בחיוך להוט
בערבוב הטוב וברע כחורץ.
|
האם יופי הנפש ויופי הטוהר,
האם את זאת תחפשי.
|
את לי צוהר זוהר בנוגה
עבור נפשי בתוך דווי סובב
|
כבין אוצרותיו של מלך
כבתוך היכל התרבות
|
בארץ אוכלת יושביה
הס מקומו לא ידע,
|
דומם:
רק פעימות לבב הלכו וגברו
להנאת,
בשרים בלהט מתערבל.
|
כי מין לבד בלי מחשבות אותו אשר ינחו,
כאיש נכה אשר יחוש חייו כאן שמוצו.
כך ירגיש שאין לו ערך ללא אשר חסר.
|
הוא נוסק למרומים כחץ מקשת,
להגיע שואף אל השיא.
|
בטיילת:
על אותו הספסל
שישבנו דאז
|
בתוכך ישכון הגן חורש והחלד,
בתוכך אראה ילדה תתמסר לילד.
|
עלעל מת זמנו תם
בין דפיו של ספר מר,
|
בחשכה תעבור אורחה כינשוף
כביום לוהט בינינו,
פעמוניה יבשרו על חג הגוף
|
בין ורדים אני אורח
בין ורדים חוויתי כל
|
בין מצופה למצופה לך כה מחכה,
בתקווה שתחלוף מהר ומעל למצופה.
קדימה ליום השחרור מביט וצופה,
|
היי נא לביאה עם שקיעת החמה
ויפרכסו אברייך כדג ללא מימיו
|
עברתי בתוך האין סוף
של גשמי והלא קיים
|
הבאת י לעצמי פרח...
ולא בגלל אהבתי הגדולה לפרחים - אלא:
כדי להזכיר לעצמי שישנו אחד,
אשר זוכר אותי עדיין:
|
אמרתי:
אלך לבקר ואולי במישהו אזכר!
|
בכתיבה אשרוט לבב
נפש נכאה אנשימה,
ממכוער אצור נשגב
את כאב תבל אפנימה.
|
אמץ אל לב מאווייך
ופרוס במעש על משעולך
|
לא צריך משורר להעיר אהבה
לעתים בחיוך מבויש תמצאנה,
|
כקרציות רחוב
המחפשות אחר הכלב,
שישמש כמדגרה
לאנדרוגינוסים אלה
|
יגיע היום יבוא גם הרגע
לכל אחד שנולד זה ממתין
|
ביום סוף העולם
דבורה חגה מעל פרח יסמין
|
בפיך, בירכייך רוצה לחוש,
במעידה קלה של גופך,
באחיזה חזקה של ידייך,
בגופי שימנע נפילתך.
בצווחות של עונג פורצות,
אנחות היוצאות בלי בושה,
אשר הנאה לי אומרות,
ועלי מטילות האשמה.
|
ניצב באלם כסומא
מול פנסיו המסנוורים
|
כאן בערב גברים
על מנדולינות מנגנים,
ויד הרוח נוגעת
בהבזקים צבעוניים.
|
בוהקים אגלי זיעה, מחליקים
המראה מבויש לאורם
|
עד יעבר הזעם -
אמרתי!
ולא הצטערתי:
היא באה,
|
בתום יום המסיים דרכו,
בפולחן ומילה נאמרת,
|
בתים בלי פרופורציה, כזרועים,
כחבילות קלפים מפוזרות-
|
לא אפרום את הקשרים
רוצה להותיר רק סימן
עיקמו אותי השנים
את אצבעותיי העשר בידיי
שאת עצמן, כבר לא מכירות.
|
גירויים הם סתם מטרד
במיוחד בכף היד
מגרדים ומגרדים
ועל כסף כבר חושבים.
|
למסירות שלה יש אופי
נאמנות ללא שום סייג,
ביופיה לא מוצא שום דופי
האם לקחת אותה לפרג?
|
ממעין החיים לגמנו
בטרם הגענו הלום,
פתחנו את שערי גן העדן
ובא התגשם החלום.
|
כל חיינו כעל גרם מדרגות רעוע,
כל שלב כשנה חולפת.
|
דברי איתי,
המטירי כל שיש בשפת-הגוף,
הבי דרור ללשונך הנעימה,
|
עמק ומעליו חורשות בצבעי סתיו.
טייל מגיע, מפה אותו הביאה הנה בשלום
|
מפה צחורה פסים של תכלת,
היא יחידה ואין אחרת:
בתוך ליבנו זה חרוט,
אם נתבקש נדע למות.
|
חלף הדור איננו כאן,
על כן על מה אני נשען?
כי אתהדר בנוצותיי,
על כל גבורות לא מעשיי?
אבל הנני דור קידמה,
הבט בבניינים - תפארת!
|
אין צורך להבין את שירת הציפורים,
אל מנת להתלהב ממנה.
|
אני זכרוני הייתי, היא הייתה מחיפה
אצל ידידיי פגשתיה, בבני- ברק זה היה:
|
התריס המוסט אפשר מבט
אל רחוב בירוק ונחושת,
|
כפרפר הנלכד ברשת
כארי בגן החיות
|
אין כל ציוץ של בעל כנף
רק להט אימים החולף כנרדף,
|
האם שבילים בהם הילכתי בדרך נכונה המה,
ומהי הדרך הנכונה?
|
היש? כמבטך המרגיע
ויופייך הקורע לבב,
|
היא באה חולפת ושוב היא חוזרת,
זו התשוקה שלעולם לא נגמרת.
אפילו אדם והוא גם עליון,
ינחל לפניה תמיד כשלון.
|
באשר להנאות הגוף אפשר ללמוד אותן,
אך את הנשמה חייבים לדעת אותה
|
הארי השואג צופה זועם:
כמתריע מראש לכל ראש הקרב
|
שלו למראית, ברוגע מבעית
כהר געש לפני התפרצות
|
לשביב של זוהר קט
בעלטה מעוורת
|
בעודה ניצבת מעורטלת
היא ערגה תוך כדי אימה, בוהה
ומשתוממת מהוד ערוותו המזדקרת
מתוך חורש עבות.
|
העלים הצהובים בנשרם על מרבד ירוק-צהוב משהו:
הצבע המתקלף והסדוק מהחום שהיה על ספסלי הגן
הדהויים, כמדברים אלי ומספרים...
|
הוי ארצי על בשרי הדל
את רוב ימייך רואה
|
לא שיר לא פרוזה אותה נשמור,
רק כברת- דרך שצריך לעבור.
|
הלמות ליבו של הגוזל לשמוע,
לצמיחתו של עשב להקשיב
|
זהו חטא גדול כמעט בלי מחילה!!!
איך יכולת דבר כזה לברון לעולל,
לאיש כה אציל שאינו מתהולל?
|
החמנייה זוהרת בשדה קוצים דרדר,
מפנה פניה לחמה עד אשר תגהר
|
כוחות הנפש תרכז
להתעלות מעל הכול,
|
הידעת שאושר צבעו ישחרר
כמעין הפורץ, נקיק בסלע,
|
נעבור -
באור מסנוורים
מפלח גוף
|
היי לי גיטרה, אהיה לך כינור,
נכוון זה לזו מיתרים:
|
יום שראשיתו כציץ עת מבית בך,
בתנומתך העזה עת קרני היום לוטפות גופך.
|
היכן שאילן גדול ולובן ערפלים
היכן ששורקת באוזן רוח ירקונית,
|
דולה:
מבט קפוא, תחושת כאב,
באכפתיות משתלחת,
נושא מעומק משתלהב
ללא חשבון בנחת.
|
רוצה כחול
חושב כחול
נדמה כחול
לבי כחול
|
כמו ממרום נחתנו לעולם
ובציווי של שתי הנשמות,
|
עם זיפים מרוטים מעל שפתיה
ובאודם המרוח עליה,
|
הם אמרו:
נפרק, נסלק, נכבוש ונכתוש,
בממוקד בפינצטה.
|
שב!
זעקתי על הגור הקטין.
שב!
והוא הביט בי כלא מאמין.
|
שביב תקווה מנצנץ בנו
באמונה שהטוב יגיע,
|
עוד קט לישון אלך ואשר אעבור ללא גופך,
האל עדי בעוז רצוני עד מה בקרבתך.
|
עליה מעץ ומעקה
אותי זוכר מהילדות,
|
ישנם שבאים לעולם
וישנם שלעולם לא יבואו,
ואיש איש כחפצו ינהג:
כאילו חיינו בתוהו.
|
אני רץ!
אני רץ כי אצה הדרך
|
יפריח האביב חיים,
ישא הסתיו את
|
כמעיין העט הנובע
יותיר סימן וזכר גם,
|
אל כד בדולח אותו לעד אשווה
עם תכונות כספית גלומות
|
הפוגרום היה בשיאו,
כל חנות יהודית נבזזה:
יהודי שנתפש ברחוב,
|
הפחד שלנו
אינו לובש כותונת לילה
אין לו עיני תנשמת
|
בליל קיץ חולמים אהבה
בלהטה משוועים לגעת,
לבבו מצפה ללבבה
את כולנו דאז משגעת.
|
ריחות ניחוחות מפלסים את דרכם,
כמסך עשן בעיניים: אשליה של רגע,
אשליות ארוכות: יתנהלו החיים בינתיים.
מעת לעת יעלה באפינו ריח ביוב זוהמ
|
בסבלנות גדולה כמוטי וחיים
אשר עמדו כל חייהם בדום
|
עקב נושק לעקב
ברך לוטפת ברך
|
היום הגרוע ביותר
של חיי
יהא אחר מותי
|
היא תבוא תאיר ותפציע
תפלס דרכה ותפתיע
|
כעלטה היורדת על חורש עבות
עם ערפילית הדומה לקיר החוצץ
|
השמיעי לי קול, אנחה של סיפוק,
הראי פראות וצורך,
בל תוותרי, היי לי דיבוק
|
כאשר תספר על דבר שהיה
כולם יצחקו ויאמרו זה כבר מת,
|
הו מה יפה ההתנשאות
בעיני המתנשא,
היא לא זקוקה לחברות
|
מתחיל להעיר,
אבל אין אור.
|
היא ליטפה פניו בוכייה וצוחקת,
נצמדה לגופו כולה מתרפקת.
|
רידדתיו
בהלמות לבי
עד שקף נגטיבי
מבט יחיד,
|
עת תם החורף על גווך הארבעים,
חש חכמת עולם ואון הגוף,
כסלע ששטפו שמי אלוהים,
בזה עולם שולטים קני הסוף.
|
אל תהרגו שירה
את זו שלצד בהמות חולפת
|
עוד פעם אני אתחרט,
יום יגיע,
עוד אליך אשוב, את עצמי,
הן אפתיע.
|
כל החי בסכנה מתמדת,
את הכחדת הזאב מנבאים:
|
נראה...
איך מתוך אור מתגבר הגובר על החושך
|
זהו דור מזוין: אביב גפן טען
ואני אוסיף, שחבל על הזמן!
|
סברס ודבש עם השלמה טובה:
בתוך גנינו.
|
בשתיים בלילה, לא יכל לישון
לאישה לישון לא מאפשר.
|
מתעוררים בלילות, זוחלים ולוחשים:
זקן צולע מחלק עיתונים
|
בנווה אחו על כר הירק
אשר סמק מוכלם,
|
איני גדול אני קטן
אפילו מפורסם אינני
|
מעבר להרים והררי החושך,
ספרד מעצמה ולרוב לה עושר.
|
ענן נמוך ירד עלייך
בטיפות טל מבכות
|
סבים עם מצח בו קמטים,
עם שיניים אותם ירקו אל הכוכבים.
|
זקפי ראשך ילדה!
בך רוך ומוך, בך פוך נסוך,
חיוך מלב מרפא לנפש הדואב
|
זרת אחר זרת, מהלך בתוך גנך
מה יפו שדותייך ופרחי הדס
|
לידה, טבור, ניתוק:
חיבור אל טבור היקום.
|
ביודעין או שלא ביודעין:
חטאנו,
|
להט שוקק חיים
חדוות הגוף מפנים
|
מבט, מילה, נגיעה קלה
חיוך, ליטוף, לומר את שמה
נזהר, שומר גבולות
את כל שבך להעלות,
|
לשנוא, לאהוב, לכאוב ולתרץ
לשבר ולנתץ לעשות את שחפץ
לחבר בחזרה, להדביק באהדה כל אבר
|
כבמשיכת קולמוס חיינו תום,
אף רוחות על האדם ויאריכו.
|
אינטר-אנט חיפוש ערכתי
בה מצאתי ילדה גדולה
|
שום אישה כונוס בעצמה
מצאתיה במיטתי ערומה ישנה
כליל השלמות בכל אבריה
ואני לא ידעתי את שמה.
|
חלמתי את חיי ואי-המצאותי,
חלמתי את שירי ואת כולכם עמי.
את הזמיר ואת השחוק
האור והצללים,
|
חלף הזמן! חלף הזמן,
בתוך קשת הקסמים של הנצח,
בתוך חורש אשר הזדקן,
אך קסמים בתוכו כבר אין.
|
אחרי אורו של נר,
אור ראשון מבליח.
|
מה עשה הד"ר הזקן
בקרון הבקר
בנסיעה לטרבלינקה בתאריך זה
במשך כמה שעות של דהירה מדממת
דרך נהר מלוכלך של זמן
|
ריח קפה מהביל
הנמהל באדיו ונצמד,
|
ידעתי,
אכן ידעתי,
כי בו יבוא הרגע:
בו אפוש מקרב על החיים אי שם.
|
יום אחר יום קשה יותר להישען על הדלפק,
כל שנה בחריקה חדשה תלחץ,
|
יונת דואר מדהימה ביופייה
על אדן חלוני התיישבה
|
יוצא מתוך השלד עוזב את הגוף
עם אד מפי או מעשב בור
עוזב את הכל.
|
יורדי הים אינם יודעים יבשת
אל החוף מביטים בגעגוע
|
בכיס מרה אבן בזלת
בכליות אבן גיר
|
בתוך ואדי עם תן מיילל,
אבני גיר סביב ובזלת,
שבילים לבנים למטייל,
זקנה על מפתן שאוכלת.
|
נדמה לי שהיה זה אתמול
או שלשום באם אינני טועה
כל אשר אדע שהיה זה יום שט
בים של ימים, בתוך הנצח.
|
יצר:
על היצר איך ונצר
כאשר יוביל בהסתר,
לו בהבזק של המח
|
הוי יש בי מטען של רע ושל טוב,
של יפה מכוער עד אין סוף.
הרוצה החוצה בשיר לפרוץ,
לא עוזר עד כמה שאחפוץ.
|
חשכת הליל המאיים בשחור יעטוף,
עד אשר רוח קלילה בעב תשוב לנזוף.
|
צפיתי בה מהצד,
עת מודדת את מחלצותיה ללא הפסק...
|
כה בהיר הלילה
כשוחה על כוכבים
|
כבשובך נדור
ללא אש וגפרור
|
כדאי, כדאי לחיות!
אז נדף ממך אביב של ריחות,
לכן שוב לך בושם קניתי,
טיפה שפשפתי בידי, את ריחו אביתי.
|
בדברי חוכמה של אימי ז"ל,
אפתח זה השיר, באם שיר הוא בכלל?
|
כדרדר, אכן כדרדר,
אחוש עצמי לעתים כערער.
בלילות החמים וקרים כאחד,
|
כמעיין נובע ביום שרבי
להלך הקורס תחתיו
|
שוב אתחיל מחדש
בגעגוע אשר נצחי וחולש
|
כקוני בהרמוניה
בין כוחות רדיאליים וליטראליים
נעים החיים בדהירה משתנית,
עת העת החולף בין נכון ובנלי
|
שרקה הרוח, ציפור תצייץ,
המיית הים, בדידות העץ,
בכי הדשא, תן שורץ,
מכל החי קול פורץ.
|
מכוס אחת שתינו מים,
שבידי כולה הייתה
|
כי אנחנו כאן:
יכולים בין גוי בתבל אחר עושר,
כי שילמנו בדם:
על מצחכם בין הזר אות העושק.
|
על כל מחוסרי הבית לבי אינו מצר,
הן לא אני הוא, זה מישהו אחר.
מה אכפת שיש ילדה, ללא מזון ולו פרוסה,
הן לא שלי הבת.
|
יתכן, שהיכן שהוא יש ארצות נפלאות
ולילות עם יותר כוכבים
|
ריח הלימון מגרה נחיריים
כמתחרה בזית, תפוז ואפרסק,
כזה פרדס ארצי ייתכן כפליים
שמימי ריחו כיין וללא הפסק.
|
כל עונה בגווניה על גופינו שולטת
על הלך מחשבות תנווט
|
לצלך סובבים חיי
עוגבים אחר צלילי קולך
|
כלילך בלב פורח
בין ערפילי מחשבותיי
|
עט לא יוצא את ביתי
פרט לשם מחייתי,
|
בתוך נשמתי זימרתי
לבבי יצא במחול,
|
כל האהבות על כוכבינו-
על זרמי אור בלתי נראים ישוטו,
כעננים שמעל ראשינו:
|
בדרכים מפותלות לנוע
לעתים לקטוף קצה ענן
|
כפסע בין החי ובין המת
יתכן שאפילו פחות,
|
במשך חייו של האדם ישנם ימים החולפים כה מהר,
שאינו מסוגל לזכור אותם.
|
היא חשבה שהיא יודעת,
חשבה עצמה לחכמה.
היא אף פעם לא תדע,
את האמת ושהיה.
|
ללא סיבה מובנת
אותה ניתן לכוון
|
בשדות, בשבילים, גבעות
הרים: ראיתי דמעות.
הרבה דמעות -
הנספגות והמתבוססות בתוך
זוהמת הדורכים עליהן.
|
בביאתך תוכך בדמך נמהל,
לחוש בכל תחושה שחשת בגוף.
|
לו הייתי שיח רענן
של שושנים הכי אדומות
|
כשזיף דאז שדיה:
כיום פטמותיה כאלה,
באמה וחצי ללפות מותניה,
|
אינני כותב ובוחר בכמות -
אף על פי שהדרך לי אצה,
|
בזוית פנה של החדר,
מקק חי, עולז, משתעשע
במשושיו הוא עולה על התדר
בכל להבין, במשתמע.
|
לא אוכל שמנת חיי שם לא היו
נס אני לוגם בריח של חלב
|
הו כן! עולפה נפשי בין חמוקייך-
ושם תשכון לעד יקירתי.
לאן שרק גופי ינדוד במשך כל חייך-
הן בך, רק בך: אמצא את תשוקתי.
|
לא מביט לאחור
הן לשם לא אחזור
|
לא מפרחי הגן אביא לך
לא פרחים משדות בית לחם
|
ציוצו... כן ציוצו של אדום החזה,
מילא את חלל החדר.
חודר מהחוץ הזועם ורועש,
כמנסה להפיח חיים בתוכו,
|
אביב היופי טרם באתי מת,
הייתכן אשמע עצמי אומר;
|
איך נוגעים בחיים אם בכלל
בנגיעה נשיקה או ליטוף
במבט בניחוח ושמיעה
עם תחושות רגש סיגוף?
|
בין לבין דמיון יצחק
על מוחשי עד להחריד
|
אחר צורה נפשו תוהה
זיק מעלה לדמיון,
תר ברוגע יד תחליק
מסית לצד מכל עבר.
|
לו ידעתי שמחר לא אקום
שהיום הוא יומי האחרון
תחשבו מה הייתי עושה
הנכנס למשבר דיכאון?
|
לו יכלתי במחשבתי
להעבירך על הדעת,
|
שם בתופת אותה יצר האדם לבדו,
משום ששנאה בערה בלבו,
עם שלם אמור היה להיות משמד
|
להתעורר עם בוקר, אל יום חדש מפציע
להביט בשחר כעל נבט קט
|
פואטים בוחרים את עצמם לכשצעירים,
אבל מה להתחיל עם הצעירים שם
|
חותכים אוויר לוכדים ברק ומזקקים בריאותנו
אוספים אבק שכבות, שכבות מהשנים
|
היא כה אהבה את הטנגו, עם הטנגו חשה שחיה,
הוא ניגש בצעד קליל: שמי מוות ואת היא איה?
|
רגלי אילה וגופך החטוב,
לכל שהיה ושוב לא ישוב.
|
באם תאמרו האהבה מחולקת -
כי שוכנת היא בזוג לבב
|
בתוך אי אמונה, אמונה שזורה
כענן לשמיים המעניק תפאורה
|
היכן נמצא את השלווה,
היכן הנשמה?
על מנת להשביע את הלא שבע-
רצונה!
|
יפרוץ הים והמיתו תרעיד הלבבות-
תחלחל שירת-יה וראה איננה רז.
|
תרחק, כן שמור מרחק
פן תדבק, זה מין חיידק
|
היכן שגלים נושקים לרקיע
עם רוח קלה מלחשת,
בהם אין איש וקולו ישמיע
המיית הדממה בם חורשת.
|
את אלה שפגש על הדרך
שאל על הדרך
|
אני הולך לקראתך. אל הירוק.
אל השלגים שלך. לקראת הרוח.
|
מעולם לא הקמתי גדרות
לזאת לא נתתי ידי בחיי
|
הלא תרנין עגתי לבבך?
דיבוביי במאום לא יואילו?
כי אביט נכוחה בלכתך -
עור נחש מעלייך לא ישילו?
|
לרחף על ענן בשניים
בין עצים הפורשים כנף,
|
לרקוד את היופי
לרקוד את החן
את ריקוד אהבה
נרקוד גם כן.
|
לשון לוחשת אהבה
על עור תחלוף, תרטיט חלום
|
אלפי שנים אני קיים
מתיישב נופל וקם,
בכל תבל אני שזור
|
האמנתי תמיד באורות וכוחם
השולטים על כל מצמוץ,
|
משתלב עם הטבע
החי איתי, האדם
|
מבכים ומאשימים את השעה,
אשר בה הכל החל
|
מדי יום אחרוש אדמתי
את חלקת הוורדים והלוטוס,
מטפחת אותה נשמתי
|
מה היא מולדת
מולדת זו ארץ ילדות
|
מה המילה אותה החסרתי
אוזנך עוד טרם ושמעה,
|
מהו שקישר בינינו פרט לדמנו,
מהו שהענקת לי פרט לחיים?
בגיל מאה פרסת כנף באנחה קלה,
עם חיוך על פניך כאילו כלום לא קרה.
|
קמעה לפוש ביקשתי
על אם הדרך בצהרי היום
|
מה נדרש מאתנו,
אור לגויים המכים בנו?
מה נדרש מאתנו,
האחים זה לזה כולנו?
|
אני חולף ברחובותיה של העיר
וזו אינה העיר שהכרתי,
כאישה בוגדנית בי תביט
|
יד אוחזת יד,
שתיקה רועמת,
יושבים בדד,
מוזיקה צורמת.
|
תתיישב עם ספרי בפינה חמה וכורסה רכה,
פתח את הספר העצוב-
|
מול החיים חידדתי חושים
עם חזה חשוף לקראתם
|
להתרגל- מילה איומה,
מורגל- זה אני.
|
הן לא גסות רוחי אותך תרתיח:
כי על הכל לבך הרם ייסלח.
|
האם תעתר לי הגבירה
או שמא תערסל רגליה
|
מחשבותיי אלייך תגענה
בנשמתך בחוזקה יגעו,
בהלמות לבך הן תשמענה
|
מי יאמר מילים
אשר אותן אכיר?
לכשירעם דיבור
יחוש עצמו גמור?
|
אנו שנינו כהים וקשים,
עמוק, עמוק בתוכנו,
בגין זה אוהב אותך יותר,
מאשר את השמים.
|
כרב שאיבד את אמונתו
החוזר על תפילות
|
ישנן מילים אותן אין אומרים,
מילים אותן רק מרגישים,
|
כשתי אמות הפרידו בינינו
כבקצה העולם לי דמה
|
בחצות הליל
ברחובה הראשי של העיר,
חותך את דרכי
|
אני נח בתחושה מעורבת,
בהביטי סביב על כל מעשה ידיי
כמו הבורא כאשר הביט על מעשיו:
|
מעלי נשרו עלי:
עלי תקווה.
|
חשש נוגס בשלווה מדומה
בעין בוהה אל הזמן הפוסע
|
האני או האני שבי
רצונותי או תחושותי,
הנגיעה בדבר רצוי
או המשוש בזה המצוי?
|
מה רואה כשמביט באבני שיש אלו?
מצבות, מצבות אין ספור -
כתובות חצובות באבן:
שמות, תאריכים, מעשים,
|
קטפה בחורש ירוקת האבלות
לא מחייבת מציאות רק פשטות
|
מעפר באת ואל עפר תשוב!
צלצל המשפט באוזניי
|
גזע עץ דמעות מזיל
שנה עשרים ושתיים,
|
לא שירה ולא פרוזה
רק חלקה בה צמחיה
|
מתוך מגזרת של חיי
נשרו שנים אותן עברתי
|
כמה רווח ללבי עת ראיתיך
בשמחת החיים קרנו פנייך,
|
מתקלף מעורי כיוצא לחופשי
במחשבה בי נוגע
|
נגן כינורי את בכי העם
על עוולות, גזרות ושחיתות
|
נהר שלהבת לקיום
המהול בדם ענב
|
היא שרדה!
היא שרדה את זוועות הטרוף...
|
נינוח באחו בגו פרקדן
לנשום רגע פורש כנף
|
להוון את שנותיי בקשתי
חייך המלאך אל פניי
|
לבהות בחלל
אל מעבר לעת הקיים,
|
רב היופי בגוף האישה
רק בים זאת ניתן לראות
|
העניות פושטות היד, הרעבות בלי צלם,
הפרוצות שבנפרד ולא הולכות בתלם.
הפקידות, המזכירות, העוזרות למיניהן,
העצמאיות, העשירות כולן, כולן גם כן.
|
יישאו הכד במלוא כבוד
יפארו במעלליו
|
הו נשמתי - ברצינות:
הפסיקי להיות פנסיונרית
|
שט ירח אלי עד
איך זה שעוד לא מעד,
אחר כל יום עם סיבובו
ישנה את פרצופו.
|
כציץ אחר היורה שצמא,
הנאות העולם תבקש.
|
מראה מעוקמת ומעוותת:
אף ותלוטש מיליארד הפעם,
לעולם אמת בה לא תראה-
מוטב ויפרקה הרעם.
|
מאין עונים עד הלום הגעתי,
אל ארץ נפלאה בה הכל דובר.
|
עת חמישים החורפים יצורו על פניך,
כל קמט יסמן עוד חורף שחלף.
|
לו לחופש מוחלט משחררת גופך,
לדמיון הפרוע משחררת פורקן:
עת גופי הלוהט בעדנה נושק צווארך,
היית וידעת עולמות ודרכן.
|
עת נשבעתי אמונים למדינה,
לדגל לי אחר קראה לנס.
|
דרך אבן בזלת
מבהיקה מחמה
מסנוורת עיניי
בהמולת הדממה
|
ספטמבר - אוקטובר, סתיו, שלכת:
אי נוחות, חוסר שלווה, לא לשבת לא ללכת.
|
לא עושר לי אבקש
נתת את כל שיש,
|
עתים לאים, גואים תוחלת
פוסעים אל עבר לא נודע
|
בתנוחה לא תנוחה
כבובה מעוותת:
|
קרן אור תפלח עלטה
כנושאת סימני חיים משמיים,
|
חושבים עם הגיל בא פנאי,
וזמן חופשי למכביר,
רבותיי: הלוואי, הלוואי, הלוואי -
|
אני יודע עושר מהו
כי חי בו כבתוך בריכה
מדי יום אותה צולח
בלב שלם ושמחה.
|
רואה עיתון חובק עיתון
זה לזה נושקים עבר
מציץ מעל לקלסתרון
לוחש לי, לא נגמר.
|
רימו אתכם. שיקרו לכם.
בשמיים חלל וריק.
|
יושבת על הבר בסאן פרנציסקו
שטופה על לשד עצמותיי מהמבול
|
בכליותייך אמת נוצרת
כשערי מנזר לבך,
בכל גופך הרי חוברת
אל האחד: אהבתך.
|
על עלה פראי של יין ענבים
קשה למקם בו את ירושלים
|
להזיע לסרוק את המוח
עם מעט שלווה ורוגע
|
עם בוא אביב חיים יופיעו
עת פרחים יתנו ריחם
|
היא נגעה בי, את שערי היא פיזרה,
חידודים, חידודים את עורי עשתה.
|
אורז הליל מיטלטליו
עוד קט חמה תפציע
|
חושי קלטו יסמין
מגופה הצחור
|
ישנם אומרים קשה כגרניט
אחרים: לב רך, חמאה,
יטול חיים בעת, כפית
|
ורודות התחתיות שלי
פרחוניות התחתיות בם שתו,
|
היא הראשונה אשר הראתה לי את הירח
ואת השלג הראשון על הצמרות
אף את הגשם הראשון.
|
נוגעת דמות ונעלמת
ממצמצות עיניי,
ידי על מצח לי נבלמת
ולפליאתי אין די.
|
עת תשוקה לקראת יופי גוהרת
וביופי אינה חסרה
|
פחדתי כי יכהו עיניי:
ולא אוכל לקרוא.
|
פחדתי כי יכהו עיניי:
ולא אוכל לקרוא.
אאבד זיכרון:
|
הבוקר מאיר וקולם של יונים,
העושים אהבה במרפסת,
אותי מעירים ומוצא את עצמי,
איך ידי את שדייך תופשת.
|
פרט למחשבות אביב
בוגדניות בלי תנאי.
|
כשם שהמסה לעולם נשארת,
והאנרגיה אינה נגמרת,
תדיר מאחד לשני עוברת,
|
באים והולכים
ביעף על אצבעות
מברישים מנגבים
|
בן-כנף חלף מעל במעופו,
חופש אין-קץ כמסמל,
בצילו של עץ לפוש נשכבתי -
להמתין לראותו בשובו.
|
צניעות זה לא טבע,
גם לא בגנים:
|
בגדי החג כנשרו מעליי
ונפש דואבת במערומיה
|
ישנם כאלה שבראשם
מגדלים גינות
|
קו לבן חוצה מסלול אפור,
לחיים מרוץ יחל
|
אני נושם את הרוח
אשר הביאה רוחות
|
אני נחרד מקונצרטינות
החותמות אזור מוגדר,
|
שלוש נשים וגבר אחד
משחקים קלפים על החוף
|
הבחנתי בקריצה
בהיותי בקצה הגלקסיה
|
להקשיב לכל מילה
דרך, דרך מפרגנת
|
ראש בראש ננגחנו
עד אבדה הכרתי
|
מות כל האתמולים
של העבר
החיים בתוכי
כל עוד לא נגמר,
|
צבעי הארגמן עוטפים האופק
שמשה בם מתערטלת נבוכה,
|
זהו רגע ללא שם:
התאדו הדלתות וכבו,
|
המתים מזכירים לעצמם
את האדישות שלנו
|
אני רוזלין בת 26
אי פעם נגעתי באהבה
|
רוח כתיבה על עטי נחה
ידי קלה כנוצה,
|
כעננים שנים שלוות
פורסות כנף מעל ראשינו,
רוחות הנצח דוהרות
|
בין גיבובי מילים מתרסקות
בעלטת ימים זוחלים,
|
רוח שקט סיירת שקד
טוהר הנשק
|
רוכבים עד קצה האופק
בעקבות השווא
|
אני רוכש לה את כל שניתן
עם כבוד אשר לו ראויה,
מהרגע בו עובר על מפתן
|
רחוב צר כלבים לרוב
פה ושם יד מנוילנת,
|
בשחייה לקראתי והס רועש
אנחת עצים בסיבוב מערבל
|
נסתר מעין הפרקט בפרוזדור
בו לבבות חגים לקראת מנוחה,
|
אני אוהב את צלך החולף לפניי,
השראה לי תביא ותחזק עצמותיי!
|
רק בארץ הזו השמים
בכחול ולובן בתוך,
כאור המוחזר ממים
המכאיב לעין ברוך.
|
רק זה האיש אשר אינו כותב כליל
וזה האיש שלא ניסה כוחו,
הוא זה שלא ידע את שהחסיר-
|
מלמעלה הכול נראה אחרת,
מלמעלה ממעוף הציפור,
או טיסה במטוס אל החופש, הדרור.
|
שאלתי לי זמן לכתיבה
וכמו את חיי ששאלתי
שאלתי לי זמן לצייר
וכמו את עצמי לו השאלתי.
|
הטל צלך ושלוט באור
ובל תשכח את האפל
|
בכל מקום בשבר נתקל
בכל עת יכאב ויתסכל,
|
שבר ענן,
גשם,
חדר מואר,
נעים.
|
על שומר מסך שומר
של חיי המוקרנים
|
ריח מושחת
זועק להנאה אישית
|
שוחחנו על שירה מאותרת בסרטים,
בין פינותיו המוזהבות של שולחן בסלון.
|
אחד ממאה עניין עוד מוצא
ביום החולף לאיטו מול עיניו
|
אלו לא אותיות אף לא מילים
זהו גוון נוטף המשחיר דף לבן,
בגודל כנימה לעתים כפילים
חלקן אנכית רגועות בפרקדן.
|
קורא אני שירה הכתובה על ישראל,
על ידי משוררים מארצות שסביבנו:
|
כקרדום הננעץ בגבי
עת גו מתקמר בבעתה
|
הועמד ליד בור מול עצים מלבינים
ונשמע הטרטור כבתוך מחזה.
|
אבן על אבן נערמה
בלהיטות נבנתה
|
הביטו איך שוב איתנה,
איך נראית במיטבה
במאה שלנו השנאה.
|
כפי שאצלי זורם הדם,
כך אהבה תזרום לעולם.
|
עת לחש לך לבבי אהבה
ולבבך בלחישות כפליים,
|
בואי נתנה אהבה
ולו לשעה קלה!
|
לחדור בין כל צבעי הקשת
להפנימן לאורך זמן
|
כה רבות שזקוקות לשקט, לשקט רב,
עד כי שמיים תפילה משלחים,
|
שקל אחד באמתחתי ולו "קיש- קיש- קריא" וצליל,
באם שמח או עצוב, בזה מצב משפיל?
יש כאלה שגם זה יעשה אותם לגביר,
|
תחילה ישמעו כה נעימים
כניחוח של שושנה פורחת
|
בטרם האור הפציע על גבעה חשופה הסתערנו,
בקליעים נותבים כולנו, כמעט כבאור יום הוארנו.
|
שששש..
מרגיע את הכאב שבתוכי...
|
לחובש לי נאמר לעזור
ידעו את עמידתי בפני המוות האפור.
|
קטנו פסגות לתהומות מלהושיע
ותהומות גבהו מעבר להן:
|
תהיות ממשיות וכה נוגעות
וירטואלי הופכות למציאות
|
הן רבות אשר עברתי, אך ברגש לא זכרתי.
לזכותך את זאת אומר, לא החסרת לי שום דבר.
אהבה אשר ידעתי, בדמותך אותה מצאתי,
ולעד אותך אזכור, ששחררת אותה לדרור.
|
אז מה? אני תם!
אני שם!
אתם לא תוכלו להגיע,
עד שם...
|
ספה, שולחן, תמונות, וילון מוסת לצד;
מאחוריו כמסתתרת היא עמדה בדד.
|
יושב על אבן גו שחוח
שיער מפוזר לוטף הרוח
|
יחולק נטל מרירות
ואוסיף מצופי הגודש,
ללא מחשבה ושנינות
כי אסיק גופך באש.
|
תקראו את שירתי!
ולכם אני מבטיח,
|
"אי פעם אחר שנים,
ההיסטוריה תודה בצדקתנו!"
|
התעקש הגעגוע בתוכי,
התעקש צערי הפראי,
שחייב אני לראותך!
מוכרח רגע איתך.
|
את, הוא, אתם ואני
מעשרים מיליון נבחרנו
|
ישבתי עם פולה ושוחחנו:
על רוסיה ופולין שלפני,
כד עם מים ושתי כוסות
מקריסטל, כנראה שאחרי.
|
נשקתי את שפתייך,
נשקתי אותן בחשכה,
בשחור האופל של בוחן- אהבה לילית...
נשקתי את פיך וחשתי:
|
מבטי התמקד בנקודה על הקיר,
כמו מהופנט נותרתי,
למצמץ בעיני לא יכלתי
למרות שעל כך לא ויתרתי.
|
איני זוכר את כל אשר חלף
אל מול עיניי במשך היותי,
|
ציור שמן על בד ריאליסטי
גודל 70 50x
|
ציור שמן על בד, סיגנון אימפרסיוניסטי
ביצוע: במכחולים וסכיני ציור
|
ציור שמן על בד / סיגנון אימפרסיוניסטי
|
ציור באקריליק
סיגנות אימפרסיוניסטי
|
ציור שמן על בד / סיגנון אימפרסיוניסטי
ביצוע: מברשות וסכיני ציור
|
ציור שמן על בד/ טכניקה במכחולים וסכיני ציור
|
בהלך פגשתי על אם הדרך
והוא נושא על כתפיו פטריה ענקית
|
שמן ביצוע על ידי סכיני ציור
מיסגור ממוחשב: חיים פינקסון
|
ציור שמן על בד / סיגנון ראליסטי
ביצוע על ידי מכחולים
|
ציור שמן על בד/ סיגנון אימפרסיוניסטי
ביצוע על ידי סכיני ציור בלבד
|
ציור בשמן על בד/ סיגנון אימפרסיוני
ביצוע עי ידי סכינים בלבד
|
שמן על בד על ידי סכיני ציור
|
פורטרט / שמן על בד סיגנון מעורב ראלי ואימפרסיוני
|
למנהל האתר, לעורכים, ליוצרים
ולאורחים היקרים.
|
איך מדי יום נשיקות תרעיפי
בחיבוקי אהבה של מלאך,
את ריח גופי אל תוכך תסניפי
ואני כעץ שיבש לא שרך
|
זעקות התשוקה אותן אחנוק,
כאשר את גופך האציל אחבוק.
|
עם חיי אלייך חברתי,
אשר היה אי שם הותרתי:
|
לא מביט לאחור
הן לשם לא אחזור,
|
יושבת על הבר בסאן פרנציסקו
שטופה על לשד עצמותיי מהמבול,
כוסית של רעל בידי לקצב דיסקו
בלב תהיות על שחציתי את הגבול
|
בתודה עמוקה לעודד זמיר וחיים פינקסון:
על הלחנה ביצוע ולחיים על הקליפ.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
את מי אתה שונא
יותר, את אמא או
את אבא?
חרגול מעדכן
שאלות נושנות
עבור יוצרי הבמה
הצעירים
והמסכנים,
שמרבים
במונולוגים
קורעי לב על
הוריהם האכזריים
שמסרבים לתת להם
את האוטו ביום
שישי |
|
