|
ג.א.טלי
גשם כחלחל נכרך סביב היא
אשוויץ' מגדלת בי גושים
של חימה. של חימה דביקה
---
-לא האדם גוסס. זו הגסיסה, גוססת באדם-
לא האדם תרוג
זו החמה, המתרחקת מתוכו
עיניה מתקשות
כדי כיבוד כזב המוות
וכופר החיים;
כוראוגרפיית המתים - נקרשת פחמים
מציירת, עתיד ורוד
בכחל שחור
והאדם, חרס החיים
שר בקול חרוך ויידעוני
נבואה, המגשימה עצמה
מגואלת, בעיקר בדם.
אהיה אני העומדת מלפני שכחתי
טהורה מחרדה ואבדה אהיה לומר
אלי, מה היה יכול להיות
לו זכרתי
|
עודני הנדנדה
הבוערת מנדנה
מפללת אל לחם הנוף
עצים בעלי עיניים טובות
ושירה זכה
|
עודי עומד בפעימת העמודים
לוקח עמדי את הפלשתים
בקוביות שירה
וחלומות גלות
עודי חוצב זכות
באבן, הגאולה
|
פרחים לא מתים
הם רק נעלמים לפרקים
נעלמים מהלב
ועשבים מדמעות תופסים את מקומם
|
כולם ללא יוצא
נולדו
חפים
ש.
|
במיטה ליד אישה יוצאת מתוך גופה
עיניה גחלים
|
וילד זך, אבי,
יתערסלברשתקיומי
מאחורי גדרות
בחפירות המלוחות. בשקט, הנווד
|
לו רק היה עץ או פרח
היית יכול לקפוץ בדמיונך
מן הכיסא אליך
לחבק את עצמך
כי איפה השארת אותך?
|
חיץ העולם הזה לא מנע
אותנו
|
יקירתי הברוכה אני כותבת אותך באותיות זהב
שזורות בחוטי כסף וחוט השני עובר ביניהן
כמו חבל טבור ביום היוולדי ממך
ביום היוולדך ממני
|
מגג העור היפה
אל האן הגבוה
|
והגוף מחכה לרוח
והרוח
מחכה לאות
|
להיבדל. בימים הללו בזמן ההוא
מתוך עיצומו
מחכה לאות אב
|
האור יחקה את הזמן
במגע אצבעות
|
אני בכיתי כשהקרקע נעה
וליפפה אותנו
לאחד
|
הכול נגמר באדום
מפרכס מן הדעת
חומק בחיי(מ)
|
בין מה שנלקח לשלדים
לבין, מה שניתן
|
שחפים כמונו
יכולים, לשנות
מי נהיה, מחר
|
אני מרוקנת דימויים / אל תוך פצעים שאינם מתאחים
חובשת עצים מסוקסים / באבדני הנערם
|
מלאכי אלוה יחברו לנו גשרים
אתה תשמע את קולי באשר הנך, באשר הנך - אני
|
זה 'פרדסים'
אני מתגעגעת
א ל יי
יא אימא
|
שנופי היגון
וגופו ירוק כשחר
עפר העיניים
מתמלא טהור
|
עכשיו עליי לומר שיש מדינה ליהודים ויש מדינת היהודים
וזה לא אותו דבר.
|
אינני אלא התנודות
רוקמת לחש
|
היא מצרים שלנו, ואנו בונים לה ערי מסכנות
היא מכה בנו
דצ"ך עד"ש באח"ב
ואנו אומרים
הקדמה השיאתני
מגורשים אנו, מגורשים מרצון
עם כמיהה למוות של הבל
ואות קין.
|
לכן אני לא מרגישה דבר
שעה ש
פרפרים של אהבה קדושה
צונחים לתוך שיערי
|
חג מגולף בכלי הדם
חורת ילדים זורחים עם בוקר
בין שערות ההר
מלמלם צחוקם
|
השמים, מתמלאים טהור
ואוהב
גם אם לא קל לנשימותיי
היורדות בסמטאות
|
אבק זהוב מיתמר מעיניה
כורך את זרועותיו סביבי
|
לא דורך יעדו
לא אומר בקולו:
'הידד'
|
אין זאת אימי, כי לא גילית את אוזני
כי יש כאלה, שאינם
אין זאת אבי, כשליטפת ראשי
לא סחת לי, כי העוול מריר וסמיך ילדתי
ואת תיעלמי לאישה באחד הימים
|
מנחתי שלוחה ברכה
כריח ניחוח למצוא מנוח
אמץ כוח נשבע
על מי נוח
זכור שמור ואמץ
אות ומופת
סגולה
ליום גאולה
|
אלפי ידיים צומחות מאימא-אדמה
כמו גד והאפונה
ורק אצבעות ספורות נוגעות
באמת.
|
מחשבתי מאושרת אתם שאין טעם חיוור לחשוב בכלל
על האור הקירח הזורם בין רגליי
|
כמו רעידת-אדמה הפה מכשף את תחילת הקריסה
הקיבה עולה על גדותיה כמו יבשה חדשה
[במקום קולומבוס יש רק כאב]
|
החשכה נושרת.
קליפות הצל פולטות את המתים המשוחים -
יתומים מריח
|
מתוך הכול - הארץ המובטחת - מושלגת בדמנו
להיהפך אחת ולתמיד בזמן הזה -
כחול אשר על שפת הים
|
איש לא מחלק חלון לרווחה
או תפוח, לכפרה
|
עד, גבר בעורפנו האור
הנושא אותנו
על עורו
|
אנחנו נושמים נשימות מגולפות,
עולים, לארץ ישראל
בכל הדרכים הנפשיות
וטלאי של אור על מצחי.
|
מילותיי, נחבאות נפחדות
מגדלות גידולי צל
גם אני צל
גם הוא צל
|
הגוועים לביתם
בלי לירות
---
דבר. זולת
|
דחיתי את הקץ
אבל לא את הידיעה
שיום אחד זה ישיג אותי
ייאלץ אותי להרפות
קלישאה
שממילא
כבר הבנתי
|
אחרונה, סינתטית, בצבע כותנה
גוהרת
דמעה,
|
הזמן בוכה חירש מגוף
הזמן, עיוור ומעוור
צוחק, ולא נותר
ולחיים, אין ריח
|
אתה ואני יודעים
את טעם הייעוד
שאינו בתפוח
|
אני סופרת את עצמי, דרך המתים
הם מכבדים אותי במה שנותר. בשלווה.
|
מעביר ידיים מכלבים לחתולים
מחבק אותי
אל החזה שלי.
|
אנחנו מתאדים / לנעדר
נוחתים / אל קבר השפתיים
אחר רחוב / או שניים
|
קטורת אהבתי צפה, באגמי בתי
בטן הקיום, עולה על גדותיה;
|
לגעת בידיים מטות
שזה עתה
העלו ארגמן
סעור-כתם,
בלטישה,
|
רוחי אינו חדל
שניתן לי
שונה.
|
מודה אני לפניך מלך חי וקיים שנסכת בי ידיעה קדומה
מקדמת דנא והבאת אותי לעולם עברייה
ולא התרת משקל גופי אלא ככלי
|
איזו זכות סגרה אותי מגופי
בשפת מלאכים
מלבינות המילים בי החם
כולי כאן
ואם זאת יכולתי לחוש נאחזת זו בזו
ונוגעת קדימה
|
אתה שוכב על המחשבות שלי
כמו אחות
עושה סדר במפולת
מניף אותי לעיניי
|
הגרמנים יורים בחנינה שלי.
קוראים לי, בשמות גנאי:
|
(גווייתי האינסופית
לא קולי
כי חדלתי
לגור
בו)
|
החדר מתכווץ בפינה. האצבעות רוצות לחיות
למען הנעל הנכונה. עוד מעט השעון יורה
להחזיר מרכבה למקומה ולנוס
חזרה לנקודת המוצא.
|
חיבוק כנפי הימים - ירוק מתקווה
לבו, שזוף חמה
והוא חי,
והוא, חי
|
והאדם, חרס החיים
שר בקול חרוך ויידעוני
נבואה, המגשימה עצמה
מגואלת, בעיקר בדם.
|
בעטת לי - חיים
מתוך איברים זעירים -
שליטפתי, באהבה רבה
מורי,
ילדי האהוב
|
אוויר מנופץ / שותת מלאכים
מפוזר / בגרוני
|
היא תום
היא מוות
ומה שביניהם
|
עודך ממאנת לסמטאות
וכרסך הצחורה מתהלכת,
לפיה,
לא בא
אהבה.
|
זה מה שנשאר מהמוות
כל מה, שלא.
|
כלום אלה, המזרדים
יכריתו בעצים אימה
על פני האדמה?
כלום אלה, יהרגו אומה שלמה?
|
חכה בני במי תהומי
ואז, לך אל הים האהוב ואמור לו בשמי
איכה אוויתי
|
אני אדישה כמו מטפחת יבשה
מסרקת במברשת את היגון לישון
בגיליוטינה מצחיקה
|
יש בי
שקט
כמעט דממת מוות
כמעט כאב
כמעט הבנה
כמעט נגיעה
כמעט אני הולכת
|
מאריגי עינייך
זורחים אישוני לבי
מור נשימותיי, שלי
|
ועם כיבוי אורות הופכים -
בגדי המלך, החדשים
|
והן כפנינים
ולו, במעט הגבול
|
נוסעת / אל גדותיה
נצח עיניה צונח / בין קרונות המורא
אט-אט / זהבזה
|
ירוק היום.
אתמול, נפל.
מחר יקום. יאמר:
|
עינייך הרואות יקירתי, רואות מרוחך
אורגת-רגשות-קסומה-שלי
מוזגת-החום.
|
הגר שבה, אבראהים
ראה איך היא נושאת ונותנת במתים
ראה
|
היום מת פעמיים מכלום
אבל חופשי -
יש לך משפחה?
|
אולי נלך בלאט ואז נלך בלאט ושוב נלך בלאט ולא נרוץ בתוך
האטיות
הזו
ולא נרוץ בתוך המהירות הזו ולא נרוץ בכלל
|
שאיני קיימת. אני נוטה
לדבר אל עצמי.
|
אנשים חוצים באדום אל ייעודם
נושאים בידיהם חלומות ברזל
|
ידוע ידעתי ממעבה הוורדים נבואה
אודות אדם וטליתו
על גשר אלוה
|
עציץ, רטוב מהבטחות
כמו פירורים
מפוזר, לפתח נחלות
בצאת הכוכבים
לוחש,
כמו קול שחי
|
הזמן מוציא אותם לאור
מוכר אותם חזרה לכותב -
טפילי נפש
|
צדיק ישמע, צדיק ישמע
מגובה נפש טהורה
תורה תמימה ומשיבה
מאדמתך מן חוב לבך
עוליק אל-נפס יזהר
|
מניח כיפת ידיו על ראשי
ואומר אלי(י)
בת-רחל
בכי, בכי
|
מהיותי אני
עד היותי בתו
גזזתי טלאי שערותיי
|
אני זקוקה לנשק אותו לישון
עירומה, מחיי שלי;
|
הביטי בתי, מנחת החלום
כחול על שפת השפתיים
מים רבים זרועים
בקולי
ללטף
מקלעת היותך
אותי
המושט לשלום
|
תאים מוארים בוהים אל צורות הגוף
אנשים יורדים מבתי שחי
מככבים, בדימויי עיניי העצומות
|
נוצת רנסנס-הצבעים
בלולה להנציח מרחק
שמסתיימ בפחד בקצה הנייר
|
ילדים מרחפים
מכסים את השמים ברעדה
מזוקקים אל פרוורי החוף
לחים מדבש החלומות
|
את ואני. חופת אגמים. לעתים, הרבה יותר
ש-חפים. איש לא מבין באמת את הרואים
אל תוך הנותר.
|
מה אאזור? סימני-שאלה?
או שאולי אבקש
קרוב לוודאי
|
אני בוכת תודה
בודדת עם כל ניצחון
באפרכסת הטלפון השוממה
כל כך הרבה דממה מערסלת בחיקה, אותי
כל כך הרבה ריצה קפואה בתוך דמי
עד ששיוויתי לרגעים להתנפץ אל החלון
|
אם לא אשים לזה קץ בעצמי
הם יבחינו, ייקחו ויגררו אותי
|
שמעתי את קולו המתנקש
ולא חדל
ל ח י ו ת
|
בכנף עט אתה מניף מרכבה
ורותם סוסים רעבים
ילדים מפויחים משליכים כוכבים
לשמיים
הלילה לבוש להגשים משאלות
לילדה עם כדור כחול
ואישה עם שקיעה אדומה.
|
על מצחי החיוור
אות קין -
קין מת
|
שחיי נולדו במותי
ומותי לא נולד חי
גוועתי בין העצים
בשמי הנכון
כשהגשם ירד
ועלים נשרו מרחמי
|
הגשם לא בא וטוב שכך
שלא יהיה קר
לחיות, וגם למות
|
עוד מעט יכולתו
הממתין מרומם
וחיי החולף
כדי כך
|
ואין קלילותו ואין המעיד בה
או המועד בה או המועד לה
לכלותו, אלא להבעירו
בעודו בוער בתוכו
ידיעה
שיש בנפשו לנשופ בה
חיים
|
אלה גם אלה
אינם מתעגלים נכחו
ואינם מגלים נוכחותו
ואינם מרבים בריאתו
בהתמהמהותם
והמהומם
והתעמעמותם
|
שאם היה הדבר תלוי ברעהו
היה רעהו תלוי בו
והיו תלויים זה בזה
מעצם קיומם
והיה קיומם תלוי
מעצם קיומו והתקיימותו
במשנהו
|
קטנה שלי
שמרי מכל משמר
על הילדה שבך
יש בה
אותי, אותך
אותנו
|
ברוח, אין זדון
רק לבלוב נוסק
של חמת-ציוצים
|
באין שם מנצח שיניף את שרביטו
כל התזמורת מנגנת, כולם שרים ביחד - דיסהרמוניה
וזה השיר הכי יפה, שמעורו נושרים כוכבי-שמפנייה
אלי כוסות גבוהות-עקב, מחוללות
אשר עם בוקר לא יזכרו דבר, לבד מן הכאב
|
שהיינו שם מעודנו, היינו שם מעודנו
ככל הניתן להניח, ככל הניתן
|
אל הארכיון האישי (18 יצירות מאורכבות)
|
|
