|
adi
2004- התחילה לפרסם פה, בעיקר מפוחדת ובעיקר קטנה
2009- עוד קטנה למדי, בכל זאת, אבל הסתובבה קצת
יותר.
2022- יא אללה, האתר עוד קיים. וגם אני. בוא נראה מה
קורה הלאה.
הגיע הזמן לשנות פה קצת, כי באמת השתנה הרבה,
בעיקר היא:
ביקורתית להחריד, צינית, בעלת מצבי רוח, קטנה, לא
ברורה, צוחקת, מחייכת, לא בורחת כבר, מאושרת,
אופטימיסטית.
לא מתנצלת יותר, אז אל תצפו.
פרטים ממצים נוספים:
מידת נעליים 34, הצעדים מהירים-
אך עדיין קטנים.
תוספת של הרגע:
http://stage.co.il/Authors/34624?sortby=created#type2
יסדר את היצירות בסדר כרונולוגי.
האישה הרעה שדקרה אותה בשביל להוציא ממנה דם כדי להתאים את
המרשם כמו שצריך, האישה ההיא נראתה לי לא בסדר, גם לאמא שלה לא
- אולי בגלל זה היא בכתה.
|
היא תמיד תהתה לגביי כוונותיו, מדוע הנאמנות חסרת הפשרות
הזאת?, הנער טרם הפסיד הופעה שלה.
|
ידע הוא ערך עליון,
אפילו אם לא תורם לנושאי שיחה.
|
אולי היינו מצטיירים בעדינות ודיוק
לו לא היינו נחרטים.
|
הייתי רוצה
לא להעיר את השכנים.
|
אני תרוץ שסוע ומלא חורים
לסימני השאלה הצורבים הללו.
|
אנקותיך חותכות
פסוקיי לקימורים
|
סימנים מוסכמים שנספגו על עור
ואלו שלא, כתמים שביקשנו לתלוש ולטשטש
|
תמיד אוכל להיות אישה מרירה
עם חיוך או בושם מתוק
|
המון דרכים להבעיר אש כעס, עדיין יש
אך רוב הזמן כבויה היא, חנוקה בין שיניי לאגרופי המהודק.
|
הייתי משוכנעת כי איבדתי
אותך
|
אנשים הנושאים זיכרונות חשובים, לטענתך;
בוערים להם אותם המשקלים במבט - כפי שצרובים בתוך הבטן.
|
שקיות כהות זוהרות
מתחת
לעיניים
|
מתרפקת למראה שאריות
ומתפרקת בהווה
|
אל תאשים את המערכת
כאשר הסדינים נספגים בדם
|
חונקות אותי וחופרות לנו קבר
המילים המלוכלכות העדינות והאסורות הללו
כל כך יפות על הדשא לפני השקיעה
|
רוקדים בין נקודות עיוורון, מקומות בהם
קצרות זרועות התודעה וההיגיון מלהגיע ולחנוק
|
ואולי זה עדיף
לא להוריד
הגנות.
|
ואתרפק בחיבוק
ובמילות שעות קטנות של לילה
ולמה אני לא ישנה עכשיו?
ידעתי שתצלצל, העברת בי צמרמורת- אידיאלית
|
הפכנו כלי חינוכי: 'רגע היו למעלה
והקריז הזה מנפץ להם פיסות קטנות מעמוד השדרה עכשיו
מתופף על הקליפה עם כפית,
זה לא שווה את החיוך הזמני, אז אל תתחיל'
|
לילה לבן
של כוונה משותפת
מאחד זוג שונים
בלילה השחור
הזה.
|
כן; פה; אתה
פיסת הזכוכית שעוד פוצעת
מתחת לעור שלי.
|
בחצי מחיר או מבצע מהפכני
שביתי את עינך, עכשיו תשבה את לבי
|
וכל התותחים נהיו שקטים
מלחמה פסיכולוגית, מותר לקחת שבויים.
|
מתעבה לפרקים
אך
נוכחותי חלקית
|
רק תאר לעצמך כמה סבל נגרם לי
מלפספס דווקא את עצמי
|
עיתון טרי
על השולחן ש
ממנו אתעלם ב
נימוס.
|
בציפורניים שלופות
חפרנו החוצה גופות מתפוררות -
שלדי נחמה.
|
המקום על הרצפה הקרה
אשר שמור לגופי התשוש
|
היא לא פרח יפה
או פרפר מיוחד
היא עצמה
|
וקמת לי-בי, הוקמת
מבין הריסות ושברים
ולפניך הכל עוד היה בי שלם
בינתיים בכיסאות שלידי כבר התחלפו האנשים
|
כמה קל זה-
ברגע אחד רעמת גבריות מתבדרת
ובשני מחלפות גבורתך כבר אפר לרגליה
|
אהוב נושן-כואב טרי,
מעולם לא שלי.
|
הייתי שורטת לך את הגב תוך כדי
ושורטת לך את הבטן אחר כך
|
לא כמסננת, שולה אותם
גרגרי רגעי חסד
|
רק החול יעיד על הזמן אשר עבר
מאז בערתי באמונה שלמה
|
כן, כך אני לומדת
לאהוב אותך
|
כאילו עקרתי את שיני
ואני כבר לא מעזה לתקוף
|
פחדתי עד מוות
עד מוות פחדתי
להפיל אותנו.
|
ואם לא, כאשר תשב במרפסת
לצלילי השירים שנהנתי תמיד לשמוע לידך
ותיזכר אולי בתקופות בטעם מסטיק מנטה ומיץ תפוחים
|
סורגי החשש החלודים
עשויים עוד להיפער
לצוהר הזדמנות
|
תרקום לה גוויות, חוטים חוטים מבגדיה
עד אשר תישאר עירומה מכל צלקת שהייתה עליה
|
המראה שבחדרי אולי כבר התעייפה מקרבות האיגרוף כנגד המציאות
ונשברה לי
כפי שאני לא העזתי מעולם.
|
ויהי ערב
ויהי לילה
ותהיה שם שעה נוספת רק לנו
בהקשר לא הגיוני במיוחד
ויהי בוקר
יום אחד.
|
יכול להיות קצהו הפרום של רעיון
כמו נבואת זעם שלמה.
|
קטנטונת
הביטי סביבך
ראי עולם מלא כאב
|
בעוד אתה עומד בחלון
אני לא מסתובבת -
אם עינייך ניבטות
מבין וילון השיער שנפרע
|
עוד מעט יפסיק לרדת גשם
והתריסים שעל חלון חדרי
יתייבשו
ויעשו את תפקידם
|
ברגע בו רפתה האחיזה
זכית מן ההפקר
|
אתה אז תשאל אותי מה השעה
או אולי אם יש לי אש,
אני מצדי אענה לך שאין לי שעון
או שאני לא מעשנת.
|
מחייכת חיוך מבוייש
כל הזמן חייבת
זה לא אומר שכואב לי
|
לא ישנה מספיק כדיי להעניק את הנחת הבסיס
שאני מקבלת מנוחה.
|
משקולות היו לנו
מצבות שכול ושאול בתוך המבט
|
שפתיה בצבע אדום טבעי
לא מתאפרת, לא צריכה.
לשם מה לה צבעי הסוואה
לילדה.
|
מה אתה חושב
את מי אתה אוהב
הלילה?
|
עדיין רוקדת למנגינות שכולם הפסיקו לשמוע
כדי לבער את אשר יש לשרוף
להכחיד את אשר יש להכחיד
למחוק טעויות לתקן עוולות
ואני המילים והצבעים והצלילים
|
אלו שהמציאות משלימה עמן:
יום אחד הן צצו,
האל יודע מניין אלו -
|
מכווצת כולי לכדור של עור וציפורניים ושיער
ומדמיינת מה אגיד לך ומה תלבש
ואיך הפעם דבר לא יצליח להשתבש
|
אם החדר הזה לא יחדל להסתחרר
אקום ואחפש אותך
|
בשש כנפיים ושכינה אחת ממעל,
ממלכתך בצדו האחד;
אני מעברו השני.
|
שתיים נושפת
אחד סוכר?
ומנסה פעם רביעית
לקפוץ מהחלון
|
עשיתי את כל מה שאסור לי במשך עשר דקות
וביליתי את יתר הנשימות שלי
בלכפר על זה
|
התפשט והשתחווה אל מולי
מלא אותי מילים קדושות
|
ובין החג שמבעיר שמחה
לנרות הזיכרון שלהבתן מבהירה דרך
לנשמות אבודות
הייתי רוצה לדעת
|
כל זה דרש רק שתנגן
אט אט על צלעותיי
ברוך, בעדינות -
|
לו הייתה אישה -
היו נחסמות לה הריאות.
|
לא באמת מסוגלת לשמוע עוד:
מתוקה בואי ניפגש הערב אם את עייפה
רק אני מבין מה את צריכה
|
לגחך על העבר שלי ולא לברוח יותר
אני רוצה להרגיש יפה בהזמנה
רק מיוחדת קמעה בשבילך
אבל שהיחודיות שלי לא תחנוק אותנו בינתיים
|
לא עמדת ומסביבך תשעה מאות רכבי ברזל
כשצעקות מכל עבר.
|
יש דברים שרואים טוב יותר בחושך
וחוסר התאורה היה מבריח פחד
|
אין מנוחה לרשעים, לעמלים
או למוחי הקודח
|
לא תמיד הרגלים מגונים
מהווים משענת הגונה
למציאות שלי
|
הדופק שלך ברור בחיצון האגודל כאשר
אתה מקמט את היד, אני יודעת מה גודל המרחב שנותר לי
עד אתקל בדופן.
|
לכשיבוא החורף, האמן לי
אני כבר אדע.
|
אני בוחרת מתי להאמין באמירות השחוקות שלי
מתי להאמין לסיסמאות השכנוע העצמי שלך
יהיה עדיף לכתוב אותן על כרזה
|
אנו משחקים בכדורי עופרת מילים יצוקות
שכבדות יותר מהמחשבות שלי
גבוהות יותר מאשר אעז לנשום
מתמסרים במשפטים וזורקים
|
אולי בגלל זה
הם שוב,
ניתקו.
|
מונע מילים וזעקות
כבכוונה תחילה.
|
שבנקודת המפנה ההיא
יהיה לנו ים
|
על חלקת שמים, כשהוא חורץ גורלות
ידו הארוכה מכול מחזיקה ראשי
בתוך המים, עד יעבור זעם
|
ואתה ואני על גג העולם או בקרקעית של תהום עבשה
מדממים וחבולים הרחק מכל נסיבות מקלות או רחמים
נבכה ונכאב גם כלפי חוץ
|
עולל רך בריח דבש
שקד-עיניים בורקות
ושפתיים זבות חלב
|
הכל לתמיסה אחת
מערבבת, תרכובת משונה.
|
ריח אבק שריפה מרחף פעמים רבות
|
שירה יכולה להיות
נבואת זעם
או
חזיון תעתועים
|
וכשריקדת בין הפלנטות
נסיך שלי
האם זכרת אותי?
|
לא תצליחי למנוע
את סחיטת ההדק
|
אחוז בי בזמן מחול מגוחך
שבו נעמיד שנינו פנים
שהמוזיקה הגרועה
יפה כשמלתי המצוייצת
|
סוף כל סוף קצת אנושיות
מגע רך, איזו נחמה
|
שהצבתי על מנת להזהירך:
אל תטפס
עד העיניים שלי
|
נסה לכתוב את זה
כל החושים מתערפלים לי
בין ארבע לשתיים- זה יוצא עשר
אבל בינינו, נמאס לי להעמיד פנים
|
ידך מעולם לא הייתה מחמיאה
סביב צווארי
|
ואני משתכנעת:
מגב ידו הלאה - שוכן קור
הגבול שמהווה אמתו
|
(וזה בכלל שילוב
של מקום, זמן, מצב
ונכונות בהתאם למציאות)
|
ארבעים שנה מאוחר מדיי
למחול האינסופי
הסתחררתי לבדי
|
אז צפית בי נשברת
אז ראיתי אותך נגמר
|
וכל שניה מעבר לזה
היא זמן מסך מיותר
|
אהבתי אתמול בבוקר
אבל פתאום זה מתגמד
|
אני נמחצת
בין כפות ידייך.
|
כל הידיים בעולם לא יצליחו לאחות
צלקות שנפערו בין העיניים שלנו בנשיקה
מילים שנורו ולא יאמרו עוד
|
ומבקשת ממך בשקט
בקול מהוסס ורועד
שלא תדע
|
או שמא
רק בידיי מונח
העלי האיום הפעם
|
אני מתרחקת מאנשים מספיק כדי לפגוע
או מתקרבת מספיק כדיי לא להרגיש את הפגיעה
כשהחום שלהם נטמע לי בנפש
אני מרגישה טיפה חזקה
אז בינתיים הכל בסדר
|
זה בסרעפת שלי:
בתקופות אחרות
מצב זה היה מטיב עמנו
|
אין לי דקה יתרה להעניק לך.
(מקבץ שירים)
|
ואולי זה מספיק, הידיעה
גם בלי מילים.
|
ולי שם לא היה, אך חיבקתיך ואספתיך -
כפי שטרם דבק בי ריח האחר
מעולם.
|
והרגשתי לפתע את נשימתי נעלמת וחוזרת
אבל דבר לא קרה
|
מתפללת לאלי המורפינים בליל
וחיה להתחרט עוד יום באדי הקפאין
|
ואנו צבע חדש, ססגוניות הכובשת את כל הכיכרות
|
אם לא לפחות שקט
לא לפחות אויר לנשימה
יש לנו אחד את השניה
|
אמרתי לך לא פעם,
יש משהו מאד לא בסדר בי.
|
וכשתשאל אותי שוב,
בקולך המתוק,
ועיניי הילד שלך
יפערו ויחשפו ברקן.
תקבל את אותה התשובה.
|
לכבוד מבזק מהיר או הסבר על השיר, מטומטמת -
למה את חושבת שהמאזינים שלך מבינים פחות ממך?
בייחוד כאשר את פשוט מקריאה באלגנטיות מעוררת התפעלות,
עוד עשרים דקות לא תזכרי את שם הגיטריסט של הלהקה הזאת
("שבדיוק היום חוגג יום הולדת!").
|
רק העצב והעלבון מוחלפים
ברגש נקי ומצוחצח.
|
וכמעט אז ברחתי
אבל חששתי מרעש
טריקת הדלת.
|
בעיקר כי המילים שלך ריקות והידיים שלך,
הידיים שלך לפעמים פשוט כל כך קרות עד שבא לי לצעוק.
|
קופצת, פורשת כנפיים.
כדי שלנו בסוף לא יכאב.
|
פשוט, להניח לדברים ליפול
אט-אט בין הידיים
על הרצפה לפזר את הכל.
|
את שלושתן לך אמרתי
באותה הנימה.
|
מכתב מאישה אחרת
עם כתובת מצורפת וחתום בנשיקה.
|
הוא מופתע לגלות שרציתי להיות רקדנית או זמרת, דווקא לא נראיתי
לו הטיפוס, דווקא מעניין אותו לחשוב עליי בחצאית מתנפנפת ורודה
ונעלי בלט עם סרטים צבעוניים.
|
אל הארכיון האישי (31 יצירות מאורכבות)
|
|
